בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זאב של נייר

הראש של זאב אנגלמאיר לא מפסיקלהמציא איורים שהדעת של שריש"ס לא סובלת, אם להמציא זו המלה הנכונה למה שהוא עושה עם חומרים של אחרים

תגובות

צילומים: מיכה בר-און-ברוורמן

בעת הכנת ספרו החדש, הקרוי בשם הצנוע "אנגלמאיר", איבד זאב אנגלמאיר חמישים ושבעה זוגות מספריים, והדביק תמונות "במאה ושלושים שפורפרות דבק פלסטי". מספר משקפיו "עלה מארבע לתשע וחצי". כך, בהקדמה לספר, מספר המחבר עצמו ל"עשרים בחורות שעבודתן: דוגמנות", המוצאות עצמן עמו במחיצת "1,250 ליטר מיץ אננס קר, שכן הדוגמניות היו אמורות לככב בסרטון פרסומת למיץ", בלב מדבר יהודה הלוהט, לאחר שהמטוס שהיה אמור להוביל אותם לאילת - הוא נשלח לשם על ידי העורכת דלית לב, כדי שיכתוב את ההקדמה - הונחת בנחיתת אונס בידיה המיומנות של "הטייסת היפהפיה!".

דברים נפלאים קרו לאנגלאמאיר במדבר. קולונל בריטי משופם, שטעה לראות בדוגמניות לוחמות של הטליבאן, התפעם כשגילה שאנגלמאיר כותב הקדמה לספר היוצא לאור בהוצאת "וורקינג פיפל" (עם עובד), ואילו אזמרלדה, בת הקולונל היפהפייה, התאהבה באנגלמאיר בתגובה ו"הספר הזה שבמשך שבועיים העסיק אותי יום ולילה נדחק לקרן זוית. הרומנטיקה ניצחה את האמנות!". ומה ינצח את הרומנטיקה? הפינצטה הענקית של דלית לב, כמובן, שבאה לחלצו בכוח מכל האושר הזה ו"כך, תלוי בין שמים וארץ, כתבתי את ההקדמה הזאת. בכל רגע שפסקתי לכתוב איימה דלית לשחרר את הפינצטה ולהפוך אותי למאכל עופות הטרף המדבריים". את האיום הזה מימשה דלית רק לאחר שמסר לה אנגלמאיר את ההקדמה. דרך חלון המסוק הוא צנח "אל מי הים הקרים של חוף שרתון".

אין מה לומר, בהוצאת וורקינג פיפל השקיעו הרבה ב"אנלגמאיר", ספרו השלישי, העשוי נייר כרומו משובח כל כך שאין להתפלא אם ישרוד אפילו מים רטובים מאלה שבחוף שרתון. הפרדות הצבע המשובחות הן אכסנייה הולמת לחומריו של אחד המאיירים הכי עסוקים בארץ, החולש על שפע עצום של טורי קומיקס, איורים קטנים וגדולים לכפולות עיתונים, שערים וחידות מעשה ידיו. בנוגע לבחירת החומרים לספר, סביר להניח שגם בחירה בטכניקת מיון אחרת, אן-דן-די-נו לדוגמה, היתה מניבה ספר משובב עין ונפש לא פחות. תשאלו את שלמה בניזרי. ספרו הקודם של אנגלמאיר, "ההגדה לפסח בנוסח אנגלמאיר", גרם לשר מש"ס לעלות לשידור בגל"ץ וליידע את העם היושב בציון שבכל דור ודור קם לעם היהודי צורר מתוכו, ובדורנו מדובר באנגלמאיר.

כפייתיים שבין קוראי העיתונים בוודאי כבר ראו את רוב העבודות שב"אנלגמאיר" בזמן פרסומן, מה שלא אומר שלא נעים להיזכר. לאנגלמאיר יש חוש הומור מיוחד מספיק כדי לסבול משימוש יתר. הוא משתמש בו להמצאת סיטואציות, סיפורים, בדיחות מופרעות, חידות חסרות פתרון, שלכולן הוא מעניק עיצוב ויזואלי צבעוני מאוד, לרוב מוגזם במכוון, הכל כדי לייצר פירוש משלו לנושא שבחר או התבקש לאייר. מכיוון שכללי הנימוס בחברה ואפילו בעיתונות אינם חלים על עבודתו של המאייר, הפירוש האנגלמאירי לכתבות בעיתון לא רק שהוא מרוכז ומעניין יותר לפעמים מהכתבות עצמן, הוא גם בוטה וישיר בהרבה, ומשום כך אנגלמאיר הוא "עוגת הקרם בפרצופו של הפוליטיקלי קורקט" (אסף גפן, תרבות "מעריב"), וגם "הצליח לפצח את הקוד הבלתי אפשרי של שפה ויזואלית ישראלית" (עמיר חדד, "ידיעות אחרונות").

מובן שאי אפשר לסיים את הניתוח האמנותי של עבודותיו בלא חוות הדעת של אדם ברוך, הגורס בפשטות כי ב"משך השנים מתקיים בישראל משק אילוסטרטיווי עשיר. אנגלמאיר אחד מנציגיו המעולים. לאנגלמאיר הפועל גם בעיתונות הלגיטימית וגם ב'מחתרתית' נוסח משלו, שעיקרו: בלילת חומרים עצומה. ומבלילה זו נמשך הסיב האנגלמאירי. מכל אלה אנגלמאיר מייצר 'אילוסטרציה' המתייחסת גם לנוהלי החיים היומיומיים, גם לאידאות אתיות ופוליטיות שליטות, וגם להיסטוריה של האילוסטרציה עצמה. כלומר מדבר בכמה טלפונים יחד באותה שעה". אנלגמאיר מגניב, בקיצור. כל כך מגניב שאפילו דודו גבע לא מתאפק מלהתוודות ש"הייתי מוכן בשמחה למחוק את חתימותיו בטיפקס ולשרבט עליהן את הלוגו גבע".

הצבר העליז

ביקור בדירתו מרובת המסדרונות מגלה שאיורים, קומיקס וחידות מצויירות הם רק חלק קטן ממפעלותיו הוויזואליות והמילוליות. אנגלמאיר הוא אספן כפייתי של קומיקס (כולל החוברות של "מיקי מעוז", הקומיקס העברי הראשון שהחל לצאת לאור בשנת 48'), של תוצרי קיטש שונים ושל מגזינים, ואלה משמשים את האמן הפלסטי שבו ליצירת עבודות תלת ממדיות, עתירות נצנצים וקולאז'ים, של גזירי עיתונים, טכניקה שהוא משתמש בה גם באיוריו. בדירה הוא גם מלהטט בין משימותיו כבעל ואב, בן ואח, ובצר לו מצטחק.

אף שהמציאות נוטה שלא להדביק לא את הקצב ולא את חוסר הרסן המאפיינים את עבודותיו, קורות חייו מספקים כר רחב (ורך) להאמין שהוא אמן תיעודי. הוא נולד לפני 40 שנה וגדל רוב הזמן בקייטנת "הצברים העליזים". "הקייטנה, עם שם שנשמע כמו מכינה לילדים שרוצים להתגייס לקהילת הגייז, היתה שייכת להורים שלי והיתה בקרית אונו. מה שאומר שכל שנה במשך שלושה חודשים - חודש בחופשת הפסח וחודשיים בחופש הגדול - חייתי בקייטנה". אבא שלו, שהיה בהכשרתו מורה לספורט אבל גם צייר חובב שהפליא בעבודות ברפיה ויוטה, ניהל את הקייטנה, ואמא שלו, בת לזוג הספורטאים יהודה בינדר, אלוף הארץ באיגרוף, ולאמא שהגיעה לארץ כשחקנית כדורעף, היתה מדריכה. "כל המשפחה שלי מחוננת לספורט, חוץ ממני ומאחותי".

כך, על שוקו ולחמניה לארוחת עשר, אפוף ספורט מאתגר, חידות, שעשועונים ושאר פעילויות מרחיבות נפש, גדל ילד שניסה לפצות על היעדר כישרון לספורט בפיתוח כישרונות מוסיקליים. הוא ניגן על פסנתר "אצל מורה מצוינת" והיה מתוסכל "כי לא הייתי טוב". יום אחד הפסיק ובאותו יום התחיל לצייר. בהתחלה צייר "רק פילים ומחנות מחבלים, אלה שני הנושאים שהעסיקו אותי במיוחד, וציירתי באותה אובססיה שבה קודם ניגנתי", אלא שאז הוריו יצאו לשליחות בוויניפג, שהיא "העיר הגדולה הכי קרה בקנדה, עיר אפורה ומכוערת שבה ביליתי את שלוש השנים הכי איומות בחיי", ובגבור סבלו החל לצייר ברצינות, כלומר לא רק פילים ומחבלים.

לא הכל היה אפור בוויניפג, כשהוא חושב על זה. "אירוע נחמד למשל היה כששני חברים שלי לקחו אותי לעשות סקי וכמעט נהרגתי. הם לקחו אותי ל'מאונט אגסי', מקום של אולימפיאדות חורף, ואני עוד לא ידעתי איך עוצרים. התחלתי להחליק ותפסתי מהירות מדהימה ומצאתי את עצמי במסלול של מקפצות אולימפיות וממש ראיתי את עצמי מלמעלה עף בגובה עצום. באו לחלץ אותי עם רכב סקי. מאז כל יום אני מודה לאל הטוב".

הוא חזר לארץ קצת לפני שהתגייס. בצבא הוציא לאור את עיתון השריון וגם צייר ספינות על סוככות טנקים בצאלים, לאחר שקיבל מהמפקד שלו הנחיה להרגיש "כמו ליאונרדו ולא כמו מיכאלנג'לו, בגלל שיש לי פחד גבהים". במשך השירות הצבאי גם הציג תערוכה ראשונה, בבית החייל, של ציורים ריאליסטים שצייר אז.

כמתבקש החליט בגמר השירות ללמוד ראיית חשבון. "בבית ספר הייתי המצטיין הבית-ספרי במתמטיקה ופיזיקה". הוא כבר התקבל לאוניברסיטה ועמד לנסוע לבקר את הוריו, הפעם בשליחותם במקסיקו, אלא שכמה ימים לפני כן "פגשתי בחורה בולמית, ככה קוראים לאלה שמקיאות? אז הבולמית אמרה שהיא שמעה שהיתה לי תערוכת ציורים והיא ביקשה ממני לבוא אליה הביתה כדי לראות עבודות שלה. אבל בעצם היא הזמינה אותי כדי לפטם אותי. היא שאלה אותי אם אכפת לי שהיא תסתכל עלי בזמן שאני אוכל והביאה לי מגש ענקי מלא אוכל ותוך כדי כך גם סיפרה לי מה זה עיצוב גרפי ואחרי זה, מאוד שבע, נסעתי אתה לבצלאל להירשם לעיצוב גרפי".

הוא התחיל את בצלאל כצייר ריאליסטי, אבל בשנה השלישית, כשצייר סקיצות לפרויקט של תקליטי ג'ז, התלהבה מהן חברתו ללימודים גילה, היום אשתו. "היא נורא התפעלה ופתאום גיליתי שאני לא צריך להתאמץ לצייר ריאליסטי". מאז פיתח את סגנונו הדאדאיסטי בעבודות המורכבות מקולאז'ים של גזירי תצלומים, לרוב כאלה שהתפרסמו במגזינים שבאוסף העצום שלו או מתוך ספרים, כשסימני הגזירה וההדבקה ניתנים בקלות להבחנה.

טכניקת העבודה הזאת הניבה כמה תקריות משעשעות. לפני כמה חודשים נכתב במדורו של אביב לביא במוסף זה, שמשפחה אמריקאית טוענת כי איור השער שהכין אנגלמאיר לאחד ממוספי ב"ידיעות אחרונות" מועתק. "הקומיקס שעל פיו עשיתי את השער לקוח מחוברת משנת 56' על מלחמת קוריאה. מבחינתי זה סגנון העבודה שלי. אני עושה קולאז'ים של צילומים, ומבחינתי אם השער ההוא שעשיתי לא לגיטימי אז כל העבודה שלי לא לגיטימית. אפילו בשער ההוא היו חומרים מלפחות שבעה מקורות שונים. אם בכל עבודה שאני עושה הייתי צריך לפרט את כל המקורות שהשתמשתי בהם, לא היה נשאר מקום גם לעבודה. קולאז'ים מבחינתי זה כמו משפטים במלים. יש לי בנק של אימאג'ים כמו שיש לי אוצר מלים".

במקרה אחר זיהתה את עצמה בתמונה שגזר מחוברת "נשיונל ג'יאוגרפיק" משנות ה-50 אשה שהיתה ילדה בת תשע כשצולמה התמונה. "עשיתי אז טור בשם 'סוטה העיר' ל'כל העיר' והיה קטע על שתי פריקיות של נשיא המדינה, ולצורך זה גזרתי שתי תמונות מה'נשיונל ג'יאוגרפיק' ופתאום העורך אומר לי שהתקשרה מישהי מבוגרת וזיהתה את עצמה בתמונה. לא האמנתי כי חשבתי שגזרתי שתי תמונות של ילדות הודיות בכלל. התברר שהתמונות צולמו על חוף תל אביב. אבל בסך הכל היא רצתה לקבל את העיתון שבו התפרסמה התמונה שלה כילדה".

בעיה עם ההגדרה

"סוטה העיר" היה העבודה הראשונה שהכין לעיתוני רשת שוקן. אחרי "כל העיר" העתיקו הוא וגילה את מגוריהם לתל אביב והוא החל לעבוד ל"חדשות", שם, בצד איוריו למדור "מחלת השבוע", פירסם את הטור "חם וזפת" ותרם שערים ואיורים על פני כפולות עמודים. "עבדתי עם המעצב שהכי כיף לעבוד אתו, רונן מזרחי, והוא היה מאוד חדשני בתפישה שלו. עד אז לא היו בארץ כפולות ושערים מאוירים לעיתונים. הוא התחיל עם זה ואני חייב לומר שאיור והתפישה של חשיבות האיור מאוד התפתחו בגלל דברים כאלה בשנים האחרונות".

כשנסגר "חדשות" החל לעבוד עבור "העיר", בין השאר עם הטור "קרע קרע" ועשרות שערים ל"עכבר העיר", ופירסם בעיתוני קומיקס כגון "סטיות של פינגוינים" ו"סירופ" (ע"ע "עיתונות מחתרתית"). בה בעת הוציא לאור ספר שקיבץ את מדורי "הידעת?" האהודים מ"חדשות". בשלב הזה נהפך למפורסם, והתחיל לקבל "טונות של תגובות, בעיקר מבחורות". לא בטוח שזה מצחיק. מכיוון שנהג לפרסם את כתובתו האמיתית כ"כתובת לפתרונים" לחידות חסרות הפתרון שהיה מפרסם ב"חדשות", הגיעו לביתו מאות מכתבים (יש לו עשרות קלסרים גדושים בהם) ובהם גם מזכרות כגון שערות ערווה, תכשיטי פירסינג, טמפונים ומובייל מרגלי עכבישים. גילה, צורפת במקצועה, קיבלה בסבלנות אין קץ את העובדה שבעלה נהפך פתאום לאליל המונים. "חוץ מבמקרה אחד. היתה בחורה אחת שהיתה מתנפלת עלי ברחוב ונושכת אותי בצוואר. זה נפסק רק אחרי שאיימתי עליה שאלך למשטרה, וזה היה קטע מאוד מביך כי היא היתה אולי בת 15. הייתי מגיע הביתה נשוך וגילה היתה קצת מודאגת".

אחרי שנולדה רותם, בת חמש כיום, נזכר שעליו גם להתפרנס, ומאז הוא עובד כפרילאנסר בכל העיתונים. את המקצוע שלו הוא עדיין מתקשה להגדיר. "יש בעיה עם ההגדרה. אני אמן תלת ממדי ודו ממדי, אבל אני גם כותב, לכן אי אפשר לומר שאני רק אמן חזותי. ההשראה החזקה שלי באה מהדאדאיזם, אבל בגלל אופי העבודה שלי אני מושפע גם מכל חומר שאני אוסף. בארץ אני מאוד אוהב את שמעון צבר ודודו גבע כמובן".

מה מוליך את מה, הטקסט את האיור או להיפך?

"הכל משולב. כשאני מקבל נושא לאיור, אני מתחיל לקרוא ולהסתכל בחומרים שלי. אני מכיר טוב מאוד את הספרים והעיתונים שלי. מספיק שתגידי לי נושא ומיד אני שולף לך את עשרת הספרים הרלוונטיים לנושא ואת המגזינים שכדאי להסתכל בהם. אני גם יודע המון שירים בעל פה וגם את הבקיאות הזאת אני חייב להורים שלי, שאחרי שהם חזרו מהשליחויות שלהם, במקום לפתוח את 'הצברים העליזים' מחדש עבדו כמרקידים. אבא שלי היה המרקיד הראשון באוניברסיטת בר אילן וגם אמא שלי היתה מרקידה, אבל עוד לפני שזה נהפך למקצוע הייתי מתעורר כל בוקר שבת לצלילי זמר עברי ורואה את הורי רוקדים בסלון ובעקבות זאת פיתחתי לי מומחיות לזמר עברי ולשירי ארץ ישראל. לצערי אני בא ממשפחה של רקדנים. כולם חוץ ממני ומאחותי".

כך, מאוספיו ותחומי ידיעותיו, הוא מתחיל ללמוד את הנושא ולחשוב איך לאייר אותו. "יש מאיירים שיש להם סגנון מובהק, לי אין כי אני מחפש לכל נושא את הסגנון שמתאים לו. יש לי גם כל מיני טכניקות שנועדו לרכך את האמירה שלי. למשל, אני משתמש בחרוזים או בהמון צבעים כדי לתת צביון נאיווי לטקסטים נועזים מבחינה מינית. אבל ממילא הפתיחות בארץ לאיורים כל כך גדלה בשנים האחרונות שיש בספר איורים שלפני לא הרבה שנים אף אחד לא היה מעז לפרסם כמותם. למשל ילד עם בובת מין".

איך אתה מרכך טקסטים פוליטיים?

"אני לא כל כך מתעסק בטקסטים פוליטיים אם כי פעם הם תפסו חלק חשוב בעבודה שלי. היום זה לא העיקר. אני גם אחרון המוהיקנים שלא משתמש במחשב לצורך העבודה. ניסיתי לעשות את זה לתקופה קצרה, אבל גיליתי שהעבודה יוצאת יותר מדי מלוקקת. אני דווקא אוהב את העובדה שאני צריך להשתמש בחומרים שלי בגודל המקורי שבו הם התפרסמו ולא להקטין או להגדיל אותם לצרכי. העובדה שיש גדלים שונים יוצרת אפקט מיוחד. אני גם אוהב שרואים את סימני הגזירה וההדבקה".

אתה מתעסק הרבה במין, יש משהו שאתה רוצה לומר בהזדמנות זאת על הנושא?

"מיניות האדם היא מתנה נפלאה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא ומצווה עלינו לממשה בכל עת. כתבתי את זה ב'הגדה' שלי ודווקא בגלל דבקותי באמונה בסוף אמרו עלי שאני אנטישמי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו