בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חולפות בראשי תמונות של הנכדים שלי מנסים לפתור את הסכסוך"

ילדים בחטיבת הביניים של בית הספר רנה קסין בירושלים מדברים על הפחדים הגדולים, התקוות, על החיים בעיר במלחמה

תגובות

אחד עשר תלמידים התכנסו בחדרה של מנהלת חטיבת הביניים בבית הספר רנה קסין, שולה כרמל. חמישה מהם לומדים בכיתה ח', שישה - בכיתה ט'. חוץ מרועי שגר בהתנחלות רימונים, כולם מתגוררים בפסגת זאב בצפון ירושלים וחיים בשכנות מתוחה עם בית חנינא ושועפט. בית ספרם שוכן בשכונת רמת אשכול, שכונת תפר הגובלת בשכונות הפלשתיניות ואדי ג'וז ושייח ג'ראח במזרח ירושלים. לפני האינתיפאדה נחשבה הנסיעה לבית הספר בטוחה; כיום הורים רבים מסיעים את ילדיהם לבית הספר.

שלוש פעמים בשנה האחרונה הסתערו מתאבדים פלשתינאים על אוטובוסים שהסיעו תלמידים לבתיהם. פעם אחת נפצעו שתי תלמידות מכיתה ח' בבית הספר. בחדר המנהלת דיברו התלמידים על פחדיהם, ועל הסיכוי לחיים נורמליים בעתיד.

הנסיעה לבית הספר

אור (תלמידת כיתה ח'): "הנסיעה לחוצה הרבה יותר מפעם. אני פוחדת לנסוע לבד באוטובוס. אחרי הלימודים אני פוחדת פחות, כי נמצאים אתי חברים מבית הספר. ברגע שאני עולה על האוטובוס, מתחילים הטלפונים. ההורים שלי, ובמיוחד סבתא שלי. היא יושבת לי על הראש עד שאני מגיעה הביתה. היא כל הזמן מזכירה לי שהיה פה פיגוע ושם פיגוע, וזה נורא מלחיץ אותי. אני מבינה אותה, אבל אני חושבת שהיא קצת מגזימה".

פולינה (כיתה ח', עלתה מרוסיה ב-1990): "פעם כשנסעתי הביתה לא הייתי מסתכלת לצדדים. עכשיו אני מסתכלת כל הזמן, כי אני פוחדת שיקרה לי משהו. הכי אני פוחדת שיקרה משהו לאנשים שאני אוהבת. זה כל הזמן בראש שלי. גם בלילה קשה לי להירדם כי אני פוחדת שיהיה פיגוע ויפגעו באנשים שאני אוהבת".

מור (כיתה ח'): "אני לא מפחדת באוטובוס שמסיע אותי לבית הספר. הבעיה היא שאני לא יכולה לבלות בעיר, כי אמא שלי לא מרשה לי. אני מנסה להרגיש רגיל, ואני לא רוצה לעצור את החיים שלי, אבל יש לי בעיה עם ההורים שלי. אני אומרת שזה הגיל הכי טוב לחיות את חיי, ואם אני לא אחיה עכשיו אז מתי? איך שהחיים כאן, אני יכולה למות כל יום, לכן אני חייבת לנצל אותם לפני שיפגעו בי".

אלינה (כיתה ט'): "אתמול היה פיגוע ועשיתי מיליון טלפונים לאנשים שאני מכירה, כדי לוודא שכולם בסדר. שני חברים שלי היו מעורבים בפיגוע, ואני פוחדת שיקרה גם לי משהו. לא הייתי המון זמן במרכז העיר. בא לי לבלות עם החברים שלי, אבל אני פוחדת לקחת סיכון. כל ערבי שאני רואה, אני יודעת שהוא רוצה לפגוע בי. אני לא סומכת על ערבים. עובדה שבנסיעה מפסגת זאב שינו לנו את המסלול של האוטובוס כדי שנעקוף את הכפרים הערביים. אבל הכי מלחיצות צפירות האמבולנסים. כל הזמן, כל הזמן. איך אפשר לחיות ככה?"

ארנון (כיתה ט'): "החלטתי לא לפחד כי מדינת ישראל היא שלנו ולא של הערבים. גם ההורים שלי חושבים כמוני. הערבים רוצים שנפחד, אבל לא ניתן להם את התענוג הזה".

שירי (כיתה ט'): "אני לא כמו כולם. אותי מסיעים לבית הספר כל יום. אני לא מפחדת להסתובב, אבל הכי מפחיד אותי זה שיקרה משהו לאמא שלי. אם יקרה לי משהו, אני לא דואגת. אם נהרגתי אז אני מתה, לא קיימת, אני לא יכולה להרגיש כלום. אבל מה יקרה למשפחה שלי? ברור לי שהיא תתפרק וזה נורא".

אלון (כיתה ט'): "ההורים שלי לא נותנים לי לצאת למרכז העיר. הם ממש נועלים את הדלת ולא נותנים לי לצאת. בזמן האחרון התחלתי להשלים עם העובדה, שאני חי עם דלת נעולה. כבר שנה שלא יצאתי לבלות במרכז העיר. זה מאוד חסר לי, אבל לפחות יש לי ביטחון בתמורה. אני לא יכול להאשים את הפלשתינאים, כי כל זה קורה משום שאנחנו עם כובש. ואי אפשר להילחם נגד הטרור של עם כבוש".

מורן (כיתה ט'): "אני חיה בפחד. אני כל הזמן פוחדת. גם כשאני בבית, אני פוחדת שייכנסו ויהרגו אותי. אני פוחדת להסתובב ברחוב. במשך יותר משנה לא הייתי במרכז העיר ואפילו לא נסעתי לקניון. לפעמים אני מרגישה שאני נורא רוצה לצאת, אבל פוחדת. כשאני מגיעה הביתה מבית הספר, אני נועלת אותו. אני פוחדת לנסוע באוטובוס, אני פוחדת שמחבלים יהרגו אותי. הכי אני פוחדת שיהרגו את קרובי המשפחה שלי. עצוב לי שמצב הרוח במדינה הוא כזה, וזה משפיע גם על מצב הרוח שלי".

רועי (כיתה ט'): "אני גר ברימונים, מה שנקרא התנחלות. כל בוקר אני עולה לאוטובוס ממוגן ירי, כל בוקר אני עובר במסלול שגרים בו פלשתינאים. כבר עברתי חוויות של זריקת אבנים ופעם אפילו עצרו לנו את המכונית ופוצצו לנו את השמשות. נבהלתי מאוד, אבל אחותי נבהלה יותר ונשכבתי עליה כדי להגן עליה. התרגלתי כבר לאוטובוס ממוגן ולזריקות אבנים, אבל אני הכי פוחד בלילה כי אני מרגיש שאני מבודד. אני פוחד שייכנסו ליישוב ויתקפו אותי. נראה לי עכשיו שלא משנה איפה אני אגור, כי בכל הארץ מסוכן עכשיו. הייתי מציע לחברים שלי כאן שלא לפחד, כי זה נותן סיפוק לפלשתינאים".

ברק (כיתה ח'): "אני מפחד ופחות יוצא מהבית. אני חי במדינה שאני יכול לצאת בבוקר ולא לחזור חי. אחרי שנתיים שאני חי במציאות מטורפת של פיגועים, אני מתחיל להרגיש שזו שגרת החיים של ישראלים. גם אני פיתחתי שאננות כזאת, ואני פוחד שעם הזמן יהיה לי אכפת פחות ופחות מנפגעים שאני לא מכיר.

"האמת היא שאני לא יודע מי נורמלי יותר. תלמיד בכיתה ח' בירושלים או תלמיד כיתה ח' בשווייץ. המציאות שלנו גורמת לנו לחוות חוויות שמזרזות את ההתבגרות שלנו. לתלמיד בשווייץ ייקח הרבה זמן עד שיבין מה עובר על תלמיד כמוני, שקם בבוקר ושומע שחבר שלו נהרג בפיגוע".

תקווה ושלום

ארנון: "כרגע אין מה לדבר על שלום. הרעיון שלי הוא להיכנס לכל הכפרים הפלשתיניים שנתנו להם ולכבוש אותם מחדש. שיחיו תחת שלטון ישראל כמו שהיה פעם. אבא שלי היה מושל יריחו, וגם הוא אומר שזה צריך לחזור לידינו. לדעתי, צריכים להחזיק את הערבים קצר ואז הם יעשו פחות בעיות".

רועי: "הפתרון הזה לא מציאותי. יש רק פתרון אחד בעיני: הם צריכים לקבל אותנו כחלק מהאזור הזה וגם אנחנו צריכים לקבל אותם כחלק מהאזור. אני מוכן אבל הם לא רוצים אותנו. עובדה - נתנו להם שטחים והם רוצים עוד. לכן הייתי מציע להם או שיחיו אתנו או שיילכו מפה".

ברק: "אני לא רואה פתרון כל כך מהר. חולפות בראשי תמונות של הנכדים שלי מדברים על איך פותרים את בעיות הביטחון של המדינה ואיך פותרים את הסכסוך בינינו ובין הפלשתינאים. יש לי הרגשה שהפתרון מתעכב, כי שני הצדדים כל כך עקשנים וגאוותנים עד שהם לא מסוגלים לחיות בשלום".

ספי (כיתה ח'): "יש לי הרגשה שגם הפלשתינאים וגם הישראלים בשלים לשינוי וזה יקרה בטווח של שנתיים עד שלוש. שני הצדדים יודעים שהם לא יכולים להמשיך כך. ישראל צריכה להבין שמדינה פלשתינית היא זכותם של הפלשתינאים כמו שישראל היא זכותם של היהודים. הבעיה היא מנהיגות. גם לנו וגם להם יש מנהיגים שעסוקים בהסתה. הכל היה נראה אחרת אם היו לנו מנהיגים אחרים".

מור: "אני חושבת שכבר נמאס לשני הצדדים, כי מי רוצה שאנשים ימותו ככה? לא הייתי רוצה שיקחו לרועי את הבית בשביל שלום ולא הייתי רוצה שיקחו את הבית שלי".

רועי: "רימונים היא חומת המגן של ירושלים. אם לא הייתי גר שם, הערבים היו שם".

אלינה: "אני די קיצונית, אבל אני לא חושבת שצריך לעשות לינץ' בכל הפלשתינאים. כשיש הלוויה של אחד מהם ויש אלפים שצועקים נגד ישראל, אז פשוט צריך לעלות על מטוס ולירות עליהם. מה שיש להם בראש זה רק להרוג יהודים. אז למה לא להרוג אותם לפני?

"הייתי שמאלנית עד היום שנהרגו שתי בנות מהתיכון שלנו ברנה קסין שאני מכירה. גם אבא של חברה שלי נהרג, לכן אני מאוד כועסת. אני לא מכירה עוד מדינה שכובשת ואחר כך מחזירה את השטחים שהיא כבשה. הדבר היחיד שהשגנו מהשואה זו המדינה שלנו ואני לא מוכנה לוותר עליה".

מורן: "החיים קשים, אבל בשביל להגיע לשלום שני הצדדים צריכים לעשות פשרות. גם לפלשתינאים מגיעה מדינה. אין לנו ברירה אלא לוותר על התנחלויות מסוימות, כי אם נרצה לחיות אתם בשלום, נצטרך לעשות ויתורים. גם בשביל לא לאבד את החברים שלי אני מוכנה לעשות ויתורים".

אלון: "מה פתאום מדברים רק על הטרור הפלשתיני? והמחתרות שלנו לפני קום המדינה, זה לא טרור? אין לי שום בעיה להחזיר אפילו את פסגת זאב איפה שאני גר בשביל שלום".

שירי: "אני חושבת שלא יפה מה שאומרים על ההתנחלויות. הן עוזרות לנו להרחיב את המדינה. וחוץ מזה איך להחזיר אותן? יש לי חברים שגרים בהן".

ספי: "אבל חיים של אדם חשובים יותר משטחים. צריך לדעת שההתנחלויות גוזלות הרבה כסף מהמדינה, שלא לדבר על הדם שהן גובות מאתנו".

ברק: "אם מבטיחים לי שלום מלא אם אעזוב את פסגת זאב, אז אהיה מוכן. גם בשבילי חיי אדם לא עומדים מול שמירה של שטחים. עובדה כשיצאנו מלבנון לא היו הרוגים. לכן אם אני נשאל מה יותר שווה, אני אומר שחיי אדם שווים לאין ערוך".

רועי: "אני מצטער, אבל אתה לא מציאותי".

במשך שעה ארוכה המשיכו להתנצח על שלום ומלחמה ושיקפו במידה רבה את הוויכוח המתנהל אצל המבוגרים יותר. גם עוצמת הוויכוח היתה דומה.

שקטים יותר, מהורהרים יותר

16 שנים מנהלת שולה כרמל את חטיבת הביניים של רנה קסין. המורים מתארים אותה כמנהלת קשוחה המגלה מעורבות בחיי התלמיד. לפני כמה חודשים נהרג בוגר של חטיבת הביניים בפיגוע התאבדות במדרחוב הירושלמי. למחרת היו אמורים תלמידי החטיבה לצאת לטיול במדבר יהודה. הורים ומורים דרשו ממנה לבטל את הטיול. אחרי מחשבה ארוכה החליטה לדבוק בשגרה. היא קיבלה עליה אחריות כבדה, אך לא הצטערה על החלטתה. "במשך שלושה ימים חזרה שמחת החיים לילדים והיה להם חיוך על הפנים", סיפרה השבוע, "הרגשתי שהטיול החזיר להם את הנעורים ואת השמחה".

בשנה וחצי האחרונות ראתה איך המציאות הקטלנית מעצבת את מצב רוחם של התלמידים. כה גדולה חרדתם, עד שרבים מהם מעדיפים להישאר בין כותלי בית הספר כדי לגונן על עצמם מפני מועקות הבית והחוץ. "צריך לזכור ש-10% מהחיים של הילדים האלה עברו עליהם באינתיפאדה", סיפרה, "אלה שנים קריטיות שלא נוכל להחזיר להם. כל אחד מתמודד בדרכו, אבל שמתי לב שהם שקטים יותר, מהורהרים יותר ומחפשים להיות בצוותא. נראה שזה מעניק להם תחושת ביטחון".

בשיחות עמם למדה שמקור המועקה העיקרי הוא שיקרה משהו להורים שלהם או לקרובי משפחה, או לחברים. "מאז האינתיפאדה הם חיים בחוסר ודאות", הוסיפה, "הם לא יודעים אם לבלות או להישאר בבית. הם גם רואים את המבוגרים החשים חוסר אונים ונתונים בחרדה דומה. התוצאה היא שאין להם ממי לשאוב ביטחון ואת מי לחקות, כי באווירה שנוצרה המבוגרים פוחדים ממש כמו הילדים".

כרמל חוששת שהצלקות של הנערים האלה לא יגלידו גם בעתיד. "רק כשיעשו מחקרים כדי לראות איך השפיע ההרג הזה על הילדים יגלו שיש סיבה לדאגה. אין לי ספק שהטראומות האלה לא ייעלמו מהר וכמה מהילדים יגדלו להיות הדוניסטים, כמה יותר פטליסטים שיסמכו פחות על החיים. אני מנסה לדאוג שבית הספר יישאר אי של שפיות בזמנים כאלה; עובדה שגם אחרי הלימודים הרבה תלמידים נשארים פה כי הם מרגישים שהם מוגנים יותר. כמי שנולדה בתש"ח, אני מרגישה רע כשאני חושבת איזו מדינה אנו משאירים לילדים שלנו. בני הדור שלי היו צריכים להשתדל יותר".

שגרת ההתבגרות הופרה

"אין ספק שהתלמידים משלמים מחיר כבד על המצב שבו אנו חיים", קובעת עדי ניר-שגיא, הפסיכולוגית הראשית של משרד החינוך. "יהיו שיתגברו על המשקעים ויהיו שיזדקקו לעזרה בעתיד. אם המצב הביטחוני ישתפר בקרוב, כוחות ההתמודדות של התלמידים עשויים להשתלט על המועקות והחרדות".

5,000 אנשי מקצוע בבריאות הנפש פועלים בשירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך; 2,000 פסיכולוגים חינוכיים ו-3,000 יועצים חינוכיים. מאז פרצה האינתיפאדה גברו החרדות של התלמידים ואנשי המקצוע עמוסים בעבודה. בימים רגילים עוסקים הללו בבעיות למידה ושיפור ההישגים של התלמידים. בשנה האחרונה השקיעו את רוב הזמן בטיפול במצבי לחץ ובמצבי חירום.

"שגרת החיים של התלמידים הופרה", הסבירה ניר-שגיא, "וגם שגרת ההתבגרות שלהם. אחד השלבים של ההתבגרות הוא הניתוק ההולך וגדל מההורים. במצב הנוכחי הנערים לא יכולים להתנתק והם נאלצים להיות בקשר תמידי עם ההורים ולדווח להם כל הזמן היכן הם נמצאים. כל שלבי ההתפתחות של הגיל מופרים. תלמידים בני 14 ו-15 מחפשים את הזהות שלהם וטרודים בשאלות אקזיסטנציאליות. אבל כשיש כאב אובייקטיווי מסביב, לא ברור אם נותרה בידיהם הלגיטימציה לעסוק בזהות שלהם".

בתוך הקדרות שפשתה בחברה בשנה האחרונה, מוצאת ניר-שגיא כמה נקודות אור. "קורים תהליכי התקרבות במצבי חירום כאלה", הוסיפה, "המצב הנורא שבו הם נמצאים מוציא מבני הנוער אפשרויות לבטא חברות עמוקה, תמיכה בחברים, אפשרות לעזור. במצבים של עימות יש התחזקות של כוחות ההתמודדות וההישרדות. לנוער שלנו יש משהו יפה. פעם הוא לא בכה בפומבי כי זה לא היה מקובל. היום הוא בוכה, מחבק וחולק רגשות. חברה שמגדלת נוער כזה יש לה סיכוי".

ההשפעות של האינתיפאדה על התלמידים ייבחנו בעוד כמה שנים. ניר-שגיא סבורה שתהיה התבוננות לאחור שתגלה בקרבם עלייה קלה בתופעות א-נורמליות. "אם המצב יירגע, אדם שהוא יציב יוכל לחזור לשגרה. בסך הכל אני לא מוטרדת בטווח הארוך ואני לא חושבת שאנחנו מגדלים חברה שעלולה לאבד את שפיות דעתה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו