בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיליון קורבנות, בין אפריל ליולי

בוניפאס קנימבה, רחב גוף, גבוה למדי ונינוח, הציג עצמו כמנהיג הנבחר של האסירים. הנהלת הכלא הטילה עליו לבחור שני מרואיינים. כיצד בחר אותם? "לפי מה שביקשת, שניים שהודו באשמה". הודאה היא אולי תחילתה של חשיפת האמת על ההשמדה שהתחוללה ברואנדה. אמת שאפילו במדינה עצמה מכחישים

תגובות

המשך

בכניסה לחצר בית הכלא המרכזי בקיגאלי נשמע קול זמזום מוזר. רק כעבור כמה שניות הבחנתי במקור הרעש: שתי שורות ספסלים ארוכות, באחת ישבו אסירים, בשנייה אסירות. הם שוחחו בשקט, רכונים קדימה, לבושים במדי כלא ורודים. כך גם מתנהלים ביקורי מבקרים מבחוץ. לכאורה נראית השיטה אנושית בהרבה מהמקובל באי אלו מדינות המכונות מתוקנות: בלי אוזניות ומחיצות, האסירים והמבקרים יכולים לגעת זה בזה, ללחוש זה באוזני זה. כעבור 20 דקות נשמעה שריקה חדה במשרוקית. האסירים קמו כאיש אחד וקבוצה חדשה תפסה את מקומם.

ברואנדה תמיד לבשו אסירים מדים ורודים. לפי סיפור אחד, במלחמת העולם השנייה הזמינה גרמניה בבלגיה כמות גדולה של מדים ורודים לאסירים הומוסקסואלים במחנות הריכוז. לאחר המלחמה מצאה עצמה בלגיה עם מדים אלה ללא דורש, ומישהו הציע: "למה שלא נשלח אותם לכושים במושבות". האם הסיפור נכון? מי יודע?

גם אסירים הנאשמים בהשתתפות בהשמדה ברואנדה באפריל-יולי 1994 לובשים כיום מדים ורודים; אז נרצחו בקצב מזורז יותר מאשר במחנות ההשמדה הנאציים כמיליון - כנראה יותר - טוטסי ועשרות אלפי הוטו, שהתנגדו למשמידים או נחשדו בהתנגדות לנעשה. את המדים הוורודים לובשים לפחות אלה היושבים בבתי כלא רשמיים, אזרחיים, ומניינם מגיע לכ-120 אלף בני אדם - מספר קטן בהרבה מכלל ההוטו שהשתתפו בטבח.

חרטה, בקשות סליחה ופיוס אופנתיים כיום, והם נהפכו לחלק מרוח הזמן שמעלה אותם על נס ובו בזמן חותרת לרוקן אותם מכל משמעות. יש כללים קפדניים לתהליך. האדם, הגורם או המדינה המביעים התנצלות - השומרת לא אחת על כל האיזונים הקדושים - מבטאים בעצם בקשת הסליחה את גודל רוחם, ואוי לזה שלפניו הם מתנצלים אם לא יגיב בגודל רוח דומה, ואם הכל לא יסתיים בקתרזיס המכניס את כולם, תליינים כקורבנות, מדכאים ומדוכאים, תחת כנפיו הרחומות. תיאור קריקטוריסטי? אולי, לפעמים.

בין אפריל ליולי 1994 נרצחו ברואנדה כמיליון טוטסי על ידי הוטו, שתי קבוצות שאת האפיון הגזעי הדביק להן הקולוניאליזם הבלגי. עכשיו הקים שם המשטר החדש מערכת משפט נפרדת שתחשוף את ההשמדה. האם יביא גם לפיוס? "פיוס הוא מונח רחב מאוד המאפשר פרשנויות רבות, לפעמים סותרות", אומרת אליס קרקזי, משפטנית ומנהלת "המרכז לניהול משברים" באוניברסיטה הלאומית של רואנדה בבוטארה. "זו צריכה להיות מטרה סופית, אבל בהחלט נעשה במלה הזאת, פיוס, שימוש לרעה. תמיד יש פער בין השיח של הפיוס לבין מה שנעשה בפועל. יש אנשים שלא מאמינים בפיוס, אבל מממשים אותו בחייהם. אחרים מדברים עליו כל הזמן, אך לא עושים דבר. זה תהליך שלא יסתיים בחיי". זו מנטרה ברואנדה כיום: הפיוס יימשך עשרות שנים, אמירה נכונה שהיא גם פח יקוש (הפיתוי להניח לדברים לזרום במסלולם "הטבעי").

אלה היו הפקודות, זו היתה התוכנית

התמונה האידילית בכלא היתה מטעה, כמובן. לא, היא לא בוימה. הגעתי ללא תיאום טלפוני, מצוידת במכתב ממשרד הפנים שהורה לאפשר לי לראיין כל אסיר שארצה לדבר אתו. מאז ההשמדה היתה לעיתונאים גישה חופשית בהיקף נדיר בבתי כלא אזרחיים ברואנדה, גם בתקופה שמאות מתו מדי חודש בחודשו במחלות בבתי אסורים אשר נועדו במקורם לעשירית ממניינם ונהפכו לתופת מצחינה משריצה מגיפות.

אבל בקרב האסירים התרופפה רק במעט שליטת הגרעין הקשה של המשמידים, המכונים "אינטלקטואלים" (מונח שברואנדה פירושו בעלי כוח ורשתות קליינטורה). "האינטלקטואלים" מכחישים שהיתה השמדה, או טוענים שכולם רצחו את כולם, או שהיתה השמדה כפולה. כלומר, שארגון הגרילה הנמצא כיום בשלטון, אר-פי-אף, ביצע לפני השמדת הטוטסי, וגם במהלכה ולאחריה, השמדה משלו בהוטו. זו היתה השמדה מקיפה בהרבה, שהוסתרה בהצלחה מהעולם כולו (כמובן, השמדה כזאת לא היתה מעולם).

האם בוניפאס קנימבה נמנה עמם? על קנימבה, בן 39, רחב גוף, גבוה למדי ונינוח, שהציג עצמו בצרפתית שוטפת כ"המנהיג הנבחר" של האסירים, הטילה הנהלת הכלא לבחור שני מרואיינים. כיצד בחר אותם? "לפי מה שביקשת, שניים שהודו באשמה". הוא עצמו מודה בהשתתפות בהשמדה? לא, חייך, "אני חף מפשע, אבל ישנם כאן אשמים". אשמים במה? "בהשתתפות בהשמדה", השיב, מחייך כל הזמן, "היתה השמדה". השמדה אחת או שתיים? קנימבה המשיך לחייך כמי שלא ייפול בפח הזה. "השמדה אחת".

קנימבה בחר בסוליימן גואמוהמה, בן 46, נהג, גבר שרירי, פניו גרומות במקצת וחתומות, שדיבר קיניארוונדה. גואמוהמה, שנידון לשבע שנים בעקבות הודאה והיה אמור להשתחרר למחרת, היה חבר במיליציות ההשמדה (אינטראהמוויי) ושימש בוס במחסום דרכים, שבו נבדקו תעודות הזהות; הטוטסי נרצחו בו במקום (מימי השלטון הבלגי צוינה בתעודות שייכותו ה"אתנית" של כל אדם). גואמוהמה הודה בהשתתפות ברצח 38 בני אדם.

מדוע הודה? כי עשה זאת, זאת האמת. מדוע רצח אותם? אלה היו הפקודות של הממונים. זו היתה התוכנית.

לא יכולתי שלא להיזכר בכריסטינה אובימאנה, ניצולה שהיתה בת 15 בעת ההשמדה, ושאלה בקול חד: "מה זה ציוו עליהם? איך יכול מישהו לא לדעת שאסור להרוג? ואם היו מצווים עליך לאכול חרא, היית עושה זאת? אני הייתי מעדיפה ליהרג".

אם היו מצווים עליו לחתוך את אוזנו היה עושה זאת? "זה לא", הוא אמר. ואם היו מצווים עליו לחתוך את אשתו? גואמוהמה, שדיבר כל הזמן אל המתורגמן, הפנה לאטו את מבטו אלי: "זה תלוי". תלוי במה? "תלוי במצב. אם היה הכרחי הייתי עושה זאת. אם היתה האויב. אויב צריך להעניש". וזה לא פשע? "זה פשע, אבל לא במלחמה. זו היתה מלחמה".

אילו ניצח הצד שלו זה לא היה פשע? "נכון. היה לי פשוט מזל רע". אז איך הגיע בכלל למסקנה שזה פשע? "ישבתי וחשבתי על מה שעשיתי. זו היתה שגיאה קשה שלא אחזור עליה". למה שגיאה? שוב הפנה אלי מבט לאטו: "ואת חושבת שלהרוג זה דבר טוב?"

לפעמים הציל אנשים, סיפר בהמשך, 18 ליתר דיוק. למה? "לפעמים אתה עושה דברים ורק אחר כך מבין למה. זה היה טבעי להציל אותם". אין כמעט נאשם בהשמדה שאינו טוען שהציל טוטסי. כמה אפילו עשו זאת. למה הציל דווקא אותם? הבוסים ציוו להשאיר אי אלו טוטסי בחיים כדי לבצע בהם הרג מקיף ביום קבורת הביארימאנה (מטוסו של ג'ובנאל הביארימאנה, נשיא רואנדה מ-1973 שהקים את מנגנוני ההשמדה, הופל, כנראה בידי אנשיו, ב-6 באפריל 1994. אלה מיהרו להאשים את הגרילה ואת הטוטסי במעשה, ומיד פתחו ברציחות הראשונות לפי רשימות חיסולים מוכנות). המשמידים אהבו לומר שביום הלוויית הביארימאנה יתלוו אליו טוטסי רבים.

לפעמים, המשיך גואמוהמה, הרשו במחסום לאלו ש"לא נראו כמו טוטסי" ללכת, "והיו מקרים מסובכים, אנשים שבתעודת הזהות נאמר שהם טוטסי, אבל שהיו בעצם הוטו במקור. הם אמרו שרצו תעודה של טוטסי כי חשבו שזה כדאי יותר. ולכמה מהם נסלח על כך". איך יכול השומע להגיב על הדברים שבקעו היישר מעולמם הדמיוני של המשמידים? מאז עצמאות רואנדה ב-1961 קופחו טוטסי בשיטתיות, שימשו יעד לדמוניזציה מתמדת, שלא לדבר על הפוגרומים התקופתיים שנעשו בהם. אם כבר, זייפו טוטסי תעודות כדי שיהיו רשומים כהוטו. שום אדם שפוי לא היה יכול לחשוב שיפיק תועלת כלשהי מזהות טוטסי.

אליס קרקזי צחקה למשמע הסיפור. "הם תמיד נוקבים במספרים מדויקים כל כך. אני לא מבינה איך מישהו יכול לומר הרגתי 38, הרגתי 52, הרגתי רק 14". או הצלתי 18.

האזינו לרדיו השמדה

ברואנדה בוצעה השמדה - מתוכננת, ביורוקרטית ו"אידיאולוגית" לעילא. אבל לא פעלו שם "רק" צבא, חוליות מוות ומיליציות, בהסכמה שבשתיקה של אזרחים שאינם רואים מה שאינם רוצים לראות, קוטפים את הפירות, ובדיעבד רוחצים בניקיון כפיהם. ברואנדה לא היה אפשר שלא לראות את מטחנת הבשר הענקית בפעולה בראש חוצות, בכנסיות, בבתי חולים, בבתי ספר, בבנייני שלטון מקומי. נעשה הכל להניע או לאלץ את בני המשפחות המעורבות הרבות לרצוח את הטוטסי שביניהם. המטרה המוצהרת היתה לשתף הוטו רבים ככל האפשר ב"עבודה", כפי שכונתה ההשמדה, כדי ליצור אחת ולתמיד קו פרשת מים, שממנו תהיה משמעות "זהות" ההוטו - השתתפות בהשמדת הטוטסי. המטרה לא היתה לרוצץ, להשפיל ולחולל שמות בטוטסי, אלא להשמידם עד האחרון. וברואנדה ומחוצה לה עדיין קיימת הכחשה גורפת של ההשמדה, או לפחות מיסמוס ורלטיוויזציה שלה, או הצגתה כפרק ב"מלחמה אתנית עתיקת יומין" דמיונית, "בלי טובים ורעים".

ביקשתי לראות את ולרי במריקי. גם בפגישה אתה לא נכח איש מעובדי הכלא. במריקי היא אשה קטנת קומה, בת 45, תווי פניה רגילים, ראשה קירח לגמרי (ראשי האסירים מגולחים, אך לרובם תספורות קצרות או לפחות פלומה המכסה את גולגלותם). במריקי היתה עיתונאית ב-RTLM ("רדיו-טלוויזיה החופשי של אלף הגבעות"), תחנת רדיו פרטית לכאורה, שהוקמה בידי מקורבי הביארימאנה.

התחנה, שרואנדה כולה האזינה לה מרותקת, השמיעה מוסיקה פופולרית. במדינה הארכי-הייררכית הזאת שדרניה שילבו פמיליאריות גסה עם התלהמות דורסנית: הם יצרו תחושה כוזבת של אחוות הוטו באשר הם, געו בצחוק לתוך המיקרופון, הודיעו לכל המעוניינים שהם שיכורים או מסוממים, ובתוך כך קראו למחות את כל הטוטסי מעל פני האדמה ושיגרו את הרוצחים ל"מבוקשים" ספציפיים, שגם אליהם פנו בשידור כאל מכרים ותיקים. כאשה במדינה כה שמרנית לא חלמה במריקי לדבר כך למיקרופון, אבל בארסיות התבטאויותיה לא נפלה מעמיתיה.

לבמריקי היה מובן ש"קולגה" מעוניינת להיפגש אתה. היא ביקשה לראות כרטיס ביקור, בחנה בקפידה את תעודת העיתונאי שהוצגה לה וסירבה להיפרד ממנה. ב-1999 דיווחה סוכנות הידיעות "רויטרס" שבמריקי אמרה כי היא "כורעת ברך בבקשת סליחה לפני העם הרואנדי". בספר "Les Blessures du Silence" ("פצעי השתיקה") מאת יולנד מוקגסאנה, ניצולת השמדה, הכולל עדויות וצילומים של ניצולים ונאשמים, השמיעה במריקי דברים שונים בתכלית, אך אמרה שהיא מודה בדברים שהיא אשמה בהם, ואינה מודה במה שאינה אשמה.

אם כך, במה בדיוק היא מודה ובמה לא? במריקי פתחה במונולוג שקשה היה לשסעו, ובהדרגה נהפך לשצף היסטריה מבוקר. האם אמרה מה שאמרה גם משום שישבה מולה "מוזונגו" (לבנה), שנפלה שדודה לפני תעמולת הטוטסי שהשפעתם פרושה על עולם ומלואו, "מיעוט פתולוגי" כפי שאמרה בשידוריה?

היא אינה מודה בכלום, אמרה בצרפתית צחה. היא אינה אומרת שאינה אשמה כלל, אך לא הודתה ואינה מודה בדבר (במה היא כן אשמה לא היה אפשר להוציא מפיה). "מדוע מאשימים כולם את RTLM? הרציחות החלו ב-1990, לפני שהתחנה הוקמה, והן נמשכות עד היום" (ב-1990 פתח אר-פי-אף בלחימתו נגד המשטר הקודם. מאז, ועוד הרבה לפני שהיה אפשר לזקוף לחובת ארגון הגרילה מעשה זוועה יחיד, האשים אותו המשטר בטבח כל הוטו שנקרה על דרכו ובכל רפרטואר הזוועות שהוא עצמו ביצע).

אבל במריקי בשלה: כל הקלטות המיוחסות לתחנה מזויפות. "את יודעת כמה קל לבשל קלטות כאלה. הרדיו שלנו רק רצה להציל הוטו, כשם שהרדיו של אר-פי-אף רצה להציל טוטסי. את אומרת שהרדיו שלהם לא השמיע מלה נגד הוטו? אלוהים שבשמים, יש לי הקלטות שלהם. גם אותי הם רצו לרצוח" (תעתיקי רדיו הגרילה שתמיד דיבר על שוויון בין הוטו לטוטסי ודחה את עצם החלוקה הזאת עברו בדיקה מדוקדקת בידי כמה חוקרים זרים, והוכחו כחפים מכל גזענות).

"אני בכלא רק בגלל הרעיונות שלי, השונים מרעיונות המשטר הנוכחי. אני ראיתי את ההיסטוריה בזמן אמת. אני הייתי שם. אני ראיתי הכל. חרשתי את רואנדה כולה. למרות הצליעה שלי נסעתי בדרכים קשות, הייתי בבונקרים, אפילו בשדות קרב. אחרי נפילת מטוס הביארימאנה ראיתי איך צעירים יורים מבניינים על האוכלוסייה שלא היתה לה ברירה אלא לתפוס מקלות ואבנים ולהתגונן. מדוע איש לא שואל אותי? היו לי מסמכים על תוכניות לרצוח הוטו. צוות עיתונאים זרים בא לאחר 6 באפריל", המשיכה, "התחננו לפניהם שילכו לשטח לראות מה קורה. הם סירבו". לא, היא לא זוכרת מי היו.

ניצולי השמדה? "אני עצמי ניצולה, מאדאם. היתה מלחמה. כל מי שלא מת ברואנדה הוא ניצול, בשני הצדדים". כפי שאמרה למוקגסאנה, היא הצילה אנשים רבים. מדוע אינם קמים להגן עליה? "משום שהמשטר הנוכחי הוא טוטליטרי". והמשטר הקודם לא היה? "לא, לא, לא, לא", אמרה בקול חותך, "הוא היה דמוקרטי" (ברגע שהוטו, בני "העם של הרוב", מחזיקים בשלטון, ואחת היא מה יעשו - זו הדמוקרטיה על פי המשמידים וידידיהם). איך רימה איפוא אר-פי-אף, ארגון לא מוכר במדינה קטנטונת, את העולם כולו? במריקי פערה את עיניה: "זה חלק ממלחמתה של האנגלופוניה נגד הפרנקופוניה". האם סבלה מיחס רע בכלא? "לא, אבל זה לא מצדיק את המעצר. יש לך מושג כמה נשים נרצחו כי מישהו חשב שהן אני?" ומדוע לא רצחו אותה? "כי רצו לקבל ממני מידע". איזה מידע? "כל מה שאמרתי לך".

ללא לאות חזרה במריקי לנראטיב הקלאסי של המשמידים והאפולוגטיקנים שלהם, ולפיו עצם יציאתה למלחמה של הגרילה - שגם הוטו נלחמו בשורותיה, אך רבים מחבריה היו בני ובנות מאות אלפי פליטים טוטסי שנמלטו מהמדינה ומעולם לא הורשו לחזור - היתה פרובוקציה שחוללה את ההשמדה (או "האירועים", כדברי המשמידים). הסיפור על כך שאחרי נפילת מטוס הביארימאנה ירו טוטסי צעירים על "האוכלוסייה", וכי המשמידים היו אזרחים חסרי אונים שתפסו אבנים ומקלות נגד אויב חמוש מכף רגל עד ראש ובלתי נראה - הסיפור הזה מצוץ מהאצבע.

האמת מרפאת

פיוס ברואנדה, עם מי וכיצד? מושתת על מה? ברואנדה, המדינה השנייה הענייה ביותר בעולם, יש גברים, נשים וילדים, שחרטה של אמת על מה שעוללו בהשמדה מנקרת בהם. כשם שיש הוטו שחירפו נפשם להציל טוטסי, ויש הוטו שאולצו להרוג באיומים ועינויים בלתי אפשריים. מי יודע כמה מהמתחרטים, שלפעמים הסגירו את עצמם, נרצחו בכלא בפקודת "האינטלקטואלים". אבל מבין הניצולים שפגשתי איש לא סיפר שהכיר נאשם שמתייסר. כמה סיפרו על אסיר שסיפורו שודר ברדיו רואנדה ועוד קודם הופיע בספרה של מוקגסאנה. סלסטן, בן 49, ביקש לצאת מהכלא כדי לחפור מהקבר גופת אדם שהרג, היחיד שהרג בהשמדה. רוחו של הנרצח שהכיר כל חייו, אמר, הורתה לו לעשות זאת. מאז אינו נפרד מהגולגולת. בלילות הוא מתעורר בצעקות וממהר לאחוז בה.

סימון, בן 42, ניצול, שופט בערכאה הנמוכה ביותר בחבל קיבויה, כחוש ונראה מבוגר מגילו בגלל העייפות הנסוכה על פניו, אמר שהוא מכיר אדם שבאמת התחרט. הלה לקח אותו למקום שבו טמונה גופת אמו של סימון. התברר שהאיש התעקש שאינו אשם כלל במותה, הוא רק הוביל אותה ל"מקום שבו נועדה למות", אבל לא הוא שהיכה אותה למוות בפטיש (דקדוקי פורמליות מאוד אופייניים במדינה). האיש לא אמר שאשמתו פחותה משל אחרים, הוא טען שכלל אינו אשם. וסימון קיבל זאת? "כן", כי מעל לכל היה חשוב לו להעניק לגופה קבורה מכובדת. הוא היה בטוח שהאיש יודע את מיקומה המדויק, ולו היה לוחץ עליו, לא היה הלה מגלה את המקום לעולם. כן, הוא מוכן לסלוח לו. "אנחנו חייבים לחיות יחד", אמר סימון. האם יוכל פעם לשתות אתו בירה, כנהוג בין ידידים ושכנים ברואנדה? "אני לא יודע, אני לא יכול לענות על השאלה הזאת", אמר לבסוף בקול חרישי. "איך אתה יכול לשתות עם מי שרצח את אמך? לחיות יחדיו זה דבר אחר". שוב השתתק. "אולי, אולי כעבור זמן רב, כשהפצעים יירפאו".

איך יירפאו הפצעים? "האמת מרפאת", נאמר בכרזות שהתנוססו מעל הקלפיות כאשר התקיימו באוקטובר ברחבי המדינה בחירות לגצ'אצ'ה, בתי משפט עממיים השואבים מנוהגי בוררות ברואנדה הפרה-קולוניאלית. 256,300 שופטים נבחרו. החוק מחלק את הנאשמים לארבע קטגוריות, מהראשונה, הכוללת מתכנני השמדה, מארגנים ואנסים, עד לרביעית - זו של המואשמים בהרס רכוש וגזילתו. חוץ מנאשמי הקטגוריה הראשונה, הוצעה לכל היתר עסקת טיעון. נאשמים ברצח, הקטגוריה השנייה, שהיו מוכנים להביע חרטה, למסור פרטים מדויקים על מעשיהם ועל אחרים שהשתתפו ברציחות, היו צפויים למאסר של עשר שנים לכל היותר, 12 אם הודו לאחר הגשת כתב אישום. כל הנאשמים שיישפטו בגצ'אצ'ה יובאו למקומות שבהם בוצעו הפשעים המיוחסים להם. המשפט יתקיים לפני האסיפה הכללית של התושבים. הודאה תקצר את העונש עד למחצית ורבים ישוחררו, גם אם יורשעו, כי פעמים רבות הם יושבים בכלא ללא משפט כבר שבע או שמונה שנים. אבל רק 10,000 נאשמים הודו עד כה, אף לא אחד מהקטגוריה הראשונה.

הגצ'אצ'ה, אומרים ברואנדה, יכולה להוביל לגילוי האמת ולפתוח ערוץ ישיר בין הרוצחים לניצולים. פיטר מהארגון הלא-ממשלתי Rwandan Women Network, שמיהר לציין שאינו ניצול, אמר בלהט: "הניצולים זקוקים לצדק, והם לא יקבלו אותו אם האסירים יינמקו בכלא ללא משפט. והאסירים זקוקים לצדק, אי אפשר להשאיר כך אנשים בכלא, לכל החיים".

המשך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו