בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את השיר הזה אי אפשר לאהוב

ב-1937 הזדעזע אייבל מאירפול מתצלום של לינץ' באדם שחור. את השיר שכתב על כך שרה בילי הולידיי כאילו חוותה לינץ' בעצמה, ו"פירות מוזרים" נעשה סמל למחאה אמנותית. ספר חדש עוקב אחר גלגוליו של השיר

תגובות

ההתחלה מאופקת, אפילו מעודנת. חצוצרה שקטה, פסנתר אטי, מברשות שורטות את התופים. קול נמוך מושך הברות בעצלתיים: "עצים דרומיים מניבים פירות מוזרים/ דם על העלים ודם על השורשים". לא ברור באיזה פרי מדובר. ואולי הדם הוא רק עסיס אדום?

אבל ברגע שבו גמרה בילי הולידיי לשיר בפעם הראשונה את "Strange Fruit", ב"קפה סוסייטי" בניו יורק, הקהל נדם. איש לא מחא כפיים. כולם הבינו היטב מה מוזר בפירות הללו: "גופות שחורים מתנדנדים ברוח דרומית/ פירות מוזרים תלויים מענפי הצפצפה".

זה היה בתחילת 1939, במועדון הכי פרוגרסיווי בעיר, אבל שירי מחאה לא היו נפוצים באותה תקופה, ובוודאי לא שירים בוטים כאלה - ועוד מפי זמרת שחורה. בילי הולידיי פחדה לשיר את השיר, ולרגע אחד שם על הבמה, לנוכח הדממה, התחרטה שעשתה זאת.

את האירוע הזה מתאר דייוויד מרגוליק, עיתונאי ניו-יורקי, בספר שראה אור באחרונה בבריטניה ובארצות הברית: "Strange Fruit - בילי הולידיי, קפה סוסייטי וזעקה מוקדמת לחירות" (בהוצאת Payback). הספר מתחקה אחר קורותיו של אחד מהשירים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, שיר שהיה סמל למחאת השחורים ולמחאה אמנותית בכלל.

אחרי רגעים של הלם, כותב מרגוליק, אדם אחד מחא כפיים במבוכה, עוד אחד הצטרף, ובתוך שניות היו מחיאות הכפיים בוטחות. "מחזה פסטורלי של דרום אצילי", שרה הולידיי, מתארת בלאות, "עיניים שיצאו מחוריהן ושפתיים שהתעוותו/ ניחוח המגנוליה, מתקתק וחדש/ וריח פתאומי של בשר שנשרף".

ההופעה הזאת התקיימה 16 שנים לפני שרוזה פארקס סירבה לקום מכיסאה באזור השמור ללבנים בלבד באוטובוס במונטגומרי שבאלבאמה, והציתה את המאבק לסיום ההפרדה הגזעית. הולידיי היתה אז בת 24, ובאופן רשמי נרשמו באותה שנה רק שלושה מעשי לינץ'. אבל הלכה למעשה, כותב מרגוליק, התופעה שאותה מתאר "Strange Fruit" עדיין רווחה. לינץ' מקובל נראה כך: "רצח ברוטלי של שחורים, במכות וחבטות, בדרך כלל באווירה קרנבלית, ששיאו תליית הגופות על עצים להנאת הצופים".

לפי נתונים רשמיים, בין 1889 ל-1940 נעשה לינץ' כזה ב-3,833 אנשים, כמעט כולם שחורים, על פי רוב בערים עניות בדרום ארצות הברית. והאירוע היה לאוכלוסייה הלבנה המקומית "מעין תחליף ללונה פארק, לתיאטרון, לקונצרט" (כפי שהגדיר זאת בעל הטור ה"ל מנקן). בסקר שהתקיים ב-1939 נמצא כי שישה מכל עשרה לבנים דרומים עדיין הצדיקו מעשי לינץ' בשחורים החשודים בתקיפה מינית. אבל במקרים רבים, מוצא מרגוליק, הלינץ' בוצע בשחורים שהעליבו אדם לבן, הפרו איזה כלל נימוס, או פשוט כי "היה צריך להעמיד אותם במקומם". כך, בשנים של גזענות גלויה וממוסדת, שירה של הולידיי היה בפירוש בבחינת "הכרזת מלחמה" (מפיק התקליטים המט ארטגן אכן כינה אותו כך).

בעצם, זה לא היה בדיוק שירה של הולידיי - בניגוד לרושם שהיא עצמה יצרה בראיונות ובאוטוביוגרפיה שלה (היא אמרה לא פעם שחיברה אותו בעצמה). "פירות מוזרים" לא היה נשמע כמו שנשמע, ובוודאי לא היה מהדהד כך בתרבות העולמית, אלמלא שרה אותו הולידיי כפי ששרה: הלינץ' בפיה הוא סמל להשפלת השחורים באשר היא. היא שרה אותו כאילו חוותה לינץ' בעצמה, אבל לא היא זו שיצרה את השיר. היה זה דווקא אדם לבן, יהודי ניו-יורקי, מורה לאנגלית בתיכון, משורר, מלחין ופעיל זכויות אדם, ושמו אייבל מאירפול (על השיר הוא חתם בשם העט לואיס אלן). הוא היה בשנות ה-30 לחייו כשראה בכתב עת תמונה של לינץ'. המראה רדף אותו והוא כתב עליו שיר, ואף הלחין אותו בעצמו (שלא כדרכו).

השיר ראה אור לראשונה ב"The New York Teacher", כתב העת של איגוד המורים העירוני, תחת השם "פירות מרירים". זה היה ב-1937, שנתיים לפני שהולידיי עלתה אתו על הבמה בניו יורק. לפני שהציע מאירפול את השיר לגדולת זמרות הג'ז, שרה אותו אשתו, אן, באירועים חברתיים קטנים בחוגים של פעילים קומוניסטים. אבל איכשהו השם מאירפול נשכח. כיום זוכרים את בני הזוג הזה רק כמי שאימצו את בניהם של אתל ויוליוס רוזנברג, שהתייתמו אחרי ההוצאה להורג של הוריהם בעוון ריגול.

ב-20 השנים שעברו מאז ההופעה ב"קפה סוסייטי" ועד מותה של הולידיי (בת 44, ב-1959), השיר "התקיים במעין מחנה הסגר אמנותי. הוא היה יכול לנוע, אבל רק באזורים מסוימים", כותב מרגוליס. רבים בזמנה של הולידיי לא הסכימו להקשיב לה. וב-40 השנים שעברו מאז מותה, הפופולריות שלו ידעה עליות ומורדות. הוא נשכח במשך שנים ארוכות, בגלל "שמרנות של תקופה אחת, אידיאליזם ואשליות של תקופה אחרת, וניפוץ האשליות בתקופה שלישית". מרגוליק מציין כי בשנות ה-50 וה-60 היו אלה רק ג'וש וייט ונינה סימון שהקפידו לשיר אותו. אבל בשנים האחרונות היתה לו עדנה מחודשת, ומגוון רחב של מוסיקאים חולקים לו כבוד: מסטינג ועד "סוזי והבאנשיז", דרך דידי ברידג'ווטר, טורי אמוס, רוברט ואייט, קסנדרה וילסון ו"יו-בי 40" (גם זמרת המחאה הישראלית שרון בן עזר, "פוליאנה פרנק", הקליטה לו גרסה - בלחן משלה).

כפי שמרגוליס מציין, מעריצים של השיר אף פעם לא אומרים שהם אוהבים אותו - איך אפשר לאהוב שיר כזה - אבל הם מדברים על ההשפעה המתמדת שלו. בשנות האפרטהייד הוא היה אסור להשמעה בדרום אפריקה. שופט בבית משפט עליון בארצות הברית ציטט אותו כשביקש לפסוק נגד הוצאה להורג בתלייה. "אם הם הפגינו למען זכות ההצבעה לשחורים בסלמה שבאלבאמה, השתתפו בצעדה בוואשינגטון או הקדישו את כל חייהם לפעילות חברתית, רבים אומרים שמה שהצית את אש המאבק היה הפעם הראשונה שבה שמעו את 'פירות מוזרים'", הוא כותב.

כי "כשבילי הולידיי הקליטה את השיר, זה היה יותר ממעשה מהפכני", אמר מתופף הג'ז הנודע מקס רוץ'. "היא ביטאה עמדה שהיתה משותפת לכל השחורים. פשוט אף אחד לא העז לדבר על זה לפניה. היא נעשתה לוחמת חירות, הליידי הנהדרת הזאת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו