בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעקבות אוצר אושוויץ

יריב טורנברג, קצין צה"ל בעל נטייה להרפתקנות, שמע במקרה על אוצר תשמישי קדושה יקרים שהסתירו יהודי אושוויץ בתחילת המלחמה והחליט לאתר אותו. מתברר שהפולנים מוכנים לעזור הרבה יותר מהממסד הישראלי

תגובות

צילום: ניר כפרי

עוד בבית הספר היסודי בלוזאן שבשוויץ, נשבה יריב טורנברג בסיפוריהם של ניצולי השואה היהודית באירופה. בין היתר הוקסם מהספר "שקית הג'ולים", המתאר את בריחתם של שני ילדים יהודים, ג'וזף ומוריס ג'ופו, מפאריס הכבושה בידי הנאצים. בינתיים עלה לישראל, והיום בגיל 28, כשהוא כבר קצין בצה"ל, החליט להתחקות אחרי גיבורי הספר ההוא. הוא זכר שעל הכריכה האחורית נכתב שהאחים הקימו רשת של סלוני תסרוקות בפאריס. בינואר האחרון נקלע לפאריס והחליט להסתפר אצלם. הוא איתר את המקום שבו התחילו, בגאר סן-לזר. "מוריס כבר מזמן לא עובד, הוא יצא לפנסיה, ואילו ג'וזף בא רק מדי פעם", מסרו לו בטלפון. הוא ביקש את מספר הטלפון הנייד של ג'וזף והתקשר אליו.

ג'וזף ג'ופו היה על כבש המטוס בדרכו לחופשת סוף שבוע בלונדון כשטורנברג תפס אותו. "תתקשר ביום שני ונקבע", אמר לו הספר הוותיק. אבל כשנפגשו נחל טורנברג אכזבה רבתי. המספרה, שנמצאת במעבה תחנת הרכבת, היתה דהויה ובלה מזוקן, והאיש היה רחוק מלהרשים. "למרות שיש לי רגש חיבה עמוק לכל ניצול באשר הוא, הפעם, תוך כדי שיחה איתו, קרה בדיוק ההיפך. הוא גם ביזבז שעה שלמה בלי לעשות עם השיער שלי בעצם כלום, הוא הלביש עלי את כל קו הבשמים שהיה לו על המדף ולי לא היה נעים לסרב, כי בשבילי הוא גיבור ילדות. יצאתי ממנו עם חיוב של מאה יורו, ממש שוד לאור היום, פלוס מפח נפש אדיר".

החוויה העגומה בגאר סן-לזר לא גרמה לטורנברג להינתק מסיפורי השואה. זה שנים הוא משתתף בעצרת המרכזית הנערכת בערב יום השואה ב"יד ושם" בירושלים, הוא ביקר בפולין כבר שבע פעמים, בין השאר כמדריך משלחות נוער, ורקם יחסים הדוקים עם ישעיהו ירוד, ניצול אושוויץ בן 89, המנהל בגילו המופלג את "כלבו השרון", חנות כלי סדקית ברמת השרון. כך שמע לראשונה על דבר האוצר הקבור באושוויץ.

סודו של בעל החנות

טורנברג גר ברמת השרון מאז הסכימו הוריו להיענות למשאלתו ועלו לישראל כמתנת בר-מצווה. חנותו של ירוד שוכנת בקרבת מקום ומשהו בדמותו של בעליה הילך עליו קסם. משום מה דמיין אותו כאחד החלוצים הוותיקים שהקימו את המושבה וחרשו את אדמתה.

באביב 98', לקראת היציאה ל"מצעד החיים" מאושוויץ לבירקנאו שהוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו, ביקש טורנברג להצטייד בדגל גדול כדי לנופף בו בפולין. כדרכו הוא ניגש לגלנטריה של ירוד. את חפצו הוא לא מצא, אבל בין השניים התפתחה שיחה. ברגע שטורנברג סיפר לאן הוא נוסע ולאיזו תכלית, החל ירוד להתנשם בכבדות. "אני נולדתי, התחנכתי, גדלתי ובגרתי באושוויץ", הוא מילמל.

מכאן החל ירוד לפרוש את סיפורו. לפני שנכבשה על ידי הווארכמט ב-9 בספטמבר 39', גרו בעיירה אושוויינצים 12 אלף תושבים, שליש מהם יהודים. 26 בתי כנסת פעלו בה, סגן ראש מועצת העיירה היה יהודי. "זאת היתה עיר ואם בישראל", אומר ירוד, ששורשיו מוליכים עד לאנוסי ספרד. משפחתו היתה בעלת אמצעים ואף החזיקה ברשותה מכונית מרצדס-בנץ עם נהג. המשפחה נמנתה עם חסידות בובוב וצברה את עושרה מתעשיית העץ: בבעלות המשפחה היו ארבע מנסרות באזור קרקוב, שסיפקו חומרי גלם למספנות באנגליה ובגרמניה.

ישעיהו ירוד היה ממייסדי "השומר הדתי", שממנו צמחה תנועת "בני עקיבא". הקסרקטין של הצבא הפולני מעבר לנהר סולה, שכעבור שנים הוסב למחנה הריכוז אושוויץ, זכור לו מנעוריו בזכות חיילים יהודים שמשפחתו נהגה לארח לסדר פסח בחווילתה. תשעה אחים ואחיות הם היו, חמישה מהם נספו במלחמה.

ירוד, שהיה "בחור יפה וחזק", ניצל הודות לתחבולות ולידי הזהב שניחן בהן. בתחילת המלחמה הוא נאסף לקבוצת גברים שנלקחה לעבודות כפייה במתחם שהיה למחנה הריכוז, והועסק בגידור. "מפה אף אחד לא ייצא חי", הודיע להם שומר גרמני. הדברים הספיקו לו כדי להימלט חזרה אל העיירה. מכאן ואילך הוא התגלגל במחנות עבודה רבים, מנצל את כישוריו כנגר אמן. בעת שיהודי אושוויינצים הובלו למוות הוא נשלח למחנה עבודה בפרייבורג שבדרום גרמניה. על סיום המלחמה הוא התבשר בוולדנבורג שבשלזיה, לישראל הגיע במאי 1950.

טורנברג הקשיב לדברים מרותק. בסוף השיחה אמר לו ירוד שהוא חייב לשתפו בסוד ששמור עמו כמעט 60 שנה, כדי שישמש שליח מצווה ויעביר את המסר לרב הראשי ישראל לאו ולו בלבד. אחר כך הוא התעטף בשתיקה, לקח דף נייר, שקע בתוכו ושירטט עליו ביד בוטחת תרשים מדויק. הוא לא שכח דבר.

"בזמן המלחמה, את התאריך אני לא זוכר, הזדמן לי להיות על יד בית הכנסת הגדול, לפני ששרפו אותו", מספר ירוד. "עמדו שם שלושה אנשים, אני הכרתי את הגבאי יאכצל. ראיתי בור מרובע, איזה 80 סנטימטר, חלק ממנו בחצר וחלק היה עד מתחת לפוליש (המבואה לאולם הגדול). מה שהם הכניסו לשם אני לא יודע, אבל היות שהם היו הגבאים וזה היה בית כנסת, לדעתי הם שמו ספרי תורה וגם כל מיני תשמישי קודש".

בעת שעמלו על ההטמנה, הוסיף ירוד, זיהו אותו העוסקים במלאכה ואותתו לו לא להתקרב, כדי לא לחשוף את סודם. ירוד, כפי שהתבקש, החריש. לפני חמש שנים, כשבא אליו צוות התיעוד של סטיוון שפילברג, הוא האריך בתיאוריו אבל את סוד האוצר שמר לעצמו גם אז.

עדויות סותרות

למשמע הסיפור הרגיש טורנברג שהוא ניצב בפתחה של הרפתקה. "כאדם צעיר יצאתי נלהב ומלא חרדת קודש למשימה שהוטלה עלי, בתמימותי הייתי בטוח שמיד מתחילים לחפור באדמה, כך שמקסימום בתוך חודש אוכל לחזור אל ישעיהו עם בשורות. לא תיארתי לעצמי שאחרי ארבע שנים אני עוד אהיה רק בתחילת הדרך".

לאכזבתו איש לא הסכים לקחת ממנו את המשימה, לא הרב לאו, לא איל"ר (ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש) ולא הרשות להעלאת בתי כנסת מהגולה לישראל. גם השגרירות הישראלית בוורשה, בקדנציה שקדמה לשבח וייס, הכזיבה. "אני חייב לציין בצער, שהרגישות שמגלים כל הפולנים המעורבים בסיפור, גדולה לאין ערוך מזאת שמצאתי אצל גורמים ישראליים ממלכתיים ובלתי ממלכתיים. פולין התגלתה לי בנסיעותי כארץ ידידותית, הם לא לגמרי 'הרעים', כפי שחשבתי לפני נסיעתי הראשונה וכדי לא להוציא שם אגורה הבאתי איתי מהארץ מנות קרב. ביחס שלי לפולין ניכר בהחלט שינוי, אני לא בוחן אותה יותר במושגים של שחור-לבן, הגוונים כעת הם אפורים".

באין שיתוף פעולה של הממסד נקלע טורנברג למבוי סתום. "התחושה היתה של תסכול עמוק על כך שלא עמדתי במלה שלי לישעיהו, שמי יודע עד כמה הוא יאריך ימים". בנקודת משבר זו חבר אליו יהלי גת, במאי ומפיק של סרטי תעודה, קשר שהזניק באחת את הפרויקט התקוע. גת, בן 43, הוא כפר סבאי, נשוי ואב לארבעה וגם מג"ד במילואים. שני סרטים (שבהם היה שותף לדוד פישר, עכשיו מנהל הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה), "אחות גדולה אחות קטנה" ו"רשימת אהבה", זכו אחד בפרס שטוקהולם לזכויות האדם והאחר בפרס וולגין מטעם פסטיבל הקולנוע בירושלים.

"מכאן והלאה מתחיל החלק האופטימי", קובע טורנברג. השניים הלכו אל המקורות וגילו עדות חד משמעית ב"ספר אושפיצין" שהוציא לאור ארגון יוצאי הקהילה ב-1977. זה היה בזמן הסליחות, כתב בזיכרונותיו אליעזר שנקר, שהיה אז ראש הקהל. "אווירה כבדה שררה בבית הכנסת, דמעות החלו לזלוג מעיני. בחוץ עוד שרר חושך ומהרחוב נשמעו צעדיהם הכבדים של המשמרות הגרמנים. התפילה נערכה בעלטה, בבית הכנסת הענק דלקו רק מספר נרות. באותו יום אמרתי לזלינגר להכין שני ארגזים גדולים ולעטפם בטיט ובזפת. אחר כך ציוויתי לאסוף את כל ספרי התורה וכלי הקודש העשויים כסף - פרט לשני ספרים לצורכי תפילה - ולקברם במקום מסוים בתוך האדמה".

טורנברג וגת הרגישו עתה שהם על קרקע בטוחה. נמצאה הראיה החותכת לכך שירוד אינו מפנטז. אישוש נוסף הם קיבלו כשהגיעו בדרכים עקלקלות לעד הבא, שלמה בטר מגבעתיים, שאישר להם ביידיש את דבר האוצר, אלא שמקום ההסתרה לא היה בפוליש, כדברי ירוד, כי אם באגף המוביל לעזרת הנשים. האפשרות הזאת היתה ידועה להם. ירוד עצמו אמר להם ששמע ממישהו "שגם בעזרת נשים עשו את זה. אני לא ראיתי, אבל הוא, שגר קרוב, הוא אומר שגם שמה פתחו". ייתכן, הם מניחים, שהאוצר חולק ונקבר בשני מקומות שונים.

את התשבץ השלים לולק לרר, שאותו פגשו במגדלי הים התיכון בבת ים. "זה היה סוד שמעט מאוד אנשים ידעו עליו", סיפר להם. "אני הייתי אז בן 16 ואני זוכר שבלילה שבו בית הכנסת התחיל לבעור, הדוד שלי, אברהם יאכצל, שגר קומה מעלינו, ירד לדירה שלנו עם בכי כזה כמו שמישהו מהמשפחה נפטר. מחדר השינה של ההורים ראינו את העשן. בבוקר, בשמונה-תשע, הלכנו לראות מה קרה ובדרך הדוד סיפר לי על ספרי התורה שאותם החביאו בבור מתחת למדרגות, ליד ארון הקודש".

בהגיעם למבנה החרוך אמר יאכצל ללרר שייכנס פנימה כדי לבדוק אם התחום שבו נקברה התיבה לא ניזוק. האש כבתה כבר ולרר התרשם ש"הכל שרוף, רק המקום הזה לא". הוא יצא מפויח ובאותו רגע ממש "כל התקרה קרסה". לא, על תשמישי הקדושה הוא לא שמע מעודו. "אחרי כמה זמן, בזה לא הייתי נוכח, שמעתי שהוציאו בלילה את ספרי התורה והצפינו אותם בבית הקברות. איפה בדיוק לא גילו לי".

יש חיים באושוויץ

מצוידים במידע רב אך מעורפל, טסו טורנברג וגת באוקטובר 2001 לפולין, כדי לבחון את השטח ולגשש אם בכלל אפשר יהיה לפתוח בחיפושים אחר האוצר האבוד. על פי העדויות, סביר להניח שהארגזים היו עשויים אבץ, מתכת עמידה, ולכן הם אופטימיים באשר לתכולת הארגזים, אם יימצאו. הסרט התעודי, ששמו "אוצר באדמה רעה", יעקוב מעתה באופן צמוד אחר החיפושים, ומפיקיו כבר קיבלו הקצבה של קרוב לרבע מיליון שקלים מאת הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה.

אושוויץ היתה מכוסה בערפילים והפרק האפל של ההיסטוריה לא ניכר עליה. "אם ציפינו לאווירת תשעה באב, לגמרי התבדינו", מספר טורנברג. בריכת שחייה סגורה, קבוצת הוקי קרח בליגת העל, גינות מוריקות, 50 אלף תושבים, "פעם לא הייתי מסוגל להוציא משפט כזה מפי, אבל עובדה - זו עיר יפה. יש חיים".

למרות שהופיעו שם בהתרעה קצרה, גילה ראש העירייה, יוזף קרבצ'יק, שפע של רצון טוב. "הוא יצא איתנו לסיור באתר, שאליו נלווה גם מהנדס העיר", מספר טורנברג. "אפשר היה להבחין שמפעמת בו כמיהה לשיתוף פעולה, הוא רמז לנו שהוא מעוניין לכרות ברית ערים תואמות עם עיר מקבילה אצלנו, רעיון שברור לי שאין לו שום סיכוי. אני לא מתעלם מהאנטישמיות שרוחשת בפולין, אבל בחוגים שאיתם נפגשנו הנקודה שבלטה היתה המון אמפתיה לישראל".

ירוד עצמו ביקר באושוויץ עם אשתו פלה לפני 12 שנים. המקום הראשון שפקד היה דווקא המנזר הכרמליטי. בזמן המלחמה הוא חירף נפשו והציל נזירה מטביעה בנהר סולה, מעשה שבעיניו הוא "קידוש השם" בהתגלמותו. האחות האחרונה מדור מלחמת העולם, כך נאמר לו, מתה לפני חודשיים.

"אתה יודע למה יהודים הלכו כצאן לטבח", הוא שואל לפתע, ומיד משיב. "כי הם לא שירתו בצבא. הם לא ידעו להשתמש בנשק. אני עצמי הייתי תלמיד ישיבה ואני חושב שזה לא נכון לא לשרת". לא במקרה, הוא טורח להדגים, רחוב ברקה יוסלביצה, כפי שנקרא גם היום הרחוב שבו שכן בית הכנסת הגדול של אושוויץ, נקרא על שמו של גיבור צבא יהודי, ברק יוסלביץ, שהנהיג בקרב גדוד יהודי שלחם בסוף המאה ה-18 לעצמאות פולין.

היהודי האחרון שחי באושוויץ, שמשון פייבל שרגא, מת במאי 2000. החלקה שעליה עמד בית הכנסת, שאין ממנו זכר אלא בתצלום יחיד, הוכרה לא מכבר כרכוש הקהילה של ביילסקו-ביאלה, העיר השכנה. המגרש משתרע על פני דונם וחצי, מכוסה צמחיית בר, בלבו חורשה. למרות שהוא ממוקם במרכז העיר תוכניות הבינוי פסחו עליו, מה שמקל עכשיו על יוזמי החיפוש, שמלבד אתי חפירה יזדקקו ודאי לכלים הנדסיים עדינים ולמגלי מתכות.

על פי ירוד, המשימה פשוטה. אל התרשים, שהוא הבסיס למחקר, הוא צירף תדריך: "יש להתקדם 5-4 מטרים מהרחוב לתוך המגרש, במקום שבו היתה בעבר חצר בית הכנסת, שם יש לאתר את הכניסה לפוליש ולחפור. מקום זה הוא מקום המחבוא".

עכשיו הם ממתינים לקיץ, כדי שאדמת פולין הספוגה מים תתייבש. עד אז הם ינסו לגייס מקורות מימון ואמצעים למבצע הסריקות והחפירות. זה קורץ, זה מסעיר, אבל הכסף לא זורם בשפע. "עד שאני לא אשתכנע שעשינו את המיטב כדי לגאול מהקרקע המקוללת הזאת את ספרי התורה ותשמישי הקודש אני לא אשקוט", קובע טורנברג. יהלי גת, הבמאי, מדמיין כבר את תמונת הסיום של הסרט: "יריב יורד מהמטוס, נוסע לרמת השרון, הולך ברחוב לכיוון חנותו של ישעיהו ירוד, נכנס פנימה ומגיש לו את ספר התורה שמצאנו. אבל גם אם לא יהיה להרפתקה הפי-אנד, עצם הסיפור של בחור צעיר, שבעידן החומרני והציני שלנו מתחייב למשימה ערכית כל כך, הוא הדבר החשוב. מבחינתי כקולנוען הדרך תמיד מעניינת יותר מהסוף". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו