בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על אלה אני בוכייה

"מגילת השואה", הכתובה ברוח מגילת איכה התנ"כית, תוקרא הערב בטקס משותף לאנשי מכון שכטר הקונסרווטיווי ולקהילת "כל הנשמה" הרפורמית בירושלים. זהו ניסיון ראשון מסוגו ליצירת טקסט דתי המתמודד עם השואה

תגובות

בתפילה משותפת שיקיימו הערב, ליל יום השואה, אנשי בית-המדרש לרבנים של התנועה הקונסרווטיווית בישראל ("מכון שכטר") ואנשי הקהילה הרפורמית "כל הנשמה", תיקרא לראשונה "מגילת השואה" - טקסט ראשון מסוגו של התמודדות דתית עם השואה, ברוח "מגילת איכה" שנכתבה על חורבן בית המקדש הראשון.

ב"מגילת השואה" שישה פרקים קצרים (ההקשר הסמלי של המספר ברור). הראשון עוסק ברקע ההיסטורי של השואה; בשני עדות של נוצרי שהתגנב לגטו ורשה ומתאר את שראו עיניו; השלישי מביא את סיפורה של אשה יהודייה במחנה עבודה; הרביעי את עדותו של צעיר יהודי, יעקב הלוי, שהועסק במחנה ההשמדה בסילוק גופות ונאלץ, בין היתר, לעקור את שיני הזהב של אחיו המת.

בפרק הזה גם מתחיל הציר התיאולוגי של המגילה, כשהצעיר הדתי אומר: "כמה עמל ריבונו של עולם כדי שנאבד את אמונתנו בו, אך על אפו ועל חמתו לא עשינו זאת". האיש גם מתאר את עצמו כמת מהלך, ולפיכך מבקש "כשאמות בפעם הנוספת, אל תקרעו עלי ואל תתאבלו, שאין מוות אחר מוות", וכן: "אל תהינו לשאול למה. מה שלא עשיתי אני אל יעשו אחרים בגללי".

הפרק החמישי הוא "קולה" של בת-קול משמים - פסוקים קצובים המתחילים במלים "על אלה אני בוכיה" (ביטוי הלקוח ממגילת איכה), שעליהן עונה הקהל באותן המלים. אותה בת-קול ממשיכה ומזכירה את האסונות שהתרחשו בשואה ובניגוד לצעיר מהפרק הקודם מסיימת את דברה דווקא בהטחת השאלה התיאולוגית: "כמה התחבטתי לפני הפרגוד, לפני חנון ורחום רב חסד ואמת, ביקשתי והתחננתי ורציתי להבין: האם נודע הדבר במרום? הכך גזר אל מלא רחמים? זו אומה וזו שכרה? והנה, אין קול ואין עונה, רק דממה זעופה. יושב בסתר עליון ובצל הדממה יתלונן. עמוקים ונסתרים ונוראים הם הדברים. איש לא יבינם, גם לא בנות קול משמים".

בפרק האחרון חוזר קולו של "כותב דברי הימים" מהפרק הראשון, המסכם את שאירע ואת ההתאוששות שאחרי, חוזר אל השאלות התיאולוגיות, ומציע לבסוף גם את מסקנותיו, שהן כמובן גם "המסר" של המגילה: "אל תתאבלו יותר מדי, אך אל תשקעו בשכחה של אדישות; אל תניחו לימי החושך שישובו, בכו וגם מחו את הדמעות; אל תמחלו ואל תסלחו, אל תנסו להבין; לימדו לחיות ללא מענה. בדמינו חיו!"

אפלפלד לא התאים

המגילה היא פרי יוזמה של אנשי "מכון שכטר" ונכתבה בידי פרופ' אביגדור שנאן, איש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית - שומר מצוות, בן לניצולי שואה, שאמנם אינו נמנה עם חברי התנועה הקונסרווטיווית אך מלמד שנים רבות במוסדותיה וקרוב אל אנשיה.

הרב פרופ' דוד גולינקין, נשיא ורקטור "מכון שכטר", גורם מרכזי ביוזמה לכתיבת המגילה וגם יו"ר הוועדה האקדמית המייעצת, מתאר את התהליך: "בתנועה הקונסרווטיווית יום השואה קיבל כבר מזמן משמעות דתית. ברור לנו שכדי שזיכרון השואה יישאר לנצח, גם לאחר הסתלקותם של הניצולים, הוא צריך לקבל ביטוי בדרך היהודית המסורתית - בבית הכנסת. אנחנו הכרזנו ביום הזה תענית ציבור, ובניגוד לבתי הכנסת האורתודוקסיים, שבהם ביום הזה נאמרות תפילות רגילות לגמרי, בבתי הכנסת שלנו מוסיפים לתפילה יצירות שחוברו בקשר לשואה כמו 'שיר הפרטיזנים', לצד תפילות 'אל מלא רחמים' ו'יזכור'.

"אבל כל השנים חשתי שעדיין חסר אחד המוטיבים המרכזיים של ההתמודדות היהודית בעבר עם פורענויות - כתיבת מגילה. המודל המוכר הוא כמובן מגילת איכה. מה שפחות ידוע הוא שגם בימי הביניים נהגו קהילות לכתוב מגילות מקומיות כזכר לפורענויות מקומיות שעברו עליהן, וכך כתב גם הש"ך (הרב שבתי כהן) מגילה לאחר פרעות חמלניצקי במאה ה-17".

לדבריו, "היוזמה הנוכחית החלה ביום הכיפורים תש"ס, לפני שנתיים וחצי, בבית הכנסת הקונסרווטיווי בטורונטו, שבו אני מכהן בימים הנוראים. בתום תפילת 'כל נדרי' ניגש אלי חבר ותיק בקהילה, אלכס אייזן, ניצול שואה, וסיפר לי שכבר זמן רב הוא מנסה לקדם רעיון של כתיבת מגילה לזכר השואה. הוא הלך לרב לאו והוא סירב; הוא פנה לאוניברסיטת בר אילן, שהודיעו לו אחרי שנה וחצי שהם אינם מעוניינים, ואז הגיע אלינו. אנחנו חשבנו שזה רעיון מצוין, והרכבנו ועדה אקדמית כדי לקדם את הרעיון".

הכותב הראשון שאליו פנתה הוועדה היה הסופר אהרן אפלפלד. זו נחשבה לבחירה כמעט טבעית - ניצול שואה ואיש-ספר שיצירתו מתמקדת בשואה. אפלפלד אמנם נענה לאתגר אלא שהטקסט שכתב לא נראה לאנשי התנועה. אפלפלד: "אני חשבתי שמגילה כזו צריכה ללכת ברוחן של מגילות אסתר ורות, כלומר להציע סיפור שיהפוך לסמל. חשבתי שטקסט מליצי כוללני, שאולי היה מתאים לטקסטים העתיקים, עלול להיראות בעייתי בימינו. לכן, המודל של קינה בנוסח 'איכה' לא נראה לי. ברוח הזו כתבתי טקסט סיפורי שמבוסס על הסיפור הביוגרפי שלי, והכיוון הזה לא נראה להם. למעשה, הבנתי שאנשי התנועה בארץ דווקא קיבלו זאת, אבל העמיתים שלהם בארה"ב התנגדו".

גולינקין מאשר את עיקרי דבריו של אפלפלד: "זה היה סיפור מאוד יפה, אבל לא התאים לרצון שלנו בטקסט בעל משמעות דתית". ברוח המודלים ההיסטוריים, אפשר לומר שאנשי התנועה העדיפו את מודל "איכה' על מודל מגילות רות ואסתר.

כשנכשלה ההתקשרות עם אפלפלד החליט פרופ' שנאן, שהיה חבר הוועדה האקדמית שליוותה את עבודת אפלפלד, לנסות את כוחו. שנאן: "נולדתי מיד לאחר המלחמה בפראג להורים ניצולי שואה שעברו את השנים האלה בצורה קשה מאוד. אבי שוחרר מאושוויץ, ואמי ממחנה טרייזינשטאט. בבית שלנו נושא השואה כמעט שלא נדון בגלוי. אבי נפטר בינתיים, ואילו אמי מדברת היום עם בנותי על השואה הרבה יותר מכפי שדיברה אתי. שנים הדחקתי את הנושא בתוכי. והנה, כשישבתי ליד המחשב, כל מה שהצטבר בתוכי מאז משפט אייכמן התפרץ פתאום. את הטיוטה הראשונית כתבתי בשש שעות, כשאחר כך כמובן עיבדנו אותה, בהתאם להתייעצות עם חברי הוועדה".

שנאן מספר שבכתיבת המגילה התבסס "על עדויות שאני מכיר אישית, על ספרי זיכרונות ועדויות, ספרי קהילות, וגם סקירות על ספרים העוסקים בשואה". הוא שילב גם את ניסיונו כחוקר ספרות המדרש.

התוצאה היא שילוב בין ההיבט התיאולוגי לזה הסיפורי: שלושת פרקיה המרכזיים של המגילה (פרקים ב'-ד') משחזרים עדויות המתעדות את השלבים השונים במלאכת ההשמדה: עדותו של הנוצרי המסייר בגטו ורשה, המבוססת על עדות אמיתית; עדותה של "גרטרוד" במחנה הכפייה, שאינה אותנטית אלא מבוססת על סיפורים אמיתיים, ועדותו של איש הזונדר-קומנדו במחנה ההשמדה, למעשה סיפורו של דודו של שנאן. בהיבט התיאולוגי הדגיש שנאן את חוסר היכולת ל"השיב" תשובה בעלת משמעות לסוגיית אלוהים והשואה: "הטקסט מדגיש את הצורך ללמוד לחיות בלי תשובה או 'הסבר' לשואה. כל התשובות הדתיות והפסיכולוגיות לא יכולות באמת לתת תשובה. אנחנו צריכים לבכות, ולמחות את הדמעה, ולחיות בלי תשובה. וכמובן שגם אסור להשוות את השואה לשום דבר, לא משמאל ולא מימין".

משימה משתקת

המשימה שנטלו על עצמם שנאן והתנועה הקונסרווטיווית היא כמעט בלתי אפשרית. הטקסטים הקאנוניים של סידור התפילה בדרך כלל לא "תוכננו" מראש ליהפך לכאלה. הם קודשו בתהליך של שנים רבות. כאן מדובר במשימה יומרנית - לכתוב טקסט דתי על אירוע שממילא בלתי אפשרי כמעט "למצותו" בטקסט - בכוונה שייהפך לקאנוני. וכל זאת כשמדובר בכותב שאינו רב גדול וגם לא סופר או משורר.

שנאן אומר על כך, "אין לי ספק שרבים יבקרו אותי וישאלו 'מי שמך'. התשובה שלי תהיה: אותו רגע של השראה שהיה לי כשניגשתי לכתוב את הטקסט. גם אני אמרתי לעצמי: מי אני ומה אני שאעשה דבר שגדולים וטובים ממני לא עמדו בו. זו בוודאי משימה משתקת וממלאת חרדה, אבל הדברים פשוט פרצו ממני".

גולינקין מוסיף הבהרות משלו: "לא נכון שלא נכתבו בדורנו טקסטים דתיים חדשים. עובדה שיש 'תפילה לשלום המדינה' ותפילה לחיילי צה"ל, ויש 'אל מלא רחמים' מיוחד לשואה. כך שהבעיה איננה התנגדות עקרונית לכתיבת טקסט דתי חדש; תלוי כנראה באיזה טקסט מדובר. כבר לפני 20 שנה פורסם מאמר בכתב-עת חרדי בשם 'המאור' שבו ביקש הכותב, ניצול שואה, מ'גדולי הרבנים' שיתאספו ויכתבו מגילה בנוסח 'איכה' על השואה. אבל העולם החרדי של ימינו אינו מסוגל לכך. כבר באותו גיליון של כתב-העת הביע העורך עצמו תמיהה על 'הרעיון המוזר'. אשר לעובדה שהטקסט הזה לא נכתב בידי דמות רבנית - זה בדיוק המלכוד. למרבה הצער רבנים גדולים לא היו ניגשים לכתיבת טקסט כזה. אנחנו שלמים עם הטקסט ועם מחברו מכיוון שאיננו שופטים את היצירה לפי המחבר אלא לפי התוכן".

גולינקין מציין שבניגוד למגילות התנ"ך, המגילה החדשה לא נכתבה על קלף, באותיות סת"ם, אלא באותיות דפוס רגילות ועל נייר רגיל, "וכך נמנעה גם השאלה ההלכתית אם יש צורך לברך על קריאתה או לא". גולינקין רצה שהיא תיקרא במנגינה דומה לזו של קריאת "איכה", אבל שנאן התנגד לכך מחשש שהדבר עלול להיראות כ"פארודיה על 'איכה'". כפשרה סוכם שבינתיים ייקראו רק שני קטעים קצרים מהמגילה במנגינת "איכה" והשאר יוקרא בקריאה רגילה.

בנוסף לקריאה הראשונה, הערב, המגילה תיקרא גם מחר בצהריים במסגרת תפילת התענית של אנשי "מכון שכטר", בלוויית הסברים מפי גולינקין ופרופ' דליה עופר, היסטוריונית שליוותה את כתיבתה. המגילה כבר הופצה בקהילות הקונסרווטיוויות בארץ; הכנת גרסה באנגלית כדי להפיצה בקהילות הקונסרווטיוויות בעולם התעכבה. גולינקין מקווה שעד יום השואה בשנה הבאה כבר היא תיהפך לחלק בלתי נפרד מתפילות יום השואה בקהילות הקונסרווטיוויות בעולם. "אני מקווה שגם התנועה הרפורמית תאמץ אותה, ומי יודע, אולי תתקבל גם בציבור הדתי-הלאומי. בכל אופן, זה יהיה המבחן האמיתי שלה".

אולי עוד לא הגיע הזמן למגילה

הרב הראשי לישראל ישראל לאו (הוא עצמו ניצול שואה) אומר בהתייחס ל"מגילת השואה" של התנועה הקונסרווטיווית, כי הוא "מברך על כל דבר שבא בצורה מכובדת וראויה לתרום להנצחת השואה". לדבריו, גם בעולם האורתודוקסי נכתבו בזמן השואה ואחריה קינות וטקסטים בעלי אופי דתי המתייחסים לשואה, "וכשהייתי רב ראשי בתל אביב אפילו כינסתי אותן במהדורה מיוחדת עם המלצה לקהילות להוסיף אותן לקינות תשעה באב, אבל הרעיון מומש רק בקהילות בודדות".

עם זאת לאו מודה, ש"הדור שלנו לא הצליח להביא לידי ביטוי דתי מתאים את תחושותיו בעקבות השואה, והוא נשען בעניין זה על טקסטים יהודיים קלאסיים כמו פרקי 'תהלים' מסוימים ותפילת 'אל מלא רחמים'. עם זאת, טקסט כמו מגילת איכה איננו מתייחס רק לחורבן הפיסי של בית המקדש אלא לכל משמעות החורבן ותוצאות הגלות, ומבחינה זו הוא רלוונטי בהחלט גם לשואה. ייתכן שחיבור טקסטים חדשים שיתייחסו ישירות לשואה הוא עניין שדורש שיעבור זמן רב יותר".

אשר לכישלון המערכת הדתית ליצוק תוכן דתי ל"יום השואה", או אפילו לקבוע יום מיוחד לציון השואה שלאו דווקא קשור לתאריך אבל קדום (המערכת הדתית החליטה לאזכר את השואה ב"יום הקדיש הכללי", עשרה בטבת, שהוא יום צום יהודי עתיק לציון תחילת המצור על ירושלים בתקופת בית ראשון), אומר לאו: "את הצומות על חורבן הבית קבעו עוד אנשי כנסת הגדולה שקדמה לסנהדרין, ורק הם הצליחו להתקבע לדורות בעם ישראל. כל הצומות שנקבעו מאוחר יותר, כמו אלה על פרעות חמלניצקי, נשתכחו במשך הזמן. לכן הייתי אומר, שקודם כל אנחנו צריכים לפעול לחיזוקו של עשרה בטבת כיום לציון השואה, שגם הוא אינו מובן מאליו. רק אם הציון הזה יתקבע, יש טעם ללכת הלאה ולנסות לקבוע יום נוסף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו