בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תקדים ספטמבר השחור

לפני 32 שנה, לאחר גל פעולות טרור פלשתיניות בירדן, קץ המלך חוסיין ביאסר ערפאת ויצא למלחמה עקובה מדם בארגונים הפלשתיניים, שזכתה לכינוי "ספטמבר השחור". מצא את ההבדלים

תגובות

בתודעה הציבורית בישראל זכורים אירועי "ספטמבר השחור" כמבצע שבו חיסלה ממלכת ירדן התקוממות פלשתינית בתוך חודש אחד, ובאופן נחרץ ויעיל. המהלכים שעשה המלך חוסיין לפני 32 שנה לסילוקם של יאסר ערפאת ובכירי ההנהגה הפלשתינית מארצו הם דוגמה חביבה על מי שטוענים, שבמזרח התיכון יעילים רק אמצעים אכזריים וחסרי רחם. הפלישה הישראלית לערים הפלשתיניות לפני שבועיים חידדה את ההשוואה בין התנאים שמולם ניצב חוסיין ואופן הפעולה שבחר, לבין התנאים שמולם ניצבת ישראל, ואופן הפעולה שבחרה.

האירועים המוכרים כ"ספטמבר השחור" לא נמשכו חודש אחד. המאבק הצבאי בין ירדן לבין הפלשתינאים ארך שנה וחצי, עם הפסקות. שיאו היה בספטמבר 1970, אבל ההכרעה נפלה רק לאחר עשרה חודשים עקובים מדם, שבהם הפתיעו הפלשתינאים את הצבא הירדני בכושר עמידתם.

נקודת מוצא טובה להבנת התהליכים שהוליכו לעימות אפשר למצוא במארס 1968, כאשר כוחות צה"ל פשטו על העיירה הירדנית כראמה, כשבעה קילומטרים מזרחית לנהר הירדן, שם התמקמה מפקדתו של המנהיג הצעיר והאלמוני של ה"פתח", יאסר ערפאת. המתקפה באה כתגובה לסדרה של התקפות שביצעו ארגונים פלשתיניים נגד ישראל משטח ירדן. ראש הממשלה, לוי אשכול, הצהיר שמטרת המבצע למנוע "גל חדש של טרור" נגד ישראל. מועצת הביטחון גינתה את הפעולה.

כוחות ארטילריה ירדניים הצטרפו ללחימה לצד הפלשתינאים. בפעולה נהרגו, לפי גרסאות שונות, בין 128 ל-170 פלשתינאים. אבל באופן לא צפוי, גם צה"ל, עטור תהילת מלחמת ששת הימים, ספג אבדות כבדות. 28 חיילים נהרגו, 80 נפצעו, ארבעה טנקים נשארו שלל לפלשתינאים. יאסר ערפאת הצליח להימלט.

מדינה בתוך מדינה

ההישג המוגבל בשדה הקרב הצית את דמיונם של הפלשתינאים בירדן ושל העולם הערבי כולו. ערפאת זכה בתהילה של מי שהצליח לשקם במעט את הכבוד הערבי המושפל. אלפי צעירים פלשתינאים ביקשו להתגייס לארגונו. נישא על גלי תמיכה, השתלט ה"פתח" על הנהגת אש"ף. בעקבות קרב כראמה גברה תעוזתם של אנשיו. במחנות הפליטים ובכמה ערים ירדניות הם נהגו כבעלי בית - הסתובבו במדים עם נשק, הקימו מחסומי דרכים, גבו מסים וסירבו לנסוע עם לוחיות זיהוי ירדניות על מכוניותיהם.

התחזקותם של הארגונים הפלשתיניים הציבה דילמה בפני המלך חוסיין. מצד אחד, כשני-שלישים מנתיניו היו פלשתינאים, שתמכו בלוחמת הגרילה נגד ישראל. חוסיין לא היה מסוגל לצאת נגד אש"ף בלי לקומם עליו את רוב הציבור הירדני ובלי להסתכן בעימות עם מצרים של נאצר ועם סוריה של הבעת', שפרשו את חסותן על הפלשתינאים. מצד שני, ההתעצמות הפלשתינית כירסמה את ריבונותו. המשטרה והצבא הירדניים חדלו להיות מקור הסמכות במחנות הפליטים בירדן, ואיבדו בהדרגה את סמכותם גם בצפונה של הממלכה.

הניסיון הראשון של המלך חוסיין לבסס מחדש את שלטונו נעשה בנובמבר 1968. הוא הגיע להסכם של שבעה סעיפים עם הארגונים הפלשתיניים. הסעיף הראשון אסר על אנשיהם להסתובב ברחובות הערים חמושים ולבושי מדים; השני אסר עליהם לעצור כלי רכב אזרחיים ולערוך בהם חיפושים; השלישי אסר עליהם לגייס צעירים הכשירים לשירות בצבא הירדני; הרביעי חייב אותם לשאת תעודות זיהוי ירדניות; החמישי חייב אותם לשאת לוחיות זיהוי ירדניות על מכוניותיהם; השישי קבע, שעבירות פליליות של אנשי הארגונים הפלשתיניים ייחקרו על ידי הרשויות הירדניות; השביעי קבע, שמחלוקות בין הארגונים הפלשתיניים לבין המשטר ייושבו במועצה משותפת לנציגי המלך ולנציגי אש"ף.

הסיכום שהושג בין הצדדים לא עמד במבחן המציאות. הארגונים הפלשתיניים המשיכו לצבור עוצמה בתוך ירדן ולעשות במחנות הפליטים כרצונם. הם גם החריפו את הלוחמה נגד ישראל. בשנת 1969 הם ביצעו 3,170 פעולות נגד ישראל משטח ירדן, בלי שטרחו לתאם אותן מראש עם הצבא הירדני. מתקפות הנגד שביצעה ישראל פגעו בכלכלה הירדנית, ואילצו כ-70 אלף נתינים להימלט מבתיהם בבקעת הירדן.

באביב 1969 החלה ארצות הברית במאמצים לקדם הסדר מדיני בין ישראל לבין מדינות ערב. המלך חוסיין קיווה שהממשל הרפובליקאי של ריצ'רד ניקסון יהיה ידידותי פחות כלפי ישראל, מאשר קודמו הדמוקרטי, ויכפה עליה לסגת מהשטחים שכבשה ב-1967. הוא נסע לוואשינגטון כדי להבהיר, שירדן מוכנה להגמיש את עמדותיה כדי לאפשר את הצלחת היוזמה האמריקאית.

הארגונים הפלשתיניים צפו בחרדה במהלכיו. הם חששו מהסכם ירדני-ישראלי נפרד, שיחבל בחלום המדינה הפלשתינית המשתרעת מהירדן ועד לים התיכון. כדי לחבל במגעים המדיניים ולהביא להתלקחות צבאית בין ירדן לישראל החריפו ערפאת ושותפיו את המערכה המזוינת נגד ישראל, ואילו בארגוני השמאל הפלשתיניים החלו לדבר על הצורך להפיל את חוסיין כדי להפוך את ירדן ל"האנוי ערבית" - בסיס תומך למאבק השחרור בתוך השטחים, כפי שהיתה צפון וייטנאם ללוחמי הווייטקונג בדרום.

חוסיין הגיע למסקנה שעליו לפעול - אבל ידיו היו כבולות. לא היה ביכולתו לעשות יותר מכפי שהתיר לו נאצר. בתחילת פברואר 1970 נסע חוסיין לקהיר, והשיג את הסכמתו החשאית של נאצר לנקיטת יד קשה יותר נגד הארגונים הפלשתיניים. כשחזר לירדן ב-10 בפברואר פירסם המלך צו ובו עשרה סעיפים. בין השאר קבע, שאסור לאנשי הארגונים הפלשתיניים להפריע לפעולתם של כוחות הביטחון הירדניים; שאסור להם לקיים כנסים או עצרות ללא היתר של משרד הפנים; ושאסור להם לקחת חלק בפעילות פוליטית.

הארגונים הפלשתיניים לא היו מוכנים להישמע לצו. ב-11 בפברואר הם הקימו מפקדה צבאית מאוחדת כדי להתכונן למתקפה ירדנית אפשרית. באותו לילה נהרגו 300 בני אדם בעימותים שפרצו בין הצדדים ברחובות הבירה עמאן. המלך חוסיין חשש מאובדן שליטה. נאצר התיר לו להטיל מגבלות על הפלשתינאים, אבל הזהיר אותו מפני מערכה ירדנית כוללת נגדם. חוסיין הורה לצבא הירדני להימנע מפעולות נוספות, והצהיר: "כולנו פדאיון". אחר כך הדיח את האויב הגדול ביותר של אש"ף בממשלתו, שר הפנים מוחמד רסול אל-כילאני. המערכה הראשונה בין הצדדים הסתיימה בניצחונו הברור של יאסר ערפאת.

מי נתן להם רובים

בסוף יולי 1970 החליטה מצרים לקבל את תוכניתו של מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס, שקראה להפסקת אש מיידית במלחמת ההתשה בינה לבין ישראל, ולנסיגת ישראל משטחים שנכבשו ב-1967 בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242. בעקבות מצרים הודיעה גם ירדן שהיא מקבלת את התוכנית. ההחלטה הדרמטית הביאה להחרפה במערכה הפלשתינית נגד ירדן. ארגוני השמאל הרדיקליים באש"ף, "החזית העממית לשחרור פלשתין" בהנהגת ג'ורג' חבש, "החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין" של נאיף חוואתמה ו"החזית העממית - המפקדה הכללית" של אחמד ג'יבריל, החליטו לערער את משטרו של חוסיין באופן שיכשיל את תוכנית רוג'רס, ואולי יביא להפלתה של השושלת ההאשמית.

הפתח נקט עד אז מדיניות של "אי התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות ערב", ולכן ניסה להימנע מעימות ישיר עם השלטון הירדני. יאסר ערפאת, ראש הפתח, חשש גם שהניסיון להדחתו של חוסיין מוקדם מדי. הצבא הירדני מנה 55 אלף חיילים מאומנים היטב, וכוחות שריון ואוויר, ואילו הארגונים הפלשתיניים מנו כ-15 אלף לוחמים לכל היותר, שהיו מצוידים בעיקר בנשק קל. ערפאת בחר לפסוח על שתי הסעיפים ולתמרן בכאוס שנוצר: מצד אחד, הוא לא בלם את הארגונים הרדיקליים; מצד אחר, הוא לא יצא בגלוי נגד חוסיין.

בתחילת ספטמבר 1970 הפכו הפעולות של ארגוני השמאל הפלשתיניים בירדן להתרסה גלויה נגד חוסיין עצמו. ב-1 בספטמבר נעשה ניסיון התנקשות בחיי המלך, כשהיה בדרכו לשדה התעופה של עמאן. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי "החזית העממית" שלושה מטוסים. שני מטוסים, של סוויסאייר ושל TWA, הונחתו בנמל התעופה של זרקא; מטוס נוסף, של חברת פאן-אם, הונחת בנמל התעופה של קהיר. כעבור שלושה ימים נחטף מטוס בריטי, והונחת ליד עמאן. הנוסעים הוחזקו כבני ערובה. החוטפים דרשו לשחרר אסירים פלשתינאים במדינות שונות. דובר של החזית העממית אמר בביירות, כי החטיפות התבצעו כדי "ללמד את האמריקאים לקח, בגלל תמיכתם בישראל לאורך השנים". יאסר ערפאת לא הביע את הסתייגותו מהחטיפות.

החטיפות עוררו מחאה בינלאומית נגד הפלשתינאים ברחבי העולם. חוסיין ידע שהעולם יקבל עכשיו ביתר הבנה התמודדות צבאית עם הארגונים הפלשתיניים, ושנאצר - שרצה לקדם את תוכנית רוג'רס - יהיה תקיף פחות. בינתיים איבד המלך הירדני במהירות את השליטה על ממלכתו; בעיצומה של דרמת המטוסים החטופים הכריזו הפלשתינאים על אזור אירביד בצפונה של המדינה "שטח משוחרר" והודיעו שהם מתכוננים ל"מערכה המכרעת".

מקורביו של חוסיין, ירדנים שחששו מפני הפיכה פלשתינית, הסבירו למלך שהגיעה השעה להכניע את הפלשתינאים. "ב-15 בספטמבר, בארמון חומר שבצוילח, צפונית לעמאן, כונסו מקורבי המלך ויועציו", כתב אשר ססר ב"בין ירדן לפלסטין", הביוגרפיה שפירסם על וצפי אל-תל, ראש ממשלתו של חוסיין. "אישים אלה, שתמכו זה מכבר בפעולה נמרצת נגד הפדאיון, שיכנעו את חוסיין כי הגיעה העת לפעול. הערכתם היתה, כי הצבא יוכל לגרש את הפדאיון מן הערים הגדולות בתוך יומיים-שלושה. היסוסיו של חוסיין היו כלא היו. בו ביום גמלה בלבו ההחלטה להכות בפדאיון. חוסר הוודאות והתסכולים של השבועות האחרונים נעלמו. האווירה בארמון חומר, בליל ה-16 בספטמבר, היתה כשל מפקדה ערב קרב. תכנונים מבצעיים נערכו ואורגנו במהירות. ההנחה היתה כי עד לעימות הכולל והבלתי נמנע נותרו רק שעות מספר".

בבוקר ה-16 בספטמבר מינה חוסיין ממשלה צבאית. למחרת החלה המתקפה הצבאית. טנקי פאטון מהחטיבה המשורינת 60, מלווים בשריוניות, נכנסו לעמאן מכל עבריה ותקפו את מעוזיהם של הארגונים הפלשתיניים. קרבות התנהלו גם בצוילח, בזרקא, בסלט ובאירביד. ההערכה של יועצי המלך, שאפשר יהיה להכניע את הפלשתינאים בתוך ימים, התבדתה. הפלשתינאים הפתיעו בלחימה העיקשת שלהם. הקרבות התנהלו מבית לבית. חוסיין ידע, שככל שינקפו הימים יגדל הסיכוי שלחץ ערבי ובינלאומי יאלץ אותו להפסיק את המתקפה ולהגיע לפשרה עם הפלשתינאים.

ב-18 בספטמבר, יומיים לאחר תחילתה של המתקפה, פלשו יחידות שריון סוריות קטנות לצפון ירדן. כעבור יומיים הצטרפו אליהן שתי חטיבות שריון סוריות, שתוגברו למחרת היום והגיעו להיקף של דיוויזיה. הירדנים חששו, שסוריה שואפת לנצל את מלחמת האזרחים שפרצה בממלכה כדי לכבוש אותה ולהגשים את חזון "סוריה הגדולה". הם הציבו מול הסורים את חטיבת השריון מספר 40, ובקרב קצר הצליחו לבלום את התקדמותם. לחשש הירדני היו שותפות גם ארצות הברית וישראל. טיסות הסיור שערך חיל האוויר הישראלי מעל הכוח הסורי עוררו חששות בדמשק, שסוריה תובס במלחמה נוספת אם לא תסיג את כוחותיה מירדן.

סוריה נאלצה לסגת מצפון ירדן. ההרפתקה הכושלת הזאת נותרה שנויה במחלוקת היסטורית. חאפז אל-אסד, שהיה שר ההגנה הסורי בספטמבר 1970, אמר לביוגרף שלו, פטריק סיל, כי כל כוונתה של סוריה בפלישה לצפון ירדן היתה להגן על הפלשתינאים מפני טבח.

הנסיגה הסורית הבהולה הנחיתה מכה קשה לתקוות הפלשתינאים. כוחות השריון והארטילריה הירדניים כתשו בהתמדה את מעוזיהם במחנות הפליטים שליד עמאן, ואיימו לשבור את כוחם גם באזורים אחרים בממלכה. הפלשתינאים הסכימו להפסקת אש. חוסיין וערפאת יצאו לוועידה של מנהיגי מדינות ערב, שהתכנסה בקהיר. בוועידה זכה ערפאת בניצחון דיפלומטי. ב-27 בספטמבר נאלץ חוסיין לחתום במלון הילטון בקהיר על הסכם, ששמר על זכותם של הארגונים הפלשתיניים לפעול בירדן.

באופן משפיל, מבחינה ירדנית, התייחס ההסכם לשני הצדדים בסכסוך כשווים. הוא קבע שירדן "תתמוך בתנועת השחרור הפלשתינית"; ש"שני הצדדים ייסוגו מהערים"; וש"כל האסירים ישוחררו". הסעיף היחיד ששירת את הירדנים היה זה שקבע, שהמשטרה הירדנית תהיה הגוף היחיד המוסמך להשליט חוק וסדר. אבל לחוסיין לא היתה סיבה להניח שהפלשתינאים יקיימו את הסעיף הזה יותר מכפי שקיימו אותו לאחר שחתמו על הסכמים דומים לפני כן.

על מספר ההרוגים הפלשתינאים בקרבות של ספטמבר 1970 יש חילוקי דעות. פרופ' יזיד סאיר, בספרו "מאבק מזוין והחתירה למדינה", טוען שהמספר הגבוה, 20 אלף, הופיע רק במקורות ישראליים. הירדנים, הוא כותב, נקבו במספר 2,500, ואילו יאסר ערפאת העריך במארס 1971 את מספר הקורבנות הפלשתינאים ב-3,400 הרוגים ו-10,800 פצועים. אלו היו הנסיבות שהכתירו את אירועי החודש העקוב מדם בשם "ספטמבר השחור". כוחם הצבאי העצמאי של הפלשתינאים ספג מכה קשה. אבל מבחינה מדינית, ערפאת והארגונים הפלשתיניים לא הוכו מכה ניצחת. גם לאחר שהפעיל נגדם את עיקר הכוח של צבאו לא הצליח חוסיין לסלקם מהמדינה, והם יכלו להתכונן לשלב הבא במערכה.

אלא ששתי התפתחויות בעולם הערבי חרצו את גורלם בירדן. ב-28 בספטמבר מת נאצר מהתקף לב פתאומי. הוא היה בן 52 בלבד, ואחרי מותו נאמר שהלחץ הכבד שהיה נתון בו בגלל אירועי "ספטמבר השחור" הביא להתמוטטותו. עד שהשלטון במצרים התייצב מחדש בידי אנואר סאדאת, הפסידו הפלשתינאים את מטריית המגן החשובה ביותר שסוככה עליהם בירדן, והמעורבות המצרית בסכסוך הירדני-פלשתיני דעכה לזמן מה. כעבור חודשיים תפס שר ההגנה הסורי, חאפז אל-אסד, מנהיג האגף הפרגמטי של הבעת', את השלטון בדמשק. גם סוריה לא היתה פנויה, לטווח הקצר, לעסוק בעניינם של הפלשתינאים. השעה היתה כשרה לשלב השלישי, והאחרון, במערכה הממושכת בין המלך חוסיין לבין יאסר ערפאת.

המערכה האחרונה

לאחר מותו של נאצר העריך ערפאת נכונה את היחלשות מעמדו. ב-13 באוקטובר 1970 הוא חתם על הסכם של חמישה סעיפים, שהזכיר את ההסכם שנחתם בנובמבר 1968, ונועד להחזיר את השליטה בירדן באופן בלעדי למלך חוסיין. בין השאר קבע ההסכם, שעל הארגונים הפלשתיניים ואנשיהם לכבד את חוקי ירדן, לפרק את בסיסיהם, ונאסר עליהם להסתובב במדים ועם נשק בערים ובכפרים.

אילו כיבדו הפלשתינאים את ההסכם היה חוסיין מתקשה להמשיך לפעול נגדם. אלא ש"החזית העממית" ו"החזית הדמו-קרטית", שני הארגונים שניצבו לשמאלו של ערפאת, סירבו להשלים עם תנאיו. הם קראו לאנשיהם להתעלם מהשלטון הירדני, ובכינוס של המועצה הלאומית הפלשתינית הביאו לקבלתה של הצעת החלטה, שלפיה עבר הירדן יהיה חלק מהמדינה הפלשתינית שתקום בעתיד.

ההתרסה הגלויה הביאה לחידוש העימות בין הפלשתינאים לבין הצבא הירדני, שמפקדיו היו להוטים ממילא לסיים את המלאכה שבה החלו בספטמבר. בתחילת נובמבר 1970 התלקחו בעמאן תקריות בין אנשי "החזית העממית" ו"החזית הדמוקרטית" לבין כוחות הביטחון הירדניים. ב-9 בנובמבר הודיע ראש ממשלת ירדן, וצפי אל-תל, אויבם המושבע של הפלשתינאים, כי בהתאם להסכם שנחתם חודש קודם לכן, הרשויות לא יתירו עוד לפלשתינאים להסתובב עם נשק או לאחסן חומרי נפץ. כוחות הביטחון קיבלו הוראה לפרק את הפלשתינאים מנשקם.

עד ינואר 1971 חיזק הצבא הירדני את אחיזתו בכל הערים המרכזיות. בתחילת ינואר פתח הצבא הירדני במתקפה נגד בסיסי הפלשתינאים לאורך הכביש שבין עמאן לג'רש, כדי לנתק אותם מהערים ולשלוט על הדרכים שקישרו בין בסיסיהם במחנות הפליטים. כדי לעצור את המתקפה הסכימו הפלשתינאים למסור את כלי נשקם לירדנים, אך לא עשו זאת. בשלהי מארס, לאחר שהתגלה מחסן נשק פלשתיני באירביד, הטיל הצבא הירדני עוצר על העיר, עצר רבים מהפעילים הפלשתינאים וגירש אחרים. ההשתלטות על אירביד הושלמה בתחילת אפריל. לאחר מכן החלו רבים מבכירי הארגונים הפלשתיניים, שהכירו בחולשתם, לסגת גם מעמאן.

למרות שרשרת התבוסות לא ויתר אש"ף על התרסתו. ב-5 ביוני, יום השנה הרביעי למלחמת ששת הימים, בהודעה ברדיו בגדאד, קראו הארגונים הפלשתיניים הבכירים, ובהם הפתח של יאסר ערפאת, להפלתו של המלך חוסיין. הם נימקו זאת בכך שסילוקו הוא הדרך היחידה למנוע חתימה על "הסכם שלום בין ישראל לבין ירדן".

באמצע יולי 1971, אחרי שלושה חודשים מתוחים שבהם התאמצו הצדדים לחזק את מעמדם באמצעים מדיניים, יצאה ירדן למערכה הסופית נגד הפלשתינאים. הצבא הירדני, שבמשך קרוב לעשרה חודשים סילק את הארגונים הפלשתיניים מהערים הגדולות, שלח כוחות גדולים לגרשם גם מהאזור ההררי שבסביבות הערים ג'רש ועג'לון, בצפונה של הממלכה, שם התבצרו כ-3,000 פלשתינאים נושאי נשק.

אנשי הפתח הצהירו, כי יעדיפו למות בקרב מאשר להיכנע לתכתיבים הירדניים. לאחר ארבעה ימי קרבות גבר הצבא הירדני על כיסי ההתנגדות האחרונים. המלך חוסיין כינס מסיבת עיתונאים והצהיר שבממלכה שורר כעת "שקט מוחלט". 72 פלשתינאים, שחששו מהחיילים הירדנים, נאלצו לבצע את הצעד המשפיל ביותר מבחינתם: הם ברחו לגדה המערבית ונכנעו לחיילי צה"ל.

התבוסה הפלשתינית היתה שלמה. הפתח, מוכה ומושפל, הקים זרוע נקמה - "ספטמבר השחור" שמה. המבצע הראשון של הזרוע היה ב-28 בנובמבר 1971. ארבעה מאנשי "ספטמבר השחור" התנקשו בחייו של וצפי אל-תל, על מדרגות מלון שרתון בקהיר. מלותיו האחרונות של אל-תל היו: "הרגו אותי. רוצחים... הם מאמינים רק באש ובהרס".

אחרי ספטמבר השחור

האמירה שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה, לא הוכיחה את עצמה במזרח התיכון. כאן נוטות הטרגדיות לחזור על עצמן פעם אחר פעם.

מבחינת זהותה של ירדן היה ספטמבר 1970 חודש של מפנה. המאמץ הממושך שעשה המלך חוסיין לטשטש בין זהותם של העבר-ירדנים לבין זהותם של הפלשתינאים פינה את מקומו ל"ירדניזציה" של המינהל ושל הצבא בממלכה, וסלל את הדרך לוויתור ההדרגתי שעשה חוסיין על שאיפותיו לחדש את ריבונותו המלאה על הגדה המערבית. התמיכה האמריקאית והישראלית בירדן מול הפלישה הסורית לצפונה של הממלכה חיזקה את ההכרה הירדנית בכך שיציבותה של הממלכה תלויה בתמיכתו של המערב.

מבחינת ההנהגה הפלשתינית היה ספטמבר השחור החודש שבו הוכיחה, שאין לזלזל בכוח הצבאי של אנשיה, ושבידיה היכולת לעצב את סדר היום של מדינות ערב ושל ישראל. יחד עם זאת, ההנהגה הפלשתינית הוכיחה גם, שאינה מכירה במגבלות כוחה ואינה מעריכה נכונה את נכונותן ויכולתן של מדינות ערב להגן על הפלשתינאים. את ההישגים - ואת הטעויות - של ספטמבר השחור שיחזרה מאז ההנהגה הפלשתינית בכל צומת מכריע שניצבה בו.

בשביל יאסר ערפאת היה ספטמבר השחור חודש של מבחן. הוא נדרש לכבד הסכמים והפר אותם שוב ושוב; נדרש לכפות את מרותו על הקיצונים במחנהו ולא הכריע אותם; נדרש לבחור ביעדים אסטרטגיים ריאליסטיים, ולא בחר בהם. מירדן עבר ללבנון, מלבנון גורש לתוניס, מתוניס בא לעזה ולרמאללה, כאן מצא את עצמו, 32 שנה אחרי ספטמבר השחור, שוב מחוללו של כאוס ושוב נצור מול כוחות שריון שאותם לא יוכל להכניע.

הלקחים שהופקו מאירועי "ספטמבר השחור" לא נשכחו במהרה. לאחר פלישת צה"ל לערים הפלשתיניות שיגרה הממלכה ההאשמית כמה אזהרות חמורות לישראל. בין השאר הזהירה אותה מפני ההשלכות הטראגיות שיהיו לגירושו של יאסר ערפאת בחזרה לירדן. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו