בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאונגלזת, מפונפנת

תגובות

זהו אוקסימורון. סוג של בהפוכה. מחד - העברית המדוברת, שפת הרחוב, זכתה לעדנה. היא משתרבבת לספרות, לטקסטים פוליטיים. באותה שיטה של הלבנת הון הולבנו היאללה ביי, האחלה, המותק וכל פעלי ונגזרות המגניבות לשפה. הם נעשו לגיטימיים.

מאידך - הרחוב עצמו מתאמץ להישמע מעודן. מאונגלז, משונץ ומתולתל כמו מונולוג של סלסטה. כש"ג'י, גוד" היא מלת הפתעה והשתאות, מחליפתה של ה"שאני ימות" הוותיקה, כשכל פרוסת לחם היא מאפה זיבי, סנדוויץ' נעשה כריך, מצית הוא מצת, תחתונים הם תחתון, ומכנסיים נעשו מכנס - כזה שיש להתאים לז'קט ולשים סנדל עקב להופעה ממש מהממת - איפה הרחוב ואיפה האחלה, המותק והיאללה ביי.

הצרה היא באותנטיות. כל מה שהוא אותנטי, גם כשהוא צולע בכבדות חמוצת פנים, מקסים ישראלים. אותנטיות היא להיט. אקזוטיקה. סוג של פלאברה. החל מבדווי מקשיש בדרום הנגב, שהפך את מאהלו לחוות הפעלה לחליבת גמלים, צימר ואתר מישוש גללי עיזים, עבור במרקיזה מטה ליפול בלב תל אביב הסוככת על גלנטריה ותיקה בהשראת הבאוהאוס, כלה בקטיף רקפות בשרון, בציר בגולן, מסיק בגליל. כך גם שפת הרחוב, העברית המדוברת.

בשבתה כאותנטית, סופרים כמו גם בעלי טורים, מייבאים אותה לעצמם בשם המגניבות והעדכון. רובי ריבלינים שואלים מלה פה, מתרגלים ביטוי שם. היא נלמדת, משועתקת, נטחנת עד דק. כמעט מדי יום נערכת לה פתולוגיה. הצרה היא שבמוטציות הסהרוריות שבהן אומר שר הביטחון חבל על הזמן ומחזיק מעצמו שובב, וג'ננה היא שם של מעדן חלב, נעשית שפת הרחוב מודעת לעצמה. ציטוט. אבל כל קסמה במהבילותה, בפראותה. ועכשיו היא מין חי-בר של מלים.

האירוני הוא אפקט הדשא של השכנה. בעוד הרחוב מצוטט לעייפה, בשבתו כריאליסטי, אותנטי ומגניב, הרי בינתיים, ברחוב עצמו, זה שהיגר למולים, סנטרים, קניונים ומרכזי קניות נשמעת שפת הרחוב כאילו עברה מגרסת ארכי פינפון. לעתים אפשר לזהות בה את שיירי התרגום של סלסטה, ולפעמים סתם אינגלוזים ובראשם הלהיט האחרון "שיהיה לך יום נעים".

במו אוזני שמעתי מוכרת בחנות, שפגשה ברחוב חברה שלא ראתה שנים, יוצאת וצועקת בהתרגשות: "שיו, אני יהרוג אותך שאת לא מצלצלת. מה, תהיי בקשר! איזה מזדיינת? לא, באמת! טוב, יאללה, אז שיהיה לך יום נעים, מאמי".

באותו פינפון שבו "סלטים" נאמר במלרע במקום במלעיל, לגמור היא מלה שאין להעלות על דל שפתים, כך כל עובר אורח, זבנית עצבנית ופקח המדביק דו"ח לשמשה המירו את ה"יאללה ביי" הקלאסי באיחול הנרגש "שיהיה לך יום טוב", כשהברכה דומה לעתים לגערה. אות לסיום השיחה, באותו היפוך לשוני שבו "תהיי בריאה" הוותיק, משמעו האמיתי אינו איחול בריאות חמים אלא יותר "טוב, מה אני אגיד לך? יאללה עופי".

באותה רוח, גם החלת ריבונותו של הפמיניזם על חיינו המיטה כבר יותר מביטוי אחד על שפת הרחוב, אך ספק אם יש עוד מלה הנגרסת בין השיניים בחן של מערבל בטון דוגמת "אחותי". מין קונסטרוקציה תחבירית שנשאלה ממלת החיבה הכל-ישראלית "אחי", הועתקה לכרוניקה (לצד גבר ודוד הפמיליאריים) ועדיין נשמעת מאולצת ומודעת לעצמה כמו המימיקה שלה: ז'אנר הנשיקות הנוגעות-לא-נוגעות על כל לחי, שאחיות בכוח חולקות עכשיו זו לזו כשהן נפגשות לסתם סלט חסה בסלסת דבש פראי וירכי יענים, או מה.

למרות העיטורים, הפינפונים והתילתולים של השפה, נראה כי המהות לא השתנתה. כי הרי בעגות השונות של העברית, מזו הבלומפילדית, דרך עברית הבסטיונרים ועד לעברית הנשית, המפונפנת הכובשת בבטחה את מקומה - היה תמיד משהו שבין הפרופגנדי לפמיליארי. משהו מזגזג בין המצווה והיודע כל, לדביק והחרוף, שניכר גם בנקיטת גוף שני רבים (אנחנו), הגיע למיצויו המלא בסיסמתה של סדרת הטלוויזיה "טירונות" - "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", ובנידוב עצות וחלוקת הוראות ממש. אבל לאחרונה, דווקא כשאיצטלת הניו-אייג' והלך הרוח הרוחני שהשתלט על כל מלה ומשפט, הפכו תעתיקיה של העברית למיסיונריים ופרופוגנדיים אף יותר. דווקא עכשיו, ככל שהעברית נעשית מצועצעת יותר, נשמעת גבוהה ומעודנת לכאורה יותר משהיתה, הפכה שפת הרחוב לאגרסיווית מתמיד.

כי הרי היה דבר מה חרוף בעברית הבסטיונרים שהיתה כאן קודם, זו של ה"מותק, תביא לי שניים נקה שבע", אותה עברית דביקה למגע שבה "שותים" את המרק ועשרת אלפים הם עשר-אלף, על שלל כינויי החיבה ובראשם מלת האהבה הכל-ישראלית שבה ראוי וכדאי היה לפנות למוקירים ולזרים: "נשמה".

רוח רמת-שרונית, מתוחכמת לכאורה, שורה לאחרונה על שפת הרחוב. כולם עוברים תהליכים, מחכימים, מתחברים לאנרגיה, לעצמם, לטבע, זורמים, מתפתחים, מתפכחים, משילים עכבות, משתנים וחוזר חלילה, עד התהליך הבא. ותמיד מגיע השלב שבו התהליך עובר ללשון רבים, ונהפך מסתם היקסמות בת רגע של עמית לנסיעה בקו ארבע או מכולתניק מודע המשתף עוברי אורח וקונים במסע עיוועיו הרוחני, למיסיונריות פרופגנדית. כך גם סתם לקפוץ לסיבוב - מושג שבהוראתו הישראלית נע מספק טיול של אחר הצהריים לפח הזבל ובחזרה ועד לנסיעה בין עשרה בארים - נהפך לתהליך.

רק שכל אלה חומסים מהמהבילות הישראלית משהו מחינה. הרי כבר היה עדיף "עשר-אלף שקל" ויאללה ביי על "אני מיד מסיימת". כי מטפחת אף, על אף שהיתה אמורה להיות ממחטה, היתה יפה יותר מטישו, כשם ש"טוב, אז נדבר" היה יפה מ"תעדכן אותי" והיאללה ביי נחמד וחינני לאין ערוך מ"שיהיה לכם יום נעים".

חזרה לראשי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו