בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מותה של ו' הנזיפה

זר על קבר-האחים של הדיוק, הצחות והניואנס

תגובות

כמו חריקת גיר על לוח הכיתה הישן - כזו היתה הצמרמורת שחלפה בגו למשמע מלה "לא נכונה", או רישול לשוני צורם, או ביטוי לא-תקין: "התמונה תולה על הקיר" (במקום "תלויה"); "יש לי את הספר" (במקום "יש לי הספר"); "לבשתי את אותה חולצה" (במקום "לבשתי אותה חולצה"); "ההבדל שבין מותר ואסור" (במקום "בין מותר לאסור", או "בין מותר ובין אסור"); שלא לדבר על ההבדלים שבין "בן-ברית" ל"בעל-ברית", ובין "בעל חי" - ל"בעל חיים"; ואין צורך להוסיף: פיסוק לא נכון, המתעלם ממשפט טפל בתוך משפט מורכב...

אבל רגע: מה פירוש "כזו היתה הצמרמורת"? והיא חלפה ב"גו" של מי? מי הנושא ומי הנשוא במשפט? על מי מדובר? ומתי כל זה היה? ובכן, התקרבו נא אל מדורת השבט הכבויה, והסכיתו לאגדת-קדומים: כאן, כאן זה היה. ממש במקום שבו אנו דורכים ומתהלכים כיום, קהויים וכבויים, ומהמהמים "כן, אה?", ו"אז מה", ו"כאילו" - ובכן ממש במקום זה, ב"תקופה הישראלית" (זו שקדמה ל"תקופת האבן" הנוכחית), היו פעם כללים.

כן, אה? כללים. מוזר ככל שיישמע: כללים וחוקים; מותר ואסור, נכון ולא נכון; איסורים, היתרים, אילוצים, דרישות; ואם היו "יוצאים מן הכלל" - אפילו הם היו רשומים כחוק. ועוד: היתה גם תביעה לעירנות מתמדת, שהרי "אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש"; ודרישה קבועה לדיוק. ומי? מי עשה זאת? מי הנושא במשפט? מי הכתיב, ואיים, וחוקק, והשריש (משמע נטע, שתל, להבדיל מ"שרש", שמשמעו לעקור-משורש) חוקים אלה? עשתה כל זאת ציוויליזציה מוזרה, ציוויליזציה עברית: אנשי ספרות ורוח; או מורים קפדנים בבתי ספר יקיים, המושתתים על משמעת וסדר; או אנשי אקדמיה ורדיו אשר ניצוץ טהרני מוזר ריצד בעיניהם. בהם - בגו השחוח של אלה - חלפה הצמרמורת המתוארת לעיל.

ולא רק בהם - אלא בדורות של ישראלים, שעד שלב מסוים של חייהם ושל חיי המדינה עדיין הפנימו את ה"מותר" ואת ה"אסור" - ולא רק בלשון. הפנימו את עצם העובדה שיש כללים. כי כשם שתבעו ש"התלמיד יקפיד על הופעה מסודרת", ושיישב זקוף, ושידייק - כך תבעו שידבר נכון ויכתוב נכון. זאת מתוך הנחה - לא-לחלוטין מופרכת - שאם לא תדבר ולא תכתוב בצלילות, גם לא תחשוב בצלילות; ואם לא תחשוב נכון - לא תפעל נכון. ואם תתנהל ברישול קהוי ועילג - וכולם יעשו כמוך - איזו צורה תהיה לנו? ולמדינה?

שרידיו העשנים של אותו דור עדיין מהלכים פה ושם בינינו, ניתנים לזיהוי לפי הבעת הצרימה הקלה, הכמעט קבועה, שעל פניהם. לא, אין הם חוטאים באותה נוקדנות טרחנית של אבותיהם טהרני הלשון, הבלשנים הכפייתיים, או משגיחי כשרות השפה; בניגוד לאותם קדמונים דראוניים הם אינם טורחים להעמיד את זולתם על טעותו, או אפילו למלמל לעצמם תיקון-טעות חרישי. והם עצמם חוטאים בשבירת כללים ובטעויות. ובכל זאת - עננה קלה חולפת על פניהם למשמע "אני יגיד לך", "התמונה תולה", ו"את אותה"; ובהתיישבם אפילו לכתוב פתק-מההורים למחנכת של הילדים, אין הם רואים עצמם פטורים מהשאלה היכן כאן הנושא ומה המושא; ואותו מכאוב קל אינו מרפה, ואף מתעצם, גם כאשר הם מתבשרים - אפילו מפי עורך לשוני רשמי - ש"היום זה כבר בסדר להגיד 'את אותה' ו'יש לי את...'". אפילו להגיד ש"התמונה תולה" - היום זה כבר בסדר, מותר...

ומשהו קמאי, חזק מאתנו, מתקומם: מה זה - אור ירוק בוהק לטרור? מה זאת אומרת "מותר"? מי התיר? מי הירשה? והרי לא כך אמרו המורים; ולא כך היה חרוט בלוחות הברית, במגנה כרטא, באבן-רוזטה של התקופה הישראלית: ספר הלימוד "ודייק".

כן, אותו ספר לימוד רך כריכה וידידותי לכאורה, שהציג טעויות נפוצות וצמדי מושגים דומים, אך שונים; הספר שנפתח בחקיקת ההבדל התהומי, הבלתי נשכח, שבין "אביק" (צינור להוצאת מים) ובין "אביק" (מעין מבחנה בעלת זרבובית); הספר, אשר יחד עם המורים וכהני-הלשון, שרט ב"תקופה הישראלית" שריטה חסרת-מזור: שריטה בריאה של דייקנות, ובדיקה עצמית, ושאיפה נטולת-מרפא לצחות, או לפחות לאתיקה מינימלית.

ואמנם, קודם כל שימו לב לעצם הכותרת המופלאה, הדראונית: "ודייק"; בעיקר לאותה "ו' חיבור" מוזרה, החורגת לכאורה מכללי התחביר עצמם, בבואה סתם-כך בראש מלה נטולת הקשר, ודווקא משום כך היא מתעצמת ומקבלת טון נוזפני: כמו מורה רגזן, המוסיף ומפטיר "ודייק!" רק כסעיף קטן אחד באיזו הטפת-מוסר רבתי. ואם ניזכר שאותה "ו'" ביזארית (שאפשר לכנותה "ו' הנזיפה") הופיעה גם בסיסמת בית הספר הריאלי "והצנע לכת" - נסיק שלפנינו מבנה שלם: אכן, נותנים לנו להבין שהן ה"דייק" הן ה"הצנע לכת" הם רק תת-סעיפים כמעט אקראיים מתוך ספר חוקים שלם, אדיר, של "עשה ואל תעשה": לא תרצח, לא תנאף. וצחצח נעליך. ושב זקוף. ואל תפטפט בשיעור. ואל תמשוך בצמות. ואל תשתה מים אחרי אבטיח. ואל תתקרב לגדר הגבול בטיול השנתי ("כי הגבול הוא קרוב/ ואסור לנו שם", כדבר השיר של יהודה עמיחי). ודייק. והצנע לכת. ותרים את הקרש בשירותים.

היה זה מוזר - לא היינו מה שאנחנו - אלמלא הפכו כיום אותם ספרי לימוד, קבצי כללים וצווי-איסור ללעג וקלס; אלמלא פוצפצו כיום כל כלליהם בבוז, בהוכחות חותכות בדבר טעויותיהם, קיפאונם ושגיונותיהם... ובכל זאת, בכל זאת... האם לא חסר משהו בהיעדרם? לא "ערך" זה או אחר - אלא עצם קיומו של קודקס: אתוס; אסמכתא; חוט-שדרה מגדיר-צורה? משהו לפחות להסתמך עליו - ולא רק בתחום הלשוני, אלא גם במה שמשתלשל ונובע ממנו אל ההתנהגות, הפוליטיקה, התרבות? משהו שלא ירמוז לנו מה "מותר" - הרי היום הכל "מותר" - אלא בעיקר מה "אסור"?

אכן, בשמחה משוחררת יכולנו לרקוד על קבר האחים של האסור, והמותר, והנכון, והצח, והמוטעה, והמדויק - אילו רק היה ברור מה הם הדברים שבאו במקומם - מלבד הקיהיון, המסמוס והרפיון; מלבד ה"כן, אה" השמוט בעיניים כבויות, וה"כאילו" העמום, וה"מה 'עניינים" הנבול; וכן, גם "עמישראל" - אותו ביטוי צמיגי, מרוח-גבולות, מטושטש זהות, שהזדחל ותפס את מקום "העם הישראלי" חד-ההגדרה, התחום בגבולותיו, זהותו ותרבותו.

האם באמת יהיה זה מופרך לקשר בין התמוססות השאיפה לדיוק ולצחות - לבין התמוססות הזהות הישראלית עצמה? בין תקפותם של חוקי הלשון - לבין הגבול הפיזי, הזהותי והלאומי? האיננו רשאים לקשר בין המאמץ לנורמליות - לבין הצורך לדייק בלשון? ולהשוות כל זאת לצחנת השקר, המסמוס והעמימות, העולה כיום מ"מכבסת המלים" ומשאר מפעלי כפל-הלשון והדיסוננס הכרוכים באינרציית הכיבוש והאין-גבול? ובמלים בוטות יותר: האם יהיה זה מופרך מאוד לקשר בין תופעת "ודייק" - ובין תופעת ישראל של גבולות הקו הירוק?

לא, אולי בכל זאת אין זה מופלג להשוות בין התקופה הנוכחית שבה הכל מותר - חסר גבולות במלוא מובן המלה - ובין הימים שבהם היה "אסור לנו שם": אסור היה לעבור מכפר-סבא לקלקיליה ולהיפך; אסור היה להתנחל איפה שמתחשק; אסור היה להוריד נבוט כי סתם בא, או למעוך אמבולנס בשרשראות טנק; ואסור גם היה להגיד אביק במקום אביק. ואמנם, ב"תקופה הישראלית" היתה עילגות הלשון (שלא לדבר על חוסר הדיוק) מושא ללעג; כיום, בתקופה ה"עמישראלית", חוסר-הדיוק (שלא לומר השקרנות) הוא עניין ממלכתי, מטכ"לי, ממשלתי. לא לקרוא לדברים בשמם הפך מעין משימה לאומית, "פטריוטית" אפילו.

אבל אולי צדקו המורים והמדקדקים: אולי במקום שבו אין דיוק לשוני - אין גם דקות מחשבתית, ולהיפך; ובאין עושר וצחות - אין גם ניואנסים; ובאין ניואנסים וגווני-ביניים בין "להחזיר הכל" לבין "לכבוש הכל", בין "שלום מלא" לבין "מלחמת חורמה" - אין מוצא ותושייה, מלבד ברוטאליות, רפיסות וקיהיון ( - "קהות, היפגמות, חוסר חדות; ובהשאלה - חוסר חריפות, טמטום, קיהיון השכל והרגשות"); וזאת להבדיל מ"כהיון" ( - "קדרות, חוסר בהירות"). ובעצם, למה "להבדיל"? אולי באמת כבר אין הבדל.

חזרה לראשי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו