בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיר לשלום, שיר למלחמה

תגובות

מ"ירושלים של זהב" ועד "דרכנו", כיצד נהפכים שירים ישראליים לסמל של תקופה, ומה הם מלמדים עליה

במאי 1968 נכתב בידיעה בעיתון "הארץ": "הח"כ אורי אבנרי מבקש לקבוע את השיר 'ירושלים של זהב' מאת נעמי שמר כהמנון של המדינה, בהצעת חוק שהגיש לא מכבר ליו"ר הכנסת. מר אבנרי פנה אל הגב' שמר, אשר הודיעה לו כי אינה מתנגדת להצעת החוק ובקבלתו אף תראה כבוד לה".

34 שנים לאחר מכן, אורי אבנרי עדיין משוכנע ש"ירושלים של זהב" יכול להיות המנון מצוין במקום "התקווה". תפישתו את השיר היא עדות מעניינת למעמדם של "שירי תקופה" - שירים המזוהים עם אירוע או זמן מסוים בחיי הישראליות, שירים שכל השמעה שלהם מעוררת מיד גלי זיכרונות. "ירושלים של זהב" הוא ככל הנראה שיר התקופה הישראלי המובהק והבולט מכולם.

בחודשים האחרונים הופיע שיר תקופה נוסף: הביצוע החדש ל"דרכנו", שיעקב רוטבליט כתב ב-1986 (יזהר אשדות הלחין ודני בסן ביצע במקור). השיר, בביצוע מתוך סדרת הטלוויזיה "הבורגנים", היה למקור עידוד במלחמה הנוכחית. השוואה בין שני שירי התקופה מגלה הבדלים משמעותיים הרבה יותר ממלים ולחן.

אורי אבנרי רואה גם היום ב"ירושלים של זהב" המנון ראוי לכל אזרחי מדינת ישראל. הוא מנמק: "עמדתי אז היתה בעיקר עמדת מחאה נגד 'התקווה'. רציתי להציע שיר חלופי, שיהיה סיכוי שיתקבל. אני עדיין חושב ש'התקווה' לא מתאים לציבור העברי ולא לציבור הערבי בישראל. זה שיר על שאיפה לציון, על כמיהה וגעגועים, והוא לא עוסק כלל בחיים בארץ הזאת. 'התקווה' גם מפרידה בין היהודים ובין שאר האזרחים בישראל. 'ירושלים של זהב' מתאים יותר, בשינויים מסוימים של הטקסט, מפני שירושלים היא עיר קדושה לשני העמים שחיים כאן, ושניהם מאוד אוהבים אותה. אני ופייסל חוסייני המנוח טבענו יחד את הסיסמה 'ירושלים המאוחדת בירת שני העמים', ואני עדיין מאמין בירושלים הלא מחולקת, שתהיה בירת ישראל ופלשתין. אני חושב שבשינויים קלים, זה היה יכול להיות המנון לאומי לא רע".

כדי להגיש את הצעת החוק אבנרי נזקק לאישורה של המחברת, נעמי שמר. "נפגשתי אתה והיא לא התנגדה. מובן שלא הסגרתי את כוונתי לשנות פסקאות שלמות בשיר, שלא היו מתקבלות כראוי אצל הפלשתינים", הוא אומר.

והיום? האם היום היה מישהו מעלה בדעתו להציע את השיר "דרכנו" כהמנון לאומי? סביר שלא - ולא רק בשל הכמיהה והלהט העוטפים את "ירושלים של זהב", ונעדרים לחלוטין מ"דרכנו" המינורי.

אל הנצח מחוץ להקשר

הד"ר עוז אלמוג, סוציולוג שחוקר את התרבות הישראלית, ויורם רותם, עורך מוסיקלי ותיק בגלי צה"ל, מצביעים על שינוי בתהליך "ההכתרה" של שירי תקופה. רותם: "הימים שבהם להקה צבאית היתה מוזעקת לאולפן גל"צ ומקליטה שיר מגויס הסתיימו בבת אחת בשבר של מלחמת יום כיפור. המלחמה גרמה לשבר גדול במוסיקה הקולקטיווית. אז היתה הפריצה הגדולה של האינדיווידואליזם: החלו לפעול הרכבים כמו '14 אוקטבות' ו'קצת אחרת'. מנגנון קביעת השירים הפופולריים החל לפעול אחרת".

גלגוליהם של שירי התקופה החדשים יותר מעוררים לעתים רושם של מקריות. "נעמי שמר חיברה ב-1980 את 'על כל אלה' לאחותה רותי, שהתאלמנה", מספר רותם. "יוסי בנאי שר את השיר כשיר סיום במופע 'אני וסימון ומואיז הקטן', שמאוד הצליח. אחר כך השיר נוכס על ידי מפוני ימית בשל השורה 'אל נא תעקור נטוע' וקיבל צביון פוליטי. הניכוס הזה הוא טיפוסי: לוקחים שורה, מוציאים אותה מהקשרה, והיא מתחילה לדבר אל כל הציבור. זה קרה גם עם 'להשתחרר', שכתב מני בגר וזוהה עם ימי מלחמת לבנון, וכמובן עם 'אני חוזר הביתה', שיר שביצע דורון מזר והפך המנון החיילים החוזרים מלבנון".

גם עוז אלמוג רואה שינויים באופן שבו מופיעים שירי תקופה. "תרבות הלאום קורסת", הוא אומר, "ואנחנו רואים ניסיונות מלאכותיים לייצר אותה מחדש בשירי התגייסות כמו 'אתך אני נשאר', שאמני ישראל הקליטו כעת לעידוד המוראל במסגרת קמפיין של הסוכנות. אבל אלה שירים מלאכותיים, שלא מצליחים בדרך כלל להיהפך לשירי תקופה אמיתיים. היום שרים על 'אני ואת', ולא על מקום ועל כיסופים אליו. שיר התקופה הנוכחי לקוח מתוך סדרת טלוויזיה שאוהבים בעיקר אנשים בני 30 פלוס, אשר בסך הכל רוצים לחיות את החיים באופן סביר. זה מאוד מאפיין".

אלמוג מוצא ב"דרכנו" מאפיין תקופתי נוסף: "היום השירים הם מה שאני מכנה 'שירי נאחס', שירים שאומרים, 'הרסו לנו את החגיגה, מקלקלים לנו, אבל אנחנו ממשיכים'. אין תרועה ואין הנפת דגל. שולי נתן, שביצעה את 'ירושלים של זהב', סימלה אז את העם בעורף, התמים, השביר. היא היתה צעירה בת 18 שעלתה על הבמה בפעם הראשונה. גם שרית וינו אלעד וחני פירסטנברג עלו לבמה בפעם הראשונה, אבל הן הרבה יותר נינוחות. הן נשים מן השורה, שכולנו מזדהים אתן, ויש להן אחווה נשית, סוג של כוח".

למי ששיבץ את השיר "דרכנו" בסדרה "הבורגנים" יש הסברים מעשיים הרבה יותר. קובי בן עטר, יועץ מוסיקלי של סדרות טלוויזיה רבות בישראל, לרבות "הבורגנים", מספר כיצד בחר בשיר לפרק הסיום של הסדרה: "הבמאי, איתן צור, סיפר לי על סצינה שמתרחשת בחתונה, ובה חברה טובה עושה מחווה לחתן ולכלה: היא שרה להם שיר שיש בו מסר מריר, אבל גם אופטימי. היא מזהירה אותם שהדרך לא זוהרת ולא קלה, אבל כדאי ללכת בה. זכרתי את הביצוע הכובש של דני בסן ואת הלחן של יזהר אשדות, והיה ברור לי שזה השיר שאבחר". בן עטר מתמחה גם בהתאמת שירים פופולריים לפרסומות. למרות הניסיון שלו בקליעה לטעם הקהל, הוא הופתע מההצלחה של השיר. "הגלגולים שהוא עבר אחר כך הדהימו אותי. זו מפלצת שבלעה כל חלקה טובה", הוא אומר.

"דרכנו" יצא כסינגל כמה חודשים לפני ששודר בפרק הסיום של סדרת הטלוויזיה. אינתיפאדת אל אקצה כבר סערה אז, והשיר, בביצוע הענוג של שתי השחקניות, נהפך לחביבם של עורכי מוסיקה ברדיו. הסינגל הופץ על ידי חברת הד ארצי ונמכר ביותר מ-20 אלף עותקים - תפוצה יוצאת דופן לסינגל בישראל, ובוודאי בימי מיתון. גם פסקול הסדרה נמכר במספר דומה של עותקים, לא מעט בזכות השיר. בערב פרסי תמוז של המוסיקה הישראלית שובץ השיר שוב, וקליפ שלו הוקרן בטלוויזיה.

כששיר זוכה לפופולריות כזאת, ברור שרגע ההפקעה שלו מתקרב. ואכן, ראש הממשלה אריאל שרון ניסה להתייחס אליו בראיון בטלוויזיה: "איך אומרים זוהר אשדוד והבורגנים בשיר? לא קלה היא, לא קלה הדרך".

"כשהעצבים רופפים צריך שירים מלודיים רכים", אומר יורם רותם, "ולא עצובים מדי. חשוב לא להכניס אנשים לדיכאון, אלא לנסות לשקף הלך רוח. השורה הזאת בשיר התאימה מאוד למצב".

שירים מוזמנים

הד"ר מוטי רגב, שעבודת הדוקטורט שלו עסקה במוסיקה ישראלית, אומר: "'דרכנו' טיפוסי לתופעה שבה שיר נהפך למסמן. זה שיר שהודבק לתקופה מתוקף הנסיבות: הרבה פעמים ההנמקה קשורה לשורה או שתיים שהוצאו מהקשרן. כך היה גם עם 'לבכות לך' של אביב גפן. השיר החל לחלחל ביום הזיכרון שלפני רצח רבין בביצוע של אריק איינשטיין. אבל כשגפן שר אותו אחרי הרצח, השיר נצרב בזיכרון. לעומת זאת שירים כמו 'הרעות' או 'ירושלים של זהב' נכתבו בצורה קונקרטית - לכבוד אירוע מוגדר או בנסיבות מיוחדות. 'ירושלים של זהב' הוא שיר שגויס לעניין הלאומי, שיר שהוזמן לפי נושא. אחרי ההזמנה, השיר עשה כברת דרך בעקבות האירועים. יש שירים שנפגעים מהזיהוי הכמעט מוחלט שלהם עם תקופה או רעיון. 'ירושלים של זהב' הוא דוגמה לכך: אפילו ברצף רדיופוני יום-יומי של גל"צ אי אפשר להשמיע אותו".

רגב מונה שירי תקופה נוספים: "לו יהי", שכתבה נעמי שמר במלחמת יום כיפור בהשראת "Let It Be" של הביטלס; "הביתה" ששרה ירדנה ארזי (למלים של אהוד מנור), המזוהה עם מלחמת לבנון; ו"אין לי ארץ אחרת" של קורין אלאל, המזוהה עם תקופת האינתיפאדה הראשונה.

רגב טוען כי שירי תקופה הם תופעה מוסיקלית עולמית, וישראל אינה מקרה מיוחד בהקשר זה. "היו גם שירים של תקופת ילדי הפרחים, שירי השפל הגדול בארצות הברית בשנות ה-30, ועוד", הוא אומר.

שירי תקופה ממשיכים להופיע לאורך השנים בישראל, אולם קשה לא לשים לב לפיחות כלשהו במעמדם. לעומת "דרכנו", "ירושלים של זהב" נמכר בתוך חודשים ספורים ב-120 אלף עותקים, בקרב אוכלוסייה יהודית קטנה הרבה יותר. תקליט הוויניל בעל העטיפה השחורה ואותיות הזהב נמצא אז בחלק גדול מהבתים שהיה בהם פטיפון. השיר משקף תקופה מסוימת מאוד בזיכרון הקולקטיווי הישראלי: ההמתנה למלחמת ששת הימים.

דן אלמגור, פזמונאי וחוקר מוסיקה עברית, קובע: "לדעתי, 'ירושלים של זהב', שנכתב בתמימות על ידי נעמי שמר, שינה את פני ההיסטוריה של המזרח התיכון". והוא מסביר: "ב-1967 התקיים פסטיבל הזמר בבנייני האומה בירושלים. החליטו אז לראשונה להזמין שירים ממלחינים ומשוררים כדי לבדר את הקהל בזמן ספירת הקולות. הזמינו שירים מחיים חפר, משה וילנסקי, סשה ארגוב ונעמי שמר. טדי קולק הציע שהנושא יהיה ירושלים. היום זה אולי יישמע מפתיע, אבל עד אז, במשך 19 שנים, לא נכתבו שירי מאוויים על ירושלים. זה כנראה לא העסיק את הכותבים ואת הציבור. נעמי שמר כתבה שיר על ירושלים, וחרזה יפה אלמנטים מוכרים כמו 'כינור, מזמור'. היא השמיעה את השיר לרבקה מיכאלי, שגדלה בירושלים, ומיכאלי אמרה לה: למה שלא תכתבי שיר געגוע לעיר העתיקה?" בעקבות זאת חיברה שמר בית נוסף לשיר: זה המדבר על כיכר השוק הריקה ועל בורות המים שיבשו.

"הגיע יום העצמאות", ממשיך אלמגור לספר, "הפסטיבל בבנייני האומה החל, הרמטכ"ל רבין ישב בשורה הראשונה, ודקה אחרי ששולי נתן שרה את השיר - שלוש פעמים לבקשת הקהל המוקסם - הכניסו לרבין פתק שדיווח על סגירת מצרי טיראן. כך החלו שבועיים של המתנה מעיקה למלחמה. כל הזמן הזה ניגנו ברדיו את השיר. אלמלא השיר הזה, ספק אם היתה נכונות כזאת להסתער על העיר. זה היה לפני גוש אמונים והמשיחיות. זה שיר עם משקל היסטורי לא רגיל, יוצא דופן. הצנחנים בכותל לא התפללו, אלא שרו אותו". שבועיים אחרי כיבוש מזרח העיר הוסיפה נעמי שמר את הבית המספר על חזרתם של הישראלים לעיר העתיקה.

גם כיום השיר מעורר תגובות רגשיות עזות ומגוונות. שולי נתן, שביצעה אותו לראשונה, אומרת כי היא נתקלת רק בתגובות נרגשות ונלהבות לשיר. "יש כאלה שמנסים לעשות לו פוליטיזציה", היא אומרת, "אבל הוא נכתב כשיר געגועים למחוז החפץ, לירושלים. זה לא מארש צבאי, והוא לא נכתב על ידי איש צבא. זה שיר תם ונפלא וזך, ולא משנה אם החליפו לו בית או לא, זה המנון פנימי של העם. היתה תחושה שאנחנו על סף מלחמה לחיים ולמוות. אולי גם האופן שבו הופעתי הוסיף: הייתי צעירונת, לא זמרת מנוסה, וכל השילוב הזה עבד.

"לא היתה אז טלוויזיה בכל בית, ולמחרת החלו לשדר את השיר ברדיו. החלו לגייס מילואים ואנשים נשאו עמם את השיר הזה, שהיה באוויר כל הזמן. שחרור ירושלים הגשים את השיר. זה שיר שהקדים את זמנו והוא קיבל ממד מיסטי. הוא מקבל נפח עם הזמן. שרתי אותו לאחרונה בפסטיבל עין גב בערב שירי נעמי שמר - קשה לתאר מה השיר הזה גורם".

אבל שולמית אלוני, למשל, דווקא רואה בשיר דברים אחרים: "'ירושלים של זהב' הוא נקודת שבר. הוא נכתב מעט לפני יום העצמאות ה-19. היתה אז תחושה שאנחנו הולכים למלחמה קשה, והתרפקו על השיר הזה. אבל כבר בזמן המלחמה נכתבה מעין פארודיה עליו: 'ירושלים של ברזל' ששר מאיר אריאל. בדיעבד התחוור ש'ירושלים של זהב' הוא שיר קולוניאליסטי. בורות המים לא יבשו, וכיכר השוק לא היתה ריקה. היו שם אנשים כל הזמן, אבל אנחנו לא ראינו אותם".

האם לשיר תקופה יכולה להיות השפעה פוליטית? אלוני מאמינה שכן: "שיר יכול להיות כלי פוליטי. היו שני זמרים שהערצתי: ג'ון באאז ותיאודורקיס. בכוח שורה שלהם הם יכלו להשפיע יותר מכל נאום פוליטי. האם יש אצלנו כאלה? אולי 'שיר לשלום' של רוטבליט".

העיבוד והאיסור

אבל גם "שיר לשלום" - אולי השיר המזוהה ביותר עם השמאל בישראל - עבר גלגולים מקריים רבים בדרכו למעמד של שיר תקופה. לאנשים שונים יש הסברים שונים להפיכתו של השיר לסמל - הסברים שאינם קשורים בהכרח לתוכנו.

יעקב רוטבליט כתב אותו לערב שירים של להקת הנח"ל, שהוצג לראשונה ב-1969. הוא משוכנע כי מה שהקנה לשיר את הנופך המרדני שלו היה דווקא העיבוד הרוקיסטי של יאיר רוזנבלום: "יאיר שהה בלונדון ב-1968 וראה שם את המחזמר 'שיער'. הוא הושפע ממנו מאוד. אני כתבתי את השיר בתמימות, ואפילו בנאיוויות ישראלית כזאת, אבל הפתיחה הרוקיסטית עם הגיטרה (של דני סנדרסון) וההמשך הבלוזי הפכו את השיר למה שהוא".

דן אלמגור: "מעניין לציין ש'שיר לשלום' נכתב דווקא אחרי הניצחון הגדול של ששת הימים. זה מכניס לפרופורציות את הכמיהה לשלום שבו".

עוז אלמוג: "מה שקיבע את השיר הזה כשיר מורד הוא האיסור של רחבעם זאבי להשמיעו, בין השאר משום שלהקה צבאית נהפכה פתאום ללהקת רוק. מאוחר יותר תרם לו גם חוסר השקט שאחרי מלחמת יום כיפור, בנוסח 'הלנצח תאכל חרב'".

"דרכנו" הוא השיר השני של רוטבליט שנעשה מזוהה עם תקופה. לדבריו, היוצר לא יכול לשלוט על גורלו של שיר ועל גלגוליו. "שיר מגיע לשיא הפופולריות שלו, ושם הופך מזוהה עם משהו", אומר רוטבליט, "זה הביטוי הכי מובהק ל'רחשי לב העם', עניין נסתר מעיני יחצ"נים. אי אפשר להמציא אותו, הוא פשוט קורה. אפשר לחייך ולהתנשא מעל זה, או לכבד את זה.

"כשיצא 'שיר לשלום', אמרתי לעצמי שלעתים רחוקות זה קורה לכותב - שיר שלו מקבל חיים משלו. חשבתי שדבר כזה קורה פעם בחיים. עם השיר 'דרכנו' קרה דבר יפה, אבל אני לא יודע אם אפשר להשוות אותו ל'שיר לשלום'. את 'שיר לשלום' כתבתי כי חשבתי שיגיע פתרון בסופו של דבר. 'דרכנו' הוא שיר 'אזרחי', אישי. כתבתי אותו לאשתי המנוחה אורנה בשנת 1986. ההצלחה שלו היתה מאוד לא צפויה בעיני. אני אף פעם לא עוקב אחרי גלגוליו של שיר. יזהר אשדות יידע אותי שהוא מקליט אותו ל'בורגנים', ואחרי ששמעתי את ההקלטה אהבתי את העבודה שהוא עשה שם: הזמרות שהן לא ממש זמרות, העיבוד העדין. אנחנו עוברים תקופה קשה, והשיר כנראה מנחם. אנשים מחפשים משהו להיאחז בו, ולשיר הזה יש היכולת הזאת".

אולי לא כולם שמו לב לזה, אבל בחודש האחרון עלה לכותרות שיר תקופה נוסף. השם "חומת מגן", שצה"ל בחר למלחמה הנוכחית בשטחים, לקוח משיר שנכתב מעט לפני מלחמת העצמאות ועסק בהעפלה הרגלית הבלתי לגאלית. הצירוף "חומת מגן" מזוהה עם השיר, אבל שמו הוא "בין גבולות". כך כתב אז חיים חפר: "בין גבולות, בין הרים ללא דרך/ בלילות חשוכי כוכבים/ שיירות של אחים ללא הרף/ למולדת אנו מלווים./ לעולל ולרך/ שערים פה נפתח/ למך ולזקן/ אנו פה חומת מגן".

"זה אירוני", אומר אלמגור, "זה שיר על יהודים שעשו מעשים בלתי לגאליים בזמן המנדט. אפשר לתרגם את השיר לערבית והוא יהיה שיר פלשתיני לכל דבר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו