בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ונציה של המזרח הקרוב

יש משהו סמלי בעובדה שדווקא ברגע המבהיל הזה זוכה אפרים קישון בפרס ישראל, על תיאור מדינה שאינה קיימת עוד, ואולי לא היתה קיימת מעולם

תגובות

בין 1964 ל-1978 ביים אפרים קישון חמישה סרטים. הראשון שבהם, "סאלח שבתי", הוא הסרט הקופתי ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. צפו בו, כאשר יצא לאקרנים ב-1964, מיליון ו-200 אלף צופים (יחסית לאוכלוסייה המקומית באותן שנים הנתון הזה קובע גם איזשהו שיא במושגים של קולנוע עולמי). האחרון, "השועל בלול התרנגולות", עלה לאקרנים ב-1978 בקול ענות חלושה וזכה להיענות ציבורית מועטה. העובדה הזאת לבדה אינה מלמדת דבר יוצא דופן על הפרק הקולנועי בקריירה של קישון; הוא אינו הבמאי הראשון, וגם לא האחרון, שהקריירה שלו נעה במורד כלכלי מהצלחה לכישלון. מה שמייחד את הקריירה הקולנועית של קישון, שיזכה מחר בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, הוא שב-14 השנים שחלפו בין "סאלח שבתי" ל"השועל בלול התרנגולות" איבדה העשייה של קישון את הרלוונטיות שלה בנוף הקולנועי המקומי.

לכאורה לא נפל "השועל בלול התרנגולות" ברמתו מסרטיו הקודמים של קישון ("סלאח שבתי", "ארבינקא" ב-1967, "תעלת בלאומילך" ב-1969 ו"השוטר אזולאי" ב-1971). קישון לא היה אף פעם יוצר קולנועי בעל סגנון ייחודי. כוחם של סרטיו נבע מיכולתו להעביר אל הבד את ראיית העולם הסאטירית שלו במידה נאותה של מיומנות קולנועית, בעזרת עבודת מצלמה קורקטית ועריכה ששירתה בצייתנות את הסיטואציה המתוארת על המסך. גם כאשר סרטיו עסקו בחומרים מקומיים מאוד לכאורה, ניכרו בהם מקורותיו המזרח-אירופיים של קישון. יותר מכל הם מזכירים במהותם ובסגנונם אותן קומדיות קטנות מפולין, צ'כיה או הונגריה, המתייחסות בחייכנות סלחנית לחולשות האנושיות, הממסדיות והאידיאולוגיות שהוצגו בהן.

"השועל בלול התרנגולות" היה מהבחינה הזאת קומדיה ישראלית-מזרח-אירופית קלאסית, שאת עלילתה אפשר היה להעתיק ללא בעיה אל מעבר למסך הברזל. הסרט, שהתבסס על ספרו של קישון "עין כמונים", נשען על אותם חומרים כמו ארבעת סרטיו הקודמים, ומה שחשוב עוד יותר, התאפיין באותה נימת דיבור שמשלבת בין הצטנעות לכאורה להתנשאות למעשה. הופיעו בו פוליטיקאי נלעג ועוזרו הצעיר והאופורטוניסטי, וגם אוסף של דמויות עממיות חביבות ונלעגות כאחת, המאכלסות את הכפר הנידח שבסרט. הדמוקרטיה הישראלית, לפי הסרט, מורכבת ממאגר של תכסיסים ותחבולות - עסקנות מפא"יניקית טיפוסית. הניסיון להציג אלטרנטיווה לשיטה השלטונית ההיא נתפש כנאיוויות.

כל זה ב-1978, אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, אחרי שהליכוד עלה לראשונה לשלטון. כבר בדקות הראשונות של הצפייה ב"השועל בלול התרנגולות", שנפתח בחלום, היתה הרגשה שהסרט מגיח מתוך מנהרת זמן - מנהרה שהמסע בה הפך את ההיסטוריה הישראלית למיתולוגיה, ואת המציאות המקומית לפיקציה. עצובה ומדכאת אף יותר היתה ההרגשה שקישון עצמו כבר לא מאמין בישראל שהוא מציג על הבד; שהוא איבד את הקשר עמה ועם האופן שבו בחר להציג אותה בכתביו ובסרטיו. היה משהו עייף ונואש בסרט, שהתנהל בלאות המנוגדת לכל שאיפה קומית. היה זה סרטו של במאי בגלות, אם לא גלות ממשית, הרי גלות נפשית, והתוצאה היתה סאטירה ללא יעדים סאטיריים, סאטירה בחלל ריק.

תולדות חמשת הסרטים של אפרים קישון מציגות סיפור של קונפורמיזם שאיכזב, שאננות שהתגלתה כמאחזת עיניים. משונה לצפות היום ב"סלאח שבתי", 38 שנים לאחר שנוצר. הסרט עדיין עובד. הוא מבוים ביעילות מסורתית, שמסייעת לקישון לשלב בין האפיזודות השונות ולברוא מהן נרטיב שלם וקוהרנטי. יש לסרט קצב שטוען אותו באנרגיה קומית, המאחדת בין הסגנונות השונים שמאפיינים את העשייה שלו. כלולות בו כמה סצינות מצחיקות מאוד, לעתים אפילו חינניות. ועם זאת, הצפייה בו כמוה כהתבוננות בהוויה חברתית ותרבותית שנדמה כאילו באה מעבר להרי החושך.

לא היה עוד סרט בתולדות הקולנוע הישראלי שעיצב את התודעה המקומית כמו "סלאח שבתי". הוא זה שבמסווה של סאטירה הציג את האידיאולוגיה השלטת בצביונה הישיר, המוחלט והכוחני ביותר. הוא זה שיותר מכל סרט ישראלי לפניו ברא את המיתולוגיה של המציאות הישראלית, הגדיר את זהותה וקבע את מקומם של נציגי המעמדות, החברות והעדות בתוכה. "סלאח שבתי" ברא את הקומדיות המכונות "בורקס".

עד ל"סלאח שבתי" הוצגו המזרחים בקולנוע הישראל לרוב כקישוט אקזוטי בעל משמעות לאומית פטריוטית (כמו, למשל, ב"איי לייק מייק" של פיטר פריי מ-1961, שבו תמונתה של חיילת תימנייה יפהפייה משמשת כפיתוי שמטרתו להשאיר את מייק, התייר האמריקאי, בישראל). בסרטו של קישון התעצב לראשונה הבסיס העלילתי של קומדיית הבורקס, שתיארה את העימות בין אשכנזים למזרחים, ופתרה אותו בעזרת הדימוי המיידי והישיר ביותר של חזון קיבוץ הגלויות וכור ההיתוך - החתונה שמאחדת בין נציגי שתי העדות ומממשת את החזון של ישראליות שמעבר להבדלים אתניים או אחרים.

לפני כמה שבועות התארח אפרים קישון בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2, ומול עיניהם המשתאות של שלי יחימוביץ' ואדם ברוך, המראיין האורח בתוכנית, הכריז שהיה אחד הראשונים בקולנוע הישראלי שעסקו בסוגיית הקיפוח של המזרחים בחברה הישראלית. מה שהיה עצוב ואפילו נוגע ללב היתה ההרגשה שהוא באמת מאמין בזה.

"סלאח שבתי" עלה לאקרנים באותה השנה כמו "משפחת שמחון" של יואל זילברג, גרסה קולנועית לסדרת רדיו פופולרית, שתיארה את קורותיה הקומיות של משפחה שהתרחקה ממקורותיה האידיאולוגיים בתנועת העבודה לטובת המרדף אחר יעדים בורגניים; "מורדי האור" של אלכסנדר רמתי, הפקה ישראלית-אמריקאית על תיירת אמריקאית והמלווה הישראלי שלה, שנלכדים בזמן מלחמת השחרור בכפר ערבי אצל משפחה שאביה חותר לשלום אבל בנה מחרחר מלחמה; ו"דליה והמלחים" של מנחם גולן, שהביא את סיפורה של בתם של ישראלים שירדו מהארץ, המתגנבת לספינה ישראלית כדי לחזור למולדת (את הצעירה הפטריוטית גילמה כוכבנית צרפתית ששמה ורוניק ואנדל, שקודם לכן הופיעה בסצינת מיטה קצרצרה עם ריצ'רד ברטון ופיטר אוטול בסרט "בקט", ועוררה התרגשות מקומית בזכות נכונותה להתפשט מול מצלמתו של גולן). אף אחד מהסרטים האלה לא הציב תחרות ל"סלאח שבתי".

"השועל בלול התרנגולות" עלה לאקרנים עם "אסקימו לימון" של בועז דוידזון, "הלהקה" של אבי נשר, "סוסעץ" של יקי יושע ו"ישראלים מצחיקים" של צבי שיסל (הראשון בשורה ארוכה של סרטי מתיחות). כל אחד מהסרטים האלה, בלי קשר לערכו ולאיכותו הקולנועית, היה רלוונטי יותר לרגע ההיסטורי ההוא מאשר סרטו של קישון. המציאות השתנתה, והקולנוע של קישון לא השתנה יחד אתה.

מה קרה בעצם ב-14 השנים שמפרידות בין "סלאח שבתי" ל"השועל בלול התרנגולות", ועוד יותר מכך בשבע השנים שמפרידות בין "השועל בלול התרנגולות" לסרט שקדם לו, "השוטר אזולאי"? משך הזמן הזה, שהוא הארוך ביותר שהפריד בין סרט אחד של קישון לבא אחריו, מעיד אולי על אי הוודאות הקולנועית שבה קישון היה נתון באותה תקופה.

אין זה מקרה שקישון יצר ארבעה מתוך חמשת סרטיו עד למלחמת יום הכיפורים, שלושה מהם בין 1967 ל-1971. הקולנוע של קישון שייך לתקופה שבאה לקצה באוקטובר 1973. בכתביו ועוד יותר מכך בסרטיו הוא סיפק לציבור הישראלי את ההכרה ש"אנחנו בסדר", ש"הכל בסדר" וש"יהיה בסדר".

ישראל, כפי שהיא מצטיירת אצל קישון, היא מקום נחמד. נכון שיש בה טיפוסים מפוקפקים ועסקנים מושחתים והאזרח הקטן כורע תחת עול הביורוקרטיה, הלוונטיניות חוגגת, מפא"י שולטת וההסתדרות משעבדת, אבל כל זה, גם כשהוא חמור, לעולם אינו רציני באמת. האנשים בה משונים אולי אבל הם נחמדים, הם יודעים מי הם, מדוע הם כאן ומהו החזון שהם באו להגשים. חוץ מזה אנחנו חזקים וצודקים ויודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים.

הנרטיב, שקישון היה בטוח כל כך בצדקתו, נשבר באוקטובר 1973, והוא נשבר שוב ושוב בשנות השתיקה הקולנועית הארוכה של אפרים קישון מאז 1978, בשנים שהובילו ממלחמת לבנון לאינתיפאדה הראשונה, להסכמי אוסלו ולמלחמה הנוכחית. לא רק הנרטיב נשבר, אלא גם היכולת של החברה והתרבות הישראלית, והקולנוע הישראלי בתוכן, להגדיר מהו המקום הזה ומהי המציאות שבתוכו. יש לפיכך משהו סימבולי בעובדה שדווקא ברגע המבהיל והנורא הזה זוכה אפרים קישון לפרס ישראל על תרומתו לחברה ולתרבות הישראלית. דרכו יוענק פרס לישראל שאינה קיימת עוד, ואולי לא היתה קיימת מעולם. לחלום הישראלי השאנן, ולא להתגשמות המטרידה של החלום הזה. לחזון הציוני כערגה לא ממומשת ולא למציאות שנבנתה על בסיסו של החזון הזה. להתחמקות המסוכנת למחוזות המיתולוגיה המרגיעה והמנחמת ולא להתמודדות עם היסטוריה שמתהווה על פי תהום. להתנתקות המסוכנת אף יותר מהרגע ההיסטורי הזה ולא להתחברות ההכרחית אליו. למדומה ולא לאמיתי..



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו