בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האודיסיאה האחרונה

בסוף השבוע מת תור היירדאל, החוקר שבנה את הרפסודה קון טיקי ושט בה מפרו לפולינזיה. מלותיו האחרונות של היירדאל, שחקר בסוף ימיו פירמידה בטנריף, היו "הגיע הזמן לתלות את המשוטים"

תגובות

החוקר תור היירדאל, שמת ביום חמישי בן 88, נבחר לפני שנתיים ל"נורווגי החשוב ביותר במאה ה-20" בסקר של עיתון באוסלו. הפופולריות הזאת מפתיעה במיוחד, מכיוון שהיירדאל לא התגורר בנורווגיה זה שנים. את העשור האחרון בילה בחברת אשתו השלישית, ז'קלין ביר, באי טנריף. כאשר שאלתי אותו, בראיון בביתו בעיירה גימאר שבטנריף, כיצד הוא מסביר את הפופולריות האדירה שלו בנורווגיה, השיב בחיוך: "הו, זה ברור. כולם שם היו רוצים לשאת אשה צעירה ולגור באי חם. אתה יודע כמה קר באוסלו?"

כמה דקות לאחר מכן, בתשובה רצינית יותר, אמר שהפופולריות שלו נובעת מכמה סיבות: ההערצה הנורווגית המסורתית לספנים אמיצים ("הם רואים בי את ממשיך דרכם של הוויקינגים"); העובדה שמכר 25 מיליון עותקים מספרו "מסע קון טיקי", שתורגם ל-60 שפות; והזכייה המפתיעה של הסרט התיעודי על מסע קון טיקי בפרס האוסקר ב-1951. כמעט 50 שנה לאחר מכן, בגינת הבית בטנריף, הזכייה הזאת עדיין הצחיקה אותו. הדבר היחיד שהיה חשוב בעיניו היה ההכרה של הקהילה האקדמית המכובדת. וגם לאחר כל כך הרבה שנים, ספרים ומחקרים, הוא לא היה בטוח שזכה בה. הוא התעקש להוכיח זאת בכל יום מחדש.

ב-1947 בנה היירדאל, אז חוקר צעיר ולא מוערך בן 33, את הרפסודה הקטנה "קון טיקי", ונסחף עליה עם צוות של שישה אנשים במשך 101 ימים מפרו עד לפולינזיה, בצדו השני של האוקיינוס השקט - מסע של כ-6,000 קילומטרים. מטרת ההפלגה היתה להוכיח שתושבי פרו הקדומים היו יכולים להגר לפולינזיה. היירדאל אמנם למד ביולוגיה ימית ולא אנתרופולוגיה, אבל ב-50 השנה האחרונות התאמץ בעקשנות מדהימה להוכיח כמה תיאוריות הגירה, ובראשן התיאוריה שלפיה מוצאם של בני פולינזיה ואיי האוקיינוס השקט הוא באמריקה הדרומית, ולא במזרח אסיה. בתחילה כולם צחקו, בעיקר הממסד האקדמי. הצחוק הזה הידהד באוזניו של היירדאל גם 50 שנים לאחר מכן.

אחרי ההצלחה הכבירה של הספר והסרט על מסע קון טיקי, התחילו להגיע ההכרה וההתנצלויות, תחילה מהעיתונות. לבסוף, לאחר לא מעט שנים, הגיעה גם ההכרה האקדמית - מגומגמת מדי לטעמו של היירדאל. "לא נחשבתי בעיניהם חוקר רציני, אבל אני הוכחתי להם את זה", הדגיש היירדאל שוב ושוב בפגישתנו. הוא כבר היה בשנות ה-80 לחייו, זכה ב-11 תוארי דוקטור של כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם, ומוזיאון קון טיקי שהקים באוסלו נחשב לאתר הפופולרי ביותר בנורווגיה. למרות זאת, לא ויתר על האפשרות לעקוץ את היריבים, להוכיח עוד בדל תיאוריה, להתעקש שהוא חלק לגיטימי מהממסד האקדמי.

לאחר מסע קון טיקי פנה היירדאל למסעות מחקר קונוונציונליים יותר באיי גלפגוס ובאי הפסחא. אבל בשנות ה-70 החליט שהגיע הזמן להפתעה חדשה. הוא בנה, על פי ציורי קיר מצריים קדומים, את סירת הפפירוס "רא" וניסה לחצות בה את האוקיינוס האטלנטי. כאשר הגרסה הראשונה טבעה, בנה את "רא 2", צף עליה מערבה והוכיח, בדרכו העקשנית, שלמצרים הקדמונים היתה אפשרות להגיע לאמריקה.

על תיאוריית ההגירה נשפך אור חדש כאשר יצאנו עם היירדאל, נורווגי קשיש גבוה וזקוף מאוד, בעל שיער לבן, לביקור בעיירה. גימאר היא עיירה קטנה, מאוד לא תיירותית, בלב טנריף. כל אחד בגימאר ידע מי הוא היירדאל - אין הרבה נורווגים קשישים וגבוהים באיים הקנריים. הסיבה לכך שבחר לגור דווקא בגימאר היתה פירמידה עתיקה שנחשפה שם. הוא החליט להפוך אותה לפרויקט הגדול הבא שלו. בגימאר ראו בו נכס כלכלי. קצת תמהוני, אבל נכס.

במסעדה המקומית חלקו כבוד לחוקר הקשיש. בזמן הארוחה השווה היירדאל בין ההתלהבות מהפרויקט בטנריף, שאותו כינה "האודיסיאה האחרונה שלי", ובין המסע הראשון שקיים, כמה שנים לפני קון טיקי, בתחילת שנות ה-20 לחייו. כזואולוג צעיר, בוגר האוניברסיטה באוסלו, החליט אז לחזור אל הטבע באיי האוקיינוס השקט. עם בת זוגו הצעירה ליב (אשתו הראשונה) ניפץ היירדאל את שעון היד היקר שלו ונפרד מהציוויליזציה. "אני מקווה לא לחזור עוד לנורווגיה לעולם", כתב בפתח ספרו "פאטו היווה", המתאר את ההרפתקה.

אפשר לחזור אל הטבע, שאלתי. היירדאל חייך וענה באנגלית במבטא נורווגי כבד: "במשך שנה שלמה חיינו ללא גפרורים, ללא תרופות, בדרך הקשה. באנו אל האי ההוא כדי להיפטר מהקשר המעיק עם הציוויליזציה, שלא האמנו עוד ביתרונותיה. חזרנו משם משוכנעים לחלוטין שעלינו לדבוק בציוויליזציה שבנינו. איננו יכולים בלעדיה. אין חזרה מושלמת לטבע".

בחיוך נוסטלגי המשיך היירדאל: "חזרה לטבע היא אפשרית, אבל מאוד לא כדאית. הציוויליזציה גורמת הרבה נזקים, אבל גם תרופות הן חלק מן הציוויליזציה, והאמן לי שהיינו זקוקים לדי הרבה תרופות כאשר חזרנו מפאטו היווה".

דעתו הנחרצת של היירדאל היתה שאנו נוטים להפחית מערכן של תרבויות קדומות. "זו אחת הטעויות הבסיסיות של האדם המודרני. אנחנו נוטים לחשוב שאם אנחנו יכולים ללחוץ על כמה כפתורים, אנחנו יותר אינטליגנטים מבני תרבויות קדומות. אנחנו לא יותר חכמים ולא יותר טיפשים מהאנשים שאיכלסו את כדור הארץ לפני 5,000 שנים. גם אז היו כמה גאונים וכמה אידיוטים גמורים".

היירדאל היה נסער מגילוי הפירמידה בגימאר. לטענתו, בעזרת המבנה הזה אפשר להוכיח די בקלות קשר תרבותי בין בוני הפירמידות במרכז אמריקה ובדרומה ובין תושביו הקדומים של האי טנריף, במזרח האוקיינוס האטלנטי, מול חופי מרוקו. איש מלבדו לא החזיק בתיאוריה הזאת, אבל אותו זה רק עודד והלהיב. מריבה חדשה עם הממסד האקדמי עשתה לו טוב.

בעיניים בורקות תיאר איך יקום במקום מוזיאון שייתן פרנסה לתושבים של גימאר, איך יגיעו אליו חוקרים מכל העולם. "יבואו לכאן יותר תיירים מאשר למוזיאון קון טיקי באוסלו", אמר בהתלהבות, והמשיך להסביר איך תוכח שוב צדקתו, מול כל המלגלגים.

בפרסומים שליוו את מותו נכתב שבשבועות האחרונים, מאז התגלה שמחלתו סופנית, הפסיק בעקשנות לאכול, לשתות ולקחת תרופות. בנו צוטט כמי שאמר לעיתונאים, "המלים האחרונות שלו היו 'הגיע הזמן לתלות את המשוטים'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו