בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הממשלה שלא היתה

תגובות

ב-28 בספטמבר 2000, ביום שבו צילמה אפרת שוילי את הד"ר מונזר סאלח, שהיה אמור להיות השר להשכלה גבוהה בממשלה הפלשתינית העתידית, החלה אינתיפאדת אל-אקצה. שוילי זוכרת שכרבע שעה לאחר שעזבה את רמאללה החלו להישמע יריות. סאלח היה המצולם מס' 22 מתוך 27 חברי הקבינט הפלשתיני שטרם נולד. את היתר לא הספיקה לצלם. מאז לא חזרה לרמאללה לסיים את הפרויקט; היה לה חשוב להשאיר אותו קטוע, פתוח להמשך.

פרויקט "הקבינט הפלשתיני", שצילומיו החלו במאי 2000, נועד לתצוגה במוזיאון ישראל. בימי האופוריה שקדמו לאינתיפאדה היה ברור שהבמה המתאימה ביותר, ההצהרתית ביותר, לפרויקט כזה היא מוזיאון ישראל. ועדת התערוכות של המוזיאון אישרה את התערוכה ושרית שפירא היתה אמורה לאצור אותה. בעתות שלום היה קל לאשר פרובוקציה למראית עין, שמושכת קהל ואינה מסכנת כספי ציבור (מוזיאון ישראל ניזון מהם). אבל בתקופה של לוחמה הממסד האמנותי מתגייס ומיישר קו עם מדיניות הממשלה ועם "רוח העם", והמוזיאון החליט לא להציג את הפרויקט.

"לדאבוני, לחיים באזורנו יש דינמיקה אדירה, ולא תמיד הכיוון שלה צפוי מראש", כתבה לשוילי סוזן לנדאו, אוצרת ראשית במוזיאון. "בשיחות עם אוצרים הביעו כולם תחושה קשה בנוגע להצגת הדיוקנאות של הקבינט הפלשתיני דווקא עכשיו". שוילי לא הופתעה מהתשובה, אבל רואה חשיבות גדולה בהצגת התצלומים דווקא בימים אלה, כפי שהם מוצגים כאן - 18 תמונות שפיתחה, מתוך 22 שצילמה.

לטענתה של שוילי, הדימוי של ערבים בתקשורת, וגם באמנות, ממשיך להישען על שני סטריאוטיפים עיקריים: הערבי הפרימיטיווי, האקזוטי, והערבי השוחר רע, המחבל המתאבד. לפני כשנתיים, בתקופה שבה היתה תחושה של שינוי, החליטה שוילי להתייחס לדימוי חדש של ערבי - דימוי מעונב ותרבותי. הדימוי הזה שב ואיבד את הלגיטימיות שלו. "מיד עם פרוץ האינתיפאדה חזרנו לדימויים הידועים והמוכרים של הערבי", אומרת שוילי. "דווקא עכשיו היה נכון להציג את הפרויקט, כי קל מאוד להיתפס לדמוניזציה של האויב".

סירובם של המוזיאון ושל חללי תצוגה נוספים לארח את הדיוקנאות מפתיע בעיקר מכיוון שאין זה כלל פרויקט שמאלני מתריס, ואפשר לראות בו אנקדוטה היסטורית. מעבר להקשרו הפוליטי, הפרויקט יכול לשמש כתחילתו של דיון מרתק בגבול שבין צילום מבוים ובין צילום תיעודי: מה קורה כשצילום תיעודי מבוים נהפך לפיקציה, לתיעוד של משהו שמעולם לא התרחש.

שוילי התחילה לעבוד על הפרויקט לפני כשנתיים, בתקופה שבה היה נדמה שהשלום נמצא מעבר לפינה. היא רצתה, לדבריה, להיות שותפה לחגיגה של העם הפלשתיני. היא אפילו תיכננה להציג את התצלומים במקביל להכרזה על הקמתה של המדינה הפלשתינית. שוילי בחרה לצלם את השרים העתידיים בפורמט המוכר, שתלוי בכל מוסד ממשלתי ונושר מכל עיתון חג: הטיה קלה של הכתף, מבט מצודד למחצה, חיוך מנומס. היא הופתעה לגלות שהמצולמים עצמם עדיין לא אימצו את הגינונים האלה. שוילי האמינה שבהבעת פניהם תוכל לתפוס רגע היסטורי, אבל מה שהמצלמה קלטה, לדבריה, היה בעיקר בלבול ומבוכה. "הם לא היו רגילים להצטלם", היא אומרת. "הם שאלו אותי מה צריך לעשות, אם לחייך, איך להסתכל. אמרתי להם, 'אתם השרים, אתם תחליטו'. הרעיון שלי היה לצלם תצלום 'משעמם', שבו כולם ייראו אותו דבר, אבל התוצאה היתה מעניינת הרבה יותר מכפי שציפיתי".

בימים אלה מוצג הפרויקט בגלריה לאמנות בז'נווה. לפני כמה חודשים הוא הוצג בברלין ב"מצב הדברים", תערוכה קבוצתית באצירת קתרין דוד (שאצרה, בין השאר, את הדוקומנטה האחרונה בקאסל). התערוכה עסקה בדימויים של קונפליקטים, שלא רואים בדרך כלל בתקשורת. שוילי מספרת שהפרויקט זוכה להתעניינות רבה בחו"ל, לא רק משום שישראל עומדת במרכז החדשות, אלא בעיקר בשל הפיגוע במגדלי התאומים, "שעורר בעולם עניין רב בדימוי הערבי". בישראל העכשווית אין כנראה זמן לעסוק בניואנסים של הדימוי הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו