בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סיפור על אהבה וחושך" כסיפור ייעוד

לא פעם ולא פעמיים מזכיר לנו שמעון פרס כי כמה מן הרעיונות המזהירים ביותר כגון הרעיון להושיט לערפאת יד וקרש-הצלה דווקא בזמן שהיה על הקרשים - זה הרעיון שהביא בסופו של דבר להסכם אוסלו, שאף כי ערפאת התפאר מראש כי הוא עתיד להפירו, סלל לפני ערפאת את הדרך לפרס נובל, לבית הלבן, לעזה ולמלחמת ראש-השנה - באו לו, לשמעון פרס, מעמוס עוז. מבט אחר על על "סיפור של אהבה וחושך" לעמוס עוז

תגובות

ש"סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז ניחן בתנופה כבירה - אין צורך להוכיח. צריך רק לקרוא. מבחינת עוצם התנופה ורציפותה לאורך כל הספר - חרף הקפיצות והחזרות שאינן מקלקלות אלא מועילות, כסממן אפי אורגני מובהק - אין לו הרבה מתחרים בפרוזה הישראלית, וגם בפרוזה העולמית ראוי הוא לציון מיוחד. מה שאיפשר לעמוס עוז את ההישג הגדול והבשל הזה - היא, בין השאר, ההינתקות מעל דרכי הסיפור הבדיוני המקובל, וההתחברות מחדש אל דרכי הסיפור המקראי, לעתים רחוקות גם מבחינת הקיצור והמיצוי - אך בעיקר מבחינת המיזוג הכמעט-מלא לכאורה בין ספרות והיסטוריה, ספרות וביוגרפיה, ואפילו ספרות וגיאוגרפיה - כל אלה מזינות זו את זו, מפרות זו את זו ומעשירות זו את זו במסגרת של סיפור ייעוד מובהק, בווריאציות רבות, הולך ומתחדש, הולך ומשתנה, הולך ונשנה.

ואמנם, היש צורך להוכיח כי "סיפור על אהבה וחושך", שבמרכזו עומד הגיבור-הילד בדמותו של עמוס עוז, הוא סיפור ייעוד? "פנומן! ילד שבולע אצלי לא ספרים כי אם מדפים שלמים מדי חודש!" (513). אחרי אנשי-הספרים לא מפגרים גם ההורים: האב "שהתעקש לקרוא לי מקטנותי: כבודו. רום מעלתו. הוד רוממותו" (517 ועוד ועוד). מאחורי האירוניה המתחנחנת מסתתרת כמובן רצינות תהומית, כמעט על דרך "בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". לא כל שכן האם ש"היתה מספרת לי במטבח סיפורי פלאות וזוועות ורוחות-רפאים, דומים אולי למעשיות שאוזה האלמנה היתה מספרת לפר גינט הילד בלילות החורף. ואילו אבי, על-פי דרכו, היה יון גינט, אביו של פר, לא פחות מכפי שאמי היתה אוזה:

פר, אתה לגדולות נולדת / פר, אתה תהיה איש גדול!" (518-517).

כל אלה הן רק מקצת שבמקצת מנבואות הייעוד, העידוד, אבל גם הבידוד, ש"סיפור על אהבה וחושך" מלא אותן, ושנחרתו עמוק עמוק בנשמתו של הגיבור-הילד על מנת להבקיע, בבוא העת, את המציאות העגומה וההפוכה, וחרף כל הסכנות, ובניגוד לכל ההסתברויות - לצאת אט-אט מן הכוח אל הפועל ומאפלה לאור גדול. במיוחד זוכר עוז בהתפעמות עצומה את אשר אמרו לו בילדותו, לא רק ההורים, ולא רק אנשי רוח וספרים, אלא גם סתם גיבורים, כגון איש מלחמת השחרור שכינויו היה דווקא גריבלדי (411), ללמדך שלא רק במישור הספרותי עוד נתכנו לילד עלילות:

"גריבלדי עצמו נתן לי מכת יד על העורף והבריק אלי מבט צדדי. אני רושם כאן בדיוק את המלים שאמר לי: 'יפה מאוד. אולי אנחנו עוד נשמע עליך פעם'. מלה במלה. חמישים ושלוש שנים עברו מאז. ועד היום עוד לא שכחתי".

יותר קלוזנרי מקלוזנר! ואינני אומר זאת בלעג, חס ושלום, שהרי אני מעריך מאוד את קלוזנר, למרות הסתייגויותי ממנו בכמה וכמה נושאים וצורות התבטאות. יתר-על-כן, לא רק עמוס עוז לא שכח. גם ידידו הקשיש ממנו בהרבה - שמעון פרס - וגם זאת אינני אומר באירוניה, חלילה, לא שכח; שהרי לא פעם ולא פעמיים מזכיר לנו שמעון פרס בכבודו ובעצמו (מחוץ לספר כמובן, הגם שהוא מוזכר גם בספר עצמו) כי כמה מן הרעיונות המדיניים המזהירים ביותר, לדעתו, כגון הרעיון להושיט לערפאת יד וקרש-הצלה דווקא בזמן שהיה על הקרשים - זה הרעיון שהביא בסופו של דבר להסכם אוסלו וסלל לפני ערפאת את הדרך לפרס נובל, לבית הלבן, לעזה ולמלחמת ראש-השנה - באו לו, לשמעון פרס, מעמוס עוז, שהוא, שמעון פרס, הציע אפילו למנותו לשר ובהזדמנות מסוימת אפילו לראש-ממשלה! מה שמקפיץ אותנו בבת-אחת כמה אלפי שנים אחורה, אל סיפור הייעוד החזק ביותר בתנ"ך כולו, גם הוא על ילד בעל חלומות ורעיונות שנעשה בסופו של דבר שר וראש-ממשלה (אפילו בפועל)! אם לא למעלה מזה, סיפור ייעוד שגם טולסטוי חשב אותו לסיפור הטוב ביותר בספרות העולמית כולה.

אכן, לא רק עמוס עוז ושמעון פרס לא שכחו; גם יוסף בבראשית מ"ב לא שכח: "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם"! ואפילו אביו של יוסף לא שכח: "ואביו שמר את הדבר"! (בראשית, פרק ל"ז), ממש כאביו של עמוס עוז שלא פסק, כאמור, מלקרוא לו הוד רוממותו, הוד מעלתו וכיוצא באלו, הגם ששני האבות, להבדיל באלף הבדלות, לא היססו גם לגעור בבן המיועד כשמצאו זאת לנכון, וגם זאת מטעמים חינוכיים-ייעודיים.

ואמנם, כבר בסיפור-הייעוד המקסים על סבו הנפלא של עמוס עוז מצד אמו, נפלא באמת ובתמים, המהווה חוליה חשובה מאוד בדרך לסיפורי הייעוד על עוז עצמו, מופיעות ההפניות הישירות לסיפור יוסף: "הוא אצל הנסיכה הזאת עלה מהר מאוד לגדולה! ממש כמו בסיפור ההוא, עם יוסף הצדיק במצרים אצל מה היה שמה? הגבירה פוטיפר? לא?" (171). כך מספרת לעמוס עוז אחות אמו, על אביה שהוא סבו. אבל מהן האנלוגיות היוספיות והפוטיפריות הללו, הגלויות והמפורשות, אף-כי עשויות גם להשתמע לכמה פנים - לעומת האנלוגיות היוספיות והפוטיפריות הסמויות והמודחקות, המסתתרות מאחרי סיפוריו של עוז עצמו, שדווקא עם הגיעו לבגרות מינית מזערית, ובעצם התנסויותיו המיניות הבוגרות והבוסריות הראשונות עם עצמו ועם עצמו בלבד - החלה אמו האנרכיסטית והעדינה, אמו הצעירה והיפהפייה, שלא באה על סיפוקה ועל ייעודה לא אצל אביו ולא בשום מקום אחר, ושלא יכלה כאם שלא לחוש בדרכים שונות בסימני הבגרות הראשונים אצל בנה - לערוך לבן היחיד, המיוחד והמיועד הזה ביקורי פתע ליליים במיטתו, מתחת לשמיכתו, בכתונת לילה, ועל-ידי-כך העמידה אותו, ביודעין או בלא-יודעין, בניסיון אשת-פוטיפרי קשה מניסיונו של יוסף.

את הקטעים שאצטט כאן אינני מביא חס ושלום כסנסציה או כרכילות, שהרי כל קורא עברית בארץ מוזמן ומעודד על-ידי עמוס עוז לקוראם ברב-המכר המעולה שלו - ואין הוא זקוק לי לצורך זה כהוא זה - אלא אביאם כחלקים אורגניים של סיפור ייעוד ממדרגה ראשונה שיש לו השלכות מרחיקות-לכת, רבות סיכונים ורבות סיכויים, על המצב הישראלי בכלל ועל האליטות הישראליות בפרט.

"באה יחפה לחדרי והרימה את השמיכה ושכבה בכותנתה לצדי וחיבקה אותי ונשקה לי עד שהתעוררתי. כאשר התעוררתי שאלה אותי בלחש, אל תוך אוזני, אם אני מסכים שאנחנו נתלחש לנו קצת הלילה?..." (עיין שם, עמ' 461).

הבן אינו מגיב ואינו משיב ואינו עושה דבר ואינו אומר דבר באופן שאין הם מתלחשים כלל אלא היא היא הלוחשת היחידה, לוחשת ולוחשת באוזנו את אגדת פנדורה, שהמוסר-השכל הנסתר שלה לאותו לילה, נסתר אולי גם מעיני עצמה, הוא שיפה עושה בנה שאינו נענה לה וכל הכבוד לו שהוא דוחה את המתנה האיומה שהיא מגישה לו, כלומר את עצמה ובשרה, כלומר את פנדורה, שאינה לצורך זה אלא פניה, שהרי אפילו מבחינת האותיות, פניה היא כמעט קיצור של פנדורה, שתיהן פותחות ב"פנ" וסוגרות ב"ה", ושתיהן יפהפיות וחכמות ומבורכות בכל ומסוכנות עד לזוועה לעצמן ולזולתן. בזאת מזהירה אפוא האם את בנה מפני עצמה ומצילה אותו מידיה שלה.

עם זאת, בביקור לילי שני, "קצת לפני חצות" - היא שוב במיטתו ומתחת לשמיכתו. "כיסתה את שנינו עד למעלה ראש וחיבקה אותי מגבי ולחשה לי אל תתעורר". פעם היא מחבקת ומנשקת אותו עד שיתעורר, ופעם היא לוחשת לו שלא יתעורר, ביודעה היטב שהוא כבר ער כהוגן, ער ואונן, שהרי הוא, שחשב תחילה שאביו הוא זה - מספר לנו כך: "נחרדתי כולי ומיהרתי מאוד לכווץ את ברכי ולאסוף אותן במהודק אל בטני, שרק לא יבחין בשום אופן במה שגרם לי לא לישון: אם יבחין אני אמות בו ברגע" (505). הזימון בין ספק עריות לספק אוננויות - שעמוס עוז דואג לעצבו באמנות ובקפדנות - מעצים מאוד את החוויה הנוראה שעל בעל הייעוד הצעיר, המועמד בניסיון, לעבור; חוויה שמכמה וכמה בחינות איומה, כאמור, הרבה יותר מן החוויה המזומנת לגיבור הייעוד הגדול ביותר, היינו ליוסף.

בשני ביקוריה, אם יש כאן אלמנט כלשהו של פיתוי, ספק מודע ספק בלתי-מודע, מצד האם הגלמודה והבודדה - עומד המיועד בגבורה בניסיון הנורא. בשניהם, בניגוד מכוון ומחושב מראש, הן למיתוס היווני והן לסיפור גן-עדן המקראי, אבל בהתאמה מרובה לסיפור יוסף - אין הוא חוזר על טעותו של המין האנושי ואין הוא פותח את תיבת פנדורה או אוכל מעץ הדעת (במובנו הארוטי של הפועל לדעת שכמעט שולט בתנ"ך) - ויש בכך משום תיקון קוסמי אדיר לחטא הקדמון; תיקון המתבצע דווקא על אדמת ארץ-ישראל ודווקא עם חזרת היהודים אליה, חזרה שגם היא תיקון קוסמי כביר על-פי מקורות רבים ביהדות, שהרי על הפסוק הבראשיתי בראשיתו של מעשה בראשית "ורוח אלוהים מרחפת על-פני המים" נאמר במקורותינו: "זה רוחו של מלך המשיח". החטא הקדמון, הן בגירסת פנדורה והן בגירסת חוה, שאף היא, כפנדורה, האשה הראשונה (!) - הוא שפתח את אוצר הקללות הנורא, ובראשן קללת המוות, שמהן סובל המין האנושי עד היום הזה, הן על-פי הציוויליזציה היהודית והן על-פי הציוויליזציה היוונית, ולגיבור הייעוד שיתקן אותו ציפו שתיהן - והנה הוא בא! משמע שהשוביניסט הקטן מכרם-אברהם אינו שוביניסט ואינו קטן, ובשורתו היהודית ובשורתו האנושית - חד הן, כפי שהורה סבו הגדול, בעל הסיסמה "יהדות ואנושיות" שהציב על פתח ביתו, ושעליו אין הוא פוסק מללגלג לאורך היצירה כולה - והנה הוא מגשים בסתר את תורתו הגדולה מאלף ועד תו, כולל לא מעט מגחמותיו ומשיגיונותיו.

העובדה שאין הגיבור מחזיר לאמו שום חיבוק, שום נישוק, ואף לא מלה אחת, גורמת לה בביקוריה הליליים הבאים, למתן מאוד את "חיזוריה" ולשכב רק על מזרן ליד מיטתו. העמידה בניסיון מגיעה לשיאה בכך שלאחר כמה לילות הוא פשוט נס מפניה, מפנדורה-פניה-חוה ואשת פוטפיר, לחדר השני, כשאלמנט המנוסה, המהותי והמוטעם כל-כך בסיפור יוסף ואשת פוטיפר ("וינס ויצא החוצה"; "וינס החוצה"; "וינס ויצא החוצה"; "וינס החוצה" - הכפילויות כולן במקור - בראשית ל"ט) - בא אף הוא על מלוא ביטויו ב"סיפור על אהבה וחושך", כשעוז עצמו, אחרי שכבר סיפר על המנוסות הליליות מאמו בפרטי פרטים בסיפור המקורי (506) חוזר עליהן וחוזר עליהן בסיפורים הבאים בכל הזדמנות: "מאז ימיה האחרונים שבהם היא עברה לחדרי ואני הייתי בורח מפניה" (530). או: "אמא שרק לפני ימים אחדים פיניתי לה את חדרי וברחתי מפני דומייתה" (559).

וכי מפני דומייתה הוא בורח? והלא מפני דומייתו הוא בורח, שבאה בתגובה דווקא על פעילותה ולא על דומייתה.

אכן, את הבריחה הזאת אתה רואה לא רק בטקסט אלא גם בציור של פיקאסו המוצב בראש הספר. בהקשר של הספר - הילד מבקש מקלט אצל אביו מפני אמו! והתבונן שוב בציור.

העמידה בניסיון היא חיונית אבל קטלנית. חיונית - מבחינת סיפור הייעוד של עמוס עוז, הן במהדורתו היוספית-בראשיתית והן במהדורתו הפנדורית-מיתית, אך קטלנית מבחינת אותו סיפור ייעוד במהדורתו התירפויטית! שהרי בצד אלמנטים מודעים או בלתי-מודעים של גילוי-עריות - שכפי שהראינו במאמרים קודמים בסדרה זו (שהחלה להתפרסם ב"תרבות וספרות", ראש-השנה תשס"ב) - מהווים חלק אורגני של סיפורי ייעוד מדהימים, בישראל ובעמים, ובכלל זה של סיפור-הייעוד והעריות המונח ביסודה של "שמחת עניים" לאלתרמן (ראו: מרדכי שלו, "מי מפחד משמחת עניים", אלפיים, חוב' 1992 ,6-5) - האלמנטים המכריעים לקראת סוף "סיפור על אהבה וחושך" הם דווקא אותות המצוקה והאזעקה שמשדרת לבנה האם האומללה והחולה על סף התאבדותה שלה ועל סף התבגרותו שלו - בעת ובעונה אחת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו