בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההתאבדות כמשל

רגשות-האשמה של עמוס עוז כלפי אמו שהתאבדה הם הגורם העיקרי לכך שלקראת כל המלחמות שלאחר מלחמת השחרור הוא מפנים את דמות אמו עד-כדי-כך שהוא מזדהה עמה לגמרי, הן בהפיכת עצמו לדמות נשית ב"מיכאל שלי", והן בהזדהותו הכמעט-מלאה עם האויב, עם עזיז וחליל, שחנה גונן נכספת אליהם בעוד הם מבקשים להשמידה! והאם לא נוהגים כך גם חלקים גדולים של האליטות הישראליות, שלאחר כל התקפה על ישראל מלקים את עצמם ומענישים את עצמם ומעוללים לעצמם את אשר רצו האויבים לעולל להם ולא הצליחו, עד כדי התאבדות?

תגובות

מובן מאליו שאין מנוס מלחבר את שני המוטיווים הללו, מוטיב ההתבגרות ומוטיב ההתאבדות, שבהם סיימנו את מאמרנו הקודם על ספרו החדש והמסעיר של עמוס עוז, "סיפור של אהבה וחושך". שהרי התבגרות הבן היא אחת הסיבות החשובות ביותר להתאבדות האם: מלבד החשש לאבד את אהבת הבן ואת תלותו - בעקבות התבגרותו ועצמאותו - קיים גם הגירוי הארוטי, במובן הרחב ביותר של המונח, שעוברת האם הצעירה, המתוסכלה והיפהפייה, יחד עם רגשות-האשמה האיומים המתלווים לגירוי זה, כשעמוס עוז מיטיב מאוד, שלא מדעת, לשלב כביכול אוננויות בעריות.

באורח מצמרר ביותר אפשר לומר כי בהתאבדותה נותנת האם לבנה בר-מינן במתנה, בר-מינן לבר-מצווה, ובמלים אחרות, מעניקה לו במתנה את גופה הקר והמת לאחר שסירב לקבל ממנה במתנה את גופה החי והלוהט. זהו הניסוח הנורא ביותר שאפשר לתת לסיטואציה, כשמה שמעצים מאוד את הטרגדיה, אבל גם פותח לה פתח ישועה - הוא שיותר מכל מזהירה אותו מפני עצמה האם עצמה, כשהיא מספרת לו, כשהוא חבוק בזרועותיה, דווקא את סיפור פנדורה. זו המתנה בהא-הידיעה, מתנת המתנות, מתנת כל המתנות, המתנה המפורסמת ביותר בעולם, המתנה שהעניק זאוס לאחיו של פרומתאוס ובאמצעותו לבני האדם, המתנה שהביאה עליהם את השואה האיומה ביותר בעולם, בדומה, להבדיל באלף הבדלות, לאדם הראשון המקראי שהאל העניק לו את חוה, שכפנדורה היא האשה הראשונה בעולם, ושנתנה לו במתנה את פרי עץ ה"דעת" שפתיחתו הביאה עליו באורח פרדוקסלי בזו אחר זו את מטר הקללות האלוהיות.

השורש נ-ת-ן מודגש מאוד גם במקור המקראי: "האשה אשר נתתה עמדי - היא נתנה לי מן העץ" (בראשית ג' 12), והמלה היוונית "דורון" התאזרחה בעברית ועברה מלשון חכמים ללשוננו אנו ומשמשת אף היא כשם נפוץ בזמננו וכדורה בפנדורה. עכשיו מובן, באורח אירוני כמובן, מניין לקח בעל ספר משלי את הרעיון המוזר ש"שונא מתנות יחיה", שהרי יכול היה לקחת אותו ישר מן הסיפור הראשון של ספר בראשית. אבל אמו של עמוס עוז שאבה אותו מן המיתוס היווני: "שמה של היפהפייה הזאת נקרא פנדורה, כלומר: זו אשר ניחנה בכל התשורות" (462), כשאין היא מתכוונת אלא לעצמה, היפה, המקסימה והחכמה.

את מבחן הבגרות שלו חייב איפוא גיבור הייעוד לעבור גם בחיים עצמם, ולא רק בבית-הכנסת, ממש כבסיפור "המטפחת" לעגנון, שבו מציב לעצמו הגיבור-הילד, אף הוא בגוף ראשון ובז'אנר אוטוביוגרפי למחצה, מבחן בר-מצווה משיחי-תרפויטי, בנוסף על מבחן הבר-מצווה השגרתי - ועומד בו (!) - מה שאי-אפשר בשום-פנים ואופן לומר על גיבור הייעוד של "סיפור על אהבה וחושך" העומד אמנם בהצלחה ובאורח הירואי, כיוסף, בניסיון המוסרי-ארוטי, וכן גם הפנדורי-מיתי, אך נכשל כישלון מחפיר במבחן התרפויטי.

הצלחתו במבחן זה היתה צריכה להיות לא רק דחייתה של האם כי אם גם הצלתה של האם! שהתאבדותה מתחוללת בין השאר בגלל דחייתה, הן דחייתה המשוערת על-ידי האב, והן דחייתה הוודאית על-ידי הבן. וכאן יש להבהיר באורח חד-משמעי: על-פי כל קריטריון אנושי-נורמלי היה הגיבור-הילד הזה, ואם תרצו: עמוס עוז, יוצא זכאי וצח כשלג בהתנהגותו עם אמו. איש לא היה יכול לתבוע ממנו לעשות יותר מה שעשה, או לא לעשות יותר ממה שלא עשה, או לא להיכשל במבחן של מניעת התאבדות שלא היתה ידועה מראש, ושגם מבוגרים, ואפילו פסיכולוגים ופסיכיאטרים, נכשלים בו על כל צעד ושעל, אם-כי לא תמיד, לא כל שכן ילד שטרם הגיע לשנתו השלוש-עשרה ועסוק עד למעלה ראש עם עצמו במשברים של ראשית התבגרות.

ואף-על-פי-כן, וזה מה שנותן כוח עצום לספרו, בונה עמוס עוז בסתר, ובין השיטין בלבד, כתב-אשמה ספרותי-ייעודי חריף מאוד נגד עצמו, שבגוף שלישי אפשר לשחזרו בערך כך: כנער צעיר ומבריק, מבחינת הקף התעניינותו וקריאתו, השכלתו והאינטואיציות שלו, הוא יותר מבוגר מהרבה מבוגרים - ייעודו הוא קודם-כל לנחש את העומד להתרחש, כפי שעשה כבר כאשר היה עליו "לגלם את תפקיד הפיתיה מדלפוי", "נביא החצר", "שלא על-פי גילו"! (293), ולא פעם בהצלחה רבה, כבסיפור ילדותו המוקדמת, כאשר הודיע, למשל, להוריו, כמה חודשים לפני מלחמת השחרור: "תהיה עוד מעט מלחמה בירושלים ואנחנו ננצח את כולם!" (382).

ולמרות שנבואתו נשמעה אז מגוחכת ועקרה - זה בדיוק מה שקרה, חרף כל הסבל שהוא עצמו, כילד, עמד בו בגבורה, ובניגוד גמור לנבואות אמו שלא האמינה בשום-פנים אפילו שתוקם המדינה! אלא שדווקא בעניין אמו, ודווקא על-סף התבגרותו, גילה הנער, על-פי כתב האשמה הכמוס של עמוס עוז ובניגוד מוחלט לכישוריו, עיוורון וחוסר-אונים מוחלט לגבי העומד להתרחש, ולא בלבד שלא עמד במבחן אלא שהתעלם לגמרי מאפשרויות השיחה והתיקון שהושיטה לו האם הצעירה והמוכשרה ללא הרף, כשחיפשה דרכים, כרוב המתאבדים, לא רק כדי להתאבד אלא גם כדי למנוע את ההתאבדות! שהרי יד ביד עם "חיזוריה" הליליים הפעילה האם גם "חיזורים" יומיים שיכלו להיות לאין שיעור יותר קונסטרוקטיוויים ויותר פוריים:

"כה יפה וטובת טעם נראתה אותו בוקר בירושלים באפודת-הצמר, בצבעי הצי, בחצאיתה הבהירה, בגרבי נילון עם תפר מאחור ובנעלי עקב, עד כי בלכתנו ברחוב הסבו אנשים זרים את ראשיהם להביט בה. את מעילה נשאה מקופל על זרועה, ואת זרועה השנייה שילבה בזרועי בלכתנו: 'אתה תהיה הקוולר שלי היום'" (559).

כל זה כמובן בצחוק, אבל את שילוב הזרוע החוזר ונשנה, שבא ביוזמתה הפעילה כמובן - אין הוא פוסק מלהטעים מדי כמה שורות: "כשהתקרבנו למרכז העיר שוב שילבה את זרועה בזרועי"; "שלובי זרוע עברנו ליד המבנה"; "שלובי זרוע הלכנו אמי ואני בגשם". אך כשהיא מנסה להתחיל להגיע אל מה שבאמת מעיק עליה - שוב באה דחייה מצדו, והפעם אין זו דחייה של עמידה בניסיון, המוצדקת כשהיא לעצמה, אלא דחייה של אי-עמידה במבחן - כל זאת חרף שאלתו הסטריאוטיפית החוזרת ונשנית "את בסדר אמא?", שאין הוא מסיק ממנה שום מסקנות:

"'טוב' אמרתי. כי רציתי שהיא תפסיק כבר לדבר על דברים שלא נוגעים לי ושנדבר על דברים אחרים".

איזו החמצה איומה! גם לרמזים הבאים שהיא משלחת לעברו, ושהם בבחינת קצות חוט שהיה יכול לתופסם כדי לנסות לגאול אותה מבדידותה ולהקל על מצוקתה - אין הוא נענה כהוא זה: "מה תהיה דעתך על אח קטן או אחות?" (559).

מוטיב הפריון ומוטיב ההריון מתקשרים יפה יפה אל מוטיב הגשם היורד עליהם בלי הרף מבלי שיפתחו את המטרייה, בלכתם שלובי זרוע בהרמוניה כה רבה, ומתחברים היטב גם אל הקטע הבא:

"יום אחד, כשתתחתן ותהיה לך משפחה, אני מאוד מבקשת ממך שאתה אל תיקח שום דוגמה מחיי הנישואים שלי ושל אביך".

נתאר לעצמנו, למשל, שעל שאלתה בדבר אח קטן או אחות, היה נער זה, מתוך ניסיון ללכת לקראתה ככל האפשר במצבה הנורא, מגיב בהתפעמות עצומה, ולו-גם מלאכותית, בין אם הוא רוצה באח או אחות ובין אם אינו רוצה: "כן, כן... אני רוצה... קדימה... זה יהיה טוב לכולנו..."; וזאת מתוך הנחה שאין זו אלא אחת האפשרויות שפתחה לפניו כדי לחלצה מן הריקנות המזעזעת שבתוכה היא חיה, ריקנות שהיא עצמה, אולי, תוצאה של התנכרות למשאלה טבעית של אשה, שבן יחיד, ויהא מבריק ומחונן ככל שיהא, אינו מספק אותה, בין משום שהיא רוצה גם בבת ובין משום שהיא רוצה פשוט בילד נוסף ומפחדת פן יבולע לבן היחיד והמיועד, שייעודו מחייב כביכול שיגדל לבד. ואולי דווקא היענות למשאלה זו, עם כל הקסם והקושי שיש בה, כשבנה עצמו מצטרף אליה ומסכים לה - היתה פותחת את הדרך למילוי הריקנות גם בתחומים אחרים ההולמים את כישוריה ואת כישרונותיה העצומים, שהרי גם היא גיבורת ייעוד כשהיא לעצמה, ולא רק בת ואם לגיבורי ייעוד, וכמו שכתבתי ב"תרבות וספרות" לפני ארבע שנים בדיוק, בשבועות תשנ"ח, בסדרת מאמרים על "לפני החוק" לקפקא:

"תכונה איומה יש לייעוד, שבהסתלקו - אין הוא נעלם אלא הופך לסיוט, כרוח ה' שסרה מעם שאול, אך לא עברה מן העולם אלא הפכה להיות רוח רעה המבעתת אותו. חוק שימור האנרגיה קיים אפוא גם בתחום הרוח: אף הסיוט אינו יכול להיעלם, והדרך היחידה להעבירו מן העולם היא להחזירו למקורו, כלומר, להופכו מחדש לייעוד".

להחזיר את סיוט ההתאבדות למקורו הנעלם, היינו, לייעוד שנבלם, שבלימתו היא גם מקור הסטייה של גילוי-העריות - זו המשימה שמטיל שלא-מדעת עמוס עוז על עצמו ב"סיפור על אהבה וחושך" - ואינו עומד בה. עליה היה צריך לשוחח אתה ועם אביו ברחוב, בבית-הקפה ובמסעדה שאליה הזמינה אותם האם באותו יום, בניסיון למנוע את התאבדותה. הרי משחר ילדותו ציפו ממנו אביו ואמו (301-291) שהוא יהיה הפיתיה שלהם, "נביא החצר" שלהם, מגיד העתידות ופותר הבעיות! והרי גיבור הייעוד הקלאסי, יוסף, ידע לא רק לעמוד בניסיון אלא גם לפתור חלומות ואף להציל אנשים ומשפחה בעקבות הפתרונות האלה! הייפלא אפוא שגיבור-הייעוד שלפנינו סובל מרגשות-אשמה כבירים, בלתי-מודעים ברובם, על שהיה אטום לגמרי לרמזיה של אמו ולאפשרות שפתחה לפניו לעזור לה, או לעזור לאחרים שיעזרו לה, אפשרויות שלא נענו ואף נדחו?

רגשות-אשמה איומים אלה כלפי האם הם הגורם העיקרי לכך שלקראת המלחמות הבאות, המלחמות שלאחר מלחמת השחרור - מבצע סיני ומלחמת ששת-הימים - מפנים עמוס עוז את דמותה של אמו עד-כדי-כך שהוא מזדהה עמה לגמרי, הן בהפיכת עצמו לדמות נשית ב"מיכאל שלי", חנה גונן, העשויה במידה רבה מאוד בצלמה ובדמותה של אמו, והן בהזדהותו הכמעט-מלאה עם האויב, כחנה גונן עם עזיז וחליל, המבקשים להשמידה. והרי מהי בעצם מבחינה זו התאבדותה של אמו, אם לא המשך מפעלו של האויב שביקש להשמידה, שניסה בכל כוחו לבצע ג'נוסייד מושלם, כפי שמראה עמוס עוז בספרו, בה ובמשפחתה, ובכל כרם-אברהם, ובכל ירושלים היהודית ובכל ארץ-ישראל היהודית - ולא הצליח.

ודווקא אחרי שיצאה מן המצור הנורא שבו הצטופפו בדירתה המרתפית, בצחנה איומה, ברעש ובצמא, כל תושבי סביבתה חודשים על חודשים, דווקא אחרי שניצלו חייה וחיי בני-משפחתה - הלכה ועשתה לעצמה מה שלא הצליחו האויבים לעשות לה, ורצחה את עצמה דווקא בחדר בו ניהלו במידה רבה יגאל ידין, ישראל גלילי ואחרים את מלחמת השחרור עד לניצחון, כאילו רצתה לשים לאל את ניצחונם, לפחות עד כמה שהדברים תלויים בה. והרי זה בדיוק מה שהיתה עושה עוד זמן רב לפני כן, אחרי שהיתה תוקפת אותה אמה המגעילה, על לא עוול בכפה, באכזריות נוראה לעיני הילד המסתתר, עמוס עוז בכבודו ובעצמו: "ואמי שלא ידעה שאני מציץ קמה פתאום מכיסאה והחלה להעניש את עצמה, סטרה על שתי לחייה ומרטה שערות ותפסה קולב והכתה בו על ראשה ועל גבה עד שהיו לה דמעות" (284), ומה שחשוב עוד יותר - "וגם אני... ברווח שבין הקיר והארון התחלתי לבכות ולנשוך לעצמי חזק שוב ושוב בשתי כפות הידיים עד שהופיעו עליהם שעוני נשיכה כואבים", וכך בדיוק היה נוהג בעקבותיה גם בבית-הספר תחכמוני. לאחר שהיכוהו והתעללו בו אויביו מקרב התלמידים, היה מכה את עצמו ומתעלל בעצמו לעיניהם. והאם לא נוהגים כך חלקים גדולים של האליטות הישראליות, לא כולן חלילה, ובזמן האחרון אף לא רובן, שלאחר כל התקפה על ישראל מלקים את עצמם ומענישים את עצמם ומעוללים לעצמם את אשר רצו האויבים לעולל להם ולא הצליחו, עד כדי התאבדות?

מבחינה זו היה "סיפור על אהבה וחושך" צריך להיקרא בשם "ההתאבדות כמשל", בהיפוך טוטאלי מן "החיים כמשל" לפנחס שדה, שפתח את הז'אנר הזה. כי אין כאמו המנוחה של עמוס עוז, היפה והחכמה והמתאבדת כתוצאה מרגשות אשמה, חולניים ולא מוסריים עד לאימה, והשונאת את אוהביה ומזדהה עד כלות הנפש עם אויביה כחנה גונן - אין כמוה סמל מובהק של האליטות הישראליות מזה שנים רבות, ולא רק של האליטות הישראליות אלא גם של באליטות היהודיות והפסוודו-יהודיות שקדמו להן, לפני שהומצאו השקרים על ה"כיבוש" ועל ה"גירוש", שהרי מי לנו האליטיסט היהודי הגדול ביותר במאה העשרים, פרנץ קפקא, שיד ביד עם התפרצויות השנאה המתלהמות כלפי יהודי פראג שהיה עד להן בשנות העשרים המוקדמות - מטיף מוסר לחסידת אומות העולם הנפלאה, ידידתו מילנה, על אהדתה ליהודים, וכותב לה כך: דעתך על היהודים המוכרים לך (ואני בתוכם) - חיובית מדי היא במידה מופלגת, לעתים הייתי רוצה ליטול אותם, דווקא כיהודים (ואת עצמי בתוכם), ולתחוב את כולם - נאמר - לתוך מגירתו של ארון לבנים ולאחר מכן להמתין קמעא, ואז לפתוח את המגירה כדי סדק כדי להציץ ולראות אם כבר נחנקו כולם, ואם לאו, לסגור שוב את המגירה ולהמשיך כך עד הסוף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו