בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיפות של אופרה

תגובות

ההפקה החדשה של "החטיפה מן ההרמון", האופרה הטורקית של מוצרט, מעלה על בימת האופרה הישראלית תערובת פוסט-מודרניסטית של אזכורים תרבותיים, מן הנסיך הקטן שתעה במדבר ועד הטיטאניק, שלא נראה כי עגנה אי-פעם בחופי טורקיה, אבל היא עוגנת בירכתי הבימה במשכן האמנויות בתל אביב.

הערבוביה גם מאפיינת את התפאורה וההתרחשות הבימתית, שהן שילוב לא נוח של אמיתי ומלאכותי. על הבימה מטיילים שני צבים מצוירים, אבל גם תרנגול אחד אמיתי לגמרי, שאינו מראה סימנים של פחד בימה. התרנגול אמור להיות בדיחה על חשבונם של הגברים האירופים הלא-יוצלחים, המנפחים את חזם במזימתם הכושלת לחטוף את אהובותיהם מן ההרמון. אבל כל עוד הוא נוכח על הבימה הצופה מתעסק בעיקר בשאלות כמו מה מחזיק אותו שם, ואם פיזרו לו זרעונים כדי שיישאר במקום שייעד לו הבימאי, פול-אמיל פורני. וכשהתרנגול פוצח בקרקור, כפי שקורה בחלק מהערבים, הזמרים נקלעים לתחרות לא הוגנת על תשומת לבו של הקהל.

באחת הסצינות פדריליו, המשרת הספרדי השובב, מקלף בהדגשה בננה אמיתית ואוכל אותה (מחווה לבסטר קיטון?). המשרת הטורקי האידיוט אוסמין מכריז בבס שהפעם פדריליו לא יצליח לעבוד עליו ולוקח ממנו את הקליפה, ואילו הצופה תוהה מה יקרה אם הבננה תיתקע בגרונו של הזמר והוא לא יוכל לשיר. הטנור האמריקאי דאג ג'ונס, המגלם את פדריליו, מספר שאין לו בעיה עם הבננה, כי היא מחליקה בגרון בקלות והוא לא צריך לשיר באותה סצינה. הוא מוסיף שהפעם היחידה בעברו שהזדמן לו ללעוס משהו על בימת האופרה היתה בהפקה של "רוויזור" מאת ורנר אגק. אבל אז זו היתה תרנגולת מגומי והוא לא נדרש לבלוע.

מאוחר יותר פדריליו מפתה את אוסמין לשתות יין וזה שוקע בשינה עמוקה. אלא שכדי שיהיו מסוגלים לשיר יחדיו את שיר היין ("ויוה בכחוס") הם לא באמת לוגמים מן הכד הריק. אבל אוסמין כן נופל לתוך הבריכה שבחצר ההרמון, ומתיז טיפות של מים על הבימה. הן מעטות מכדי להשאיר רושם של ממש ומעוררות בעיקר את השאלה, אם כבר מילאו את הבריכה במים אמיתיים - מדוע לא הוסיפו עוד כמה דליים בשביל האפקט (התשובה בהמשך).

המפגש הזה בין תפאורה מלאכותית מעץ ומבד המתפקדת כייצוג טהור, לבין הבננה והתרנגול והמים החיים שהם גם הדבר עצמו, יוצר כאן רושם של חוסר הרמוניה לא מכוון. האופרה והתיאטרון שונים כמובן ביחסם לאינטרפרטציות ריאליסטיות, קלאסיציסטיות או פורמליסטיות, אבל בהיותם שותפים למבנה הבסיסי של שלושה קירות, החלל המלאכותי מעלה שאלות דומות. החיבור בין האמיתי למלאכותי הוא תמיד מקור חיכוך, שיכול לגרום התפרקות של החוויה הבימתית, או להניב ניצוצות של השראה.

דוגמה לשילוב חכם בין הסימבולי לאמיתי עוצבה בהפקה היפהפייה של האופרה הסינית העתיקה "ביתן האדמונית" מאת טאנג שיאנזו, שהועלתה בפסטיבל מרכז לינקולן בניו יורק לפני שנים ספורות. הבימאי צ'ן שי זנג בחר להיות נאמן למסורת בת 600 השנים של אופרת קונג'ו, המתאפיינת בסימבוליזם ובתפאורה מינימליסטית. בסצינה שהגיבורים שטים בנהר, למשל, הסירה והגלים יוצגו על ידי משוט אחד בלבד, והשחקנים יצרו את תנועתה בפנטומימה מושלמת. עם זאת, כל אותה עת זרמו סביב הבימה מים אמיתיים, ובתוכם שחו דגים וברווזים אמיתיים - שחזור סמלי של המנהג הסיני להעלות אופרות במקומות פתוחים כמו שווקים וגנים, או על גדת הנהר. וכך, המים החיים מסביב לבימה ייצגו את העולם האמיתי, שבתוכו הועלתה האופרה על מים דמיוניים.

נהרות זורמים גם באופרות מערביות, כמו "זהב הריין", האופרה הראשונה במחזור "טבעת הניבלונגן" מאת וגנר, וב"רוסלקה" מאת דבוז'אק. האופרות האלה, שגיבורותיהן הן פיות המתגוררות בנהרות ובאגמים, הועלו במטרופוליטן שבניו יורק בלי טיפה של מים. גינתר שניידר-סימסן, שעיצב את שתיהן, יצר את אפקט הגלים על ידי תאורה באחת, וסרטי כסף מנצנצים בשנייה, וברא תמונות בימתיות לא נשכחות.

נראה שדווקא באופרות שמים זורמים אינם חלק בלתי נפרד מעלילתן, בימאים נועזים בוחרים באפקט של מים כאתגר, כמו ב"איפיגניה בטאורוס" מאת גלוק בבימויה המרתק של פרנצ'סקה זמבלו, שהועלתה ב-1997 בפסטיבל האופרה גלימרגלס, בקופרסטאון שבצפון מדינת ניו יורק. בסופה של המערכה הראשונה מפל של מים נשפך מהתקרה כדי לשטוף את המזבח המדמם, ומקהלת הנשים שייצגו את הכוהנות הרוצחות נרטבו עד לשד עצמותיהן. האפקט היה עז רושם, אבל הצופים חשו חמלה על הזמרות, שנדרשו להישאר על הבימה בגלימותיהן ספוגות המים ולשיר כאילו כלום. וכך, רחשי לבו של הקהל הופנו אל הזמרות המסכנות, ולא אל הטרגדיה של איפיגניה.

ב"חטיפה מן ההרמון" אוסמין, ובעצם הזמר שמגלם אותו, מרטיב רק את הישבן, ומיד אחרי כן המסך יורד על המערכה הראשונה והוא יכול לרוץ להתנגב. אבל דאג ג'ונס בדמות פדריליו נדרש לבוסס במי הבריכה כבר בתחילת המערכה ולהישאר בנעליים רטובות עד ההפסקה, ולכן כנראה הורד קו המים למינימום.

הפקה בימתית שהפכה דווקא את הצרימה שבמפגש בין האמיתי למלאכותי לחוויה תיאטרלית עזה היתה טרגדיית הנקם שטופת הדם "אלקטרה" מאת אווריפידס, שהועלתה ב-1997 בתיאטרון דונמר בלונדון בבימויו של דייוויד לוו, ומשם המשיכה לברודוויי. וגם כאן מילאו המים תפקיד משמעותי. התפאורה היתה סמלית, והתקרה, שהיא בדרך כלל מחוץ לשדה הראייה של הצופה, היתה מכוסה בצינורות, שלא היה ברור אם הם חלק מהתפאורה או שהם תקרת התיאטרון עצמה שנחשפה לעין הצופה בתרגיל ברכטיאני. במשך ההצגה החלו טיפות לטפטף מאחד הצינורות, והיה נדמה שצריך להזעיק את השרברב. ואז, בתמונה המסיימת את ההצגה, אלקטרה, שדחפה את אחיה לרצוח את אמה, חבשה על פניה מסיכה לבנה והתיישבה על המיטה מתחת לטפטוף. כשהרימה את פניה אל האור, טיפות אדומות התנפצו על המסיכה. הטפטוף המטריד, שגרם לצופה לנוע בכיסאו בחוסר נוחות ולתהות בדבר הזהות האונטולוגית שלהן, היה לאחד המראות המטלטלים שנראו בתיאטרון של שנות התשעים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו