בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העצים של נאזים חיכמת

עצים ואנשים נמזגים זה בזה בגעגועיו של המשורר הטורקי הכלוא והגולה

תגובות

בידי ספר תרגומים של שירי נאזים חיכמת לאנגלית. הספר היה שייך למשורר דניס סילק (גבי לוין השאיל לי אותו באדיבותו), ואני עוקבת אחרי קריאתו של המשורר המפתיע בייחודו, סילק, בנאזים חיכמת.

שלא כמו רבים, האומרים כי עיקר ערכה של שירת נאזים הוא בשירי הכלא, בחר לו סילק אנתולוגיה קטנה (שהופיעה ב"ג'רוזלם פוסט" ב-2.12.88), ובה מכונסים דווקא כמה משירי השנים האחרונות, שירים על הפכים הקטנים של החיים: שיר המלפפון המופיע על שולחנו ומבשר את האביב כשבחוץ השלג מגיע עד ברכיים, מלפפון צעיר, יבלולי ורענן כמרגנית. שיר הקלה על ששפמו של סטלין כבר לא טובל במרק שלנו. אבל הנה בכל זאת שיר משירי הכלא: "על ציור האביב של איברהים בלבן".

איברהים בלבן היה בן כפר שנשפט על רצח במשפחה ובכלא גילה את כישרון הציור שלו: ציורי נוף, הטבע של טורקיה, החיות - חסידות, צבאים, סנאים, ארנבות, לטאות, צבים. שורה שלמה בשיר הוקדשה לחמורים: החמורים שלנו, עם עיני הענבים הכהות שלהם, המחרשה, השוורים עם הפצעים הנוראים שעל גבם, וכמובן לא נפקד מקומו של הזאב, חיית הטוטם של כל השבטים הטורקיים. את ראשו המוזהב נשאו הנוודים מעל דגליהם בעוברם רכובים על סוסיהם.

ואחרי בלבן בא הקטע הקרוב ללבו של דניס סילק: זיכרון ילדות של נאזים הילד, ההולך עם סבו בליל הרמאדאן, דרך סמטה בוצית אפלה, לראות את תיאטרון הצלליות. פנסי נייר מוליכים אל אותו מקום, הסב מחזיק בידו של הילד. הוא חובש תרבוש ועטוף פרוות צבל על גלימתו. המשרת נושא עששית להאיר את דרכם, וחזהו של הילד צר מהכיל את שמחתו.

ועוד באותה אנתולוגיה קטנה - אלגיה על מותו של שטן, כלבו הרוסי של נאזים. והשיר האחרון הוא שיר הלוויה שלו, התוהה איך יוציאו את ארונו מביתו - למעלית לא ייכנס וחדר המדרגות צר מדי. המרפסת תנפנף לו לשלום בכביסה התלויה. "במקום הזה ידעתי אושר כזה, שאותו לא תוכלו לתאר לכם אי פעם", כתב נאזים ב-1963, חודשיים לפני מותו במוסקווה.

יש במשוררים ובשירתם מקור חיים שמאריך ימים הרבה אחרי מותם. יותר מדברים אחרים, יקרה בעיני הליכתו של משורר אחד בעקבות משורר שני. יש בה חיוניות של גילוי וגם השתקפויות שלו עצמו. בתוך הספר שבידי, באנגלית, כתב דניס סילק בעיפרון את תגובותיו, בשעה שהכין את האנתולוגיה הקטנה הזאת. בעמוד הראשון כתב רשימת שמות של משוררים "מרקסיסטים": ברכט, וייחו, מיאקובסקי ועוד שם בכתב לא ברור. ומתחת לשמות כתב "לעתים קרובות פשטות ברכטית וחוכמה". ועוד "האם רעיון המרקסיזם, ששניהם דגלו בו, נתן לחיכמת ולברכט את הטון הפשוט שלהם?"

את המשפט "החפצים שוב מכירים זה את זה" הדגיש דניס סילק בקו; הרי הוא איש תיאטרון החפצים, או הדברים כפי שהעדיף לכנות אותו.

מתחת לשיר לא מוצלח ("את שדה / אני טרקטור / את נייר / אני מכונת כתיבה (...) את סין / אני צבאו של מאו-טסה-טונג / את נערה פיליפינית בת ארבע-עשרה / אני מציל אותך מצבת אחיזתו של מלח אמריקאי (...)" - דניס סילק כתב "נורא". את השורות הבאות אהב וסימן: "הלילה יורד כציפור / עייפה / ולא מוצא חן בעיני להשוות את הלילה לציפור עייפה (...)" ועוד בהשתאות: "נכדו של הפחה קורא את ויטמן בתרגום טורקי (ואת מיאקובסקי ואת אפולינר)".

הרולד שימל אמר פעם, בראיון ב"חדרים 3", כי אם המשורר כתב מאה דפים או חמישים דפים, אין זה מה שקובע; קובע מה שאנחנו זוכרים - חמישה עשר השירים שבהם הצליח לבטא הכל.

אהובים עלי ביותר העצים בשירי נאזים. "כי האדם עץ השדה". פעמים רבות הבחנתי ביחסו המיוחד של נאזים לעצים. כך היה רוצה לראות את עצמו ואת חייו (בשיר "ארץ זו שלנו" בתרגומו של ט' כרמי): "לחיות כאילן בודד וחופשי / לחיות באחווה כאילני היער".

רבים משירי העצים נכתבו מנקודת מבטו של אסיר שאינו יכול לזוז ממקומו ובכך מזדהה עם העץ. בשיר שבחרתי לתרגם, עץ האגוז הוא גלגולו של נאזים, הוא עץ אגוז זקן. השיר נכתב אל מונבר שנולדה בבולגריה. נאזים, גולה מארצו, כותב למונבר האהובה בתשובה לשאלתה על הפארק שהיא זוכרת מילדותה. בסופיה, הוא כותב, "אנשים חשובים יותר מקירות, עצים ואנשים נמזגים זה בזה". העץ, אף על פי שהוא נטוע במקומו, מאפשר לו להיות במקום אחר ולגעת באהובתו כפי שחולם האסיר בכלא, ועל כן בגעגועיו הוא נוטע את עצמו בפארק גולהאנה, פארק ידוע באיסטנבול: "אני בפארק שמו גולהאנה, אני כאן עץ אגוז / לא את תדעי זאת, שושנתי, ולא המשטרה". השיר, שנועד להלחנה, כשאר השירים שתירגמתי, מדגיש את חנה של השפה הטורקית. הוא מלא בהכפלות מלים ילדותיות שמשוות לו מוסיקליות רבה, כגון Kivil Kivil או tiril tiril . המלה "מנצנצים" בטורקית מורכבת משלוש מלים "pir pir eder". התרגום המילולי הוא "עושים פיר פיר", והדבר כה הקסים אותי עד כי בשיר על העריק תירגמתי זאת כ"כוכבים מפרפרים", כיוון שזה הלם את תוכנו.

גם את תלאות אהבתו מספר נאזים באמצעות העץ. התאהבות באשה צעירה על כל תהפוכותיה מתוארת ב"החתול ועץ הצפצפה". חתול מנומר הרפתקני מטפס על עץ צפצפה. העץ נסער, עליו מרשרשים ומרקדים ברוח, אבל כשהלילה יורד וקר, החתול מתחיל להרגיש בחסרונו של הבית הנוח ומחליט לחזור לאדונו והעץ מרגיש עזוב. בשיר אחר הוא אומר לאהובה: "ידך בידי, אבל כשאת מושיטה את ידך אלי, אינך יכולה להגיע ולנגוע". כמו בקופסה סינית, קופסה בתוך קופסה בתוך קופסה מוצפנת הכמיהה של נאזים לאהובה שהוא מופרד ממנה, לארצו האהובה, שממנה גלה והוא רואה אותה מנגד, ולאידיאה הבלתי מוגשמת שהיא משאת נפשו. אכן, הוא המהפכן הרומנטי, "המתגעגע לכל, אפילו לחדר המבקרים בכלא אוסקודר", כפי שהוא כותב באחד ממכתביו.

נאזים כל כך אוהב עצים, עד כי באחד משירי הצוואה שלו (ויש אחדים כאלה) הוא מבקש "קברו אותי בבית קברות כפרי באנטוליה / ואם יימצא שם בקרבת מקום עץ דולב שיעמוד למראשותי / אין לי צורך במצבה או בכל דבר אחר". בשיר אחר הוא מספר: "שמעתי על עץ ערמון בפאריס / הראשון בעצי הערמונים של פאריס, הסב של כולם / הוא בא מאיסטנבול, מגבעות הבוספורוס, והתיישב בפאריס. / אינני יודע אם הוא עדיין ניצב שם. הוא ככל הנראה בן מאתיים שנה / הלוואי ויכולתי ללכת אליו, ללחוץ את ידו / הלוואי ויכולנו לשכב בצלו..."

גם ב"אפוס של שייך בדרדין" היו אלה דווקא שורות-אגב שלכדו את עיני: "דרב�ו את סוסינו ובאבק שהיתמר מתחת לפרסותיהם השארנו מאחור את האנשים שישבו מתחת לעץ אגוז בבוסתן, מצננים את המלונים שלהם בדלי שהורידו אל תוך הבאר". זהו רגע הפוגה של גן עדן אמיתי, כי מה טוב מלשבת מתחת לעצים עבותים, לשתות מים מן הבאר ולצנן בה פירות.

גן-עדן כזה יש בשיר "אבידין". בכמה שירים אבידין הוא החוט המקשר של נאזים אל מראות שהוא חפץ בהם, אל שיחות, אל זכרונות. כאן פונה נאזים הגולה - ששורשיו, כמו שורשי העצים שלו, בטורקיה - אל אותו רע אהוב, אבידין (החי בפאריס), ושואל אותו אם יוכל לצייר את תמונת האושר; והאושר, מסתבר, הוא אמירגיאן, כפר בצדו האירופי של הבוספורוס. יש בו עצים עבותי צמרת שבצלם אפשר לשבת ולשתות תה משובח...

יש בשיר זה מוזרות אחת. מבחינה גיאוגרפית, לא ייתכן בשום אופן להגיע לאמירגיאן מדרום-מזרח, כפי שמבקש נאזים - "הטה את הסירה לדרום-מזרח" - דרום-מזרח אינו אלא הצופן של נאזים ל"קדמת עדן"... ויצוין שוב כי גם אצל וולטר, ב"קנדיד", גן העדן שבסוף הדרך נמצא על גדות הבוספורוס.

גולת הכותרת של שירי העצים של חיכמת היא, בעיני, "פרשת האגוזה ויונוס הצולע". השיר תורגם על ידי ט' כרמי ונכלל בספר התרגומים שלו (ספרית פועלים, 1955). זהו סיפור אהבה של איכר עני, חסר כל, לעץ האגוז שלו, אשר ט' כרמי, בהברקת תרגום, עשה אותו לאגוזה, בנקבה, כמו עץ תאנה. הבית החוזר הוא: "היא השילה אגוזיה בספטמבר / עליה הוריקו עד נובמבר". מדי פעם מיתוספות כמה שורות לבית החוזר כדי להרבות בשבחה של האגוזה. פעם "צלה נודע בכל הארץ" פעם "שורשיה העמיקו חתור באדמה", וכן "גבוהה ורחבה התנשאה אל לב השמים", "לא ניתן לחבק את גזעה גם בשלושה", "בשכבך תחתיה בלילה ונסתרו הכוכבים מעיניך". כאשר מצטרפות השורות הללו לשתי השורות של הבית החוזר, הדברים מתעצמים למין קרשצ'נדו, וככל שדמותה של האגוזה מתעצמת והולכת, יונוס הצולע מאבד בהדרגה את כל אשר לו, עד שלבסוף הוא מאבד גם את העץ האהוב עליו מכל, זה שבעטיו נעשה צולע, כי ממנו נפל כשטיפס עליו בילדותו.

האגוזה מתוארת כמין אהובה שאינה מחזירה אהבה. השיר כולו כמוהו כפיסת טורקיה. יש בו מהווי בית הסוהר שבו יונוס הוא מעין שמש. השור מקבל מקום כבוד בשיר, כי עליו נשען כל קיומו של האיכר באנטוליה.

בספרו הידוע של מחמוד מקאל "הכפר שלנו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1951) הוא מתאר את החרדה הנוראה האוחזת באיכר שהשור שלו חלה. וכך שר אותו איכר, "שורי שורי למות נוטה / תבכה - יאמרו לך שוטה... / הרי אלה הם חיים שנגררים אחריך כמו סנדל בלי סולייה". והאיכר חוזר ומהרהר בחורבן שיבוא עליו אם השור ימות, המשק יינטש, השבילים יירדו לטמיון, תבואות הגורן יושחתו, ואכן, זה מה שקורה ליונוס, המאבד קודם את השור שלו ואחר כך את אדמתו. אז נכנס הזאב אל תמונת השיר, זאב הערבות של טורקיה הסובב באין מעון, והזאב כדימוי, האדם הנהפך לזאב.

יונוס משכיר את עצמו לעבודה על אדמת זרים ו"מפחד בלילות, פן תיעלם אגוזתו, ניצב עליה לשמרה עד עלות השחר". במקור יש גם בית המתאר את מות אשתו ברעב לפני מכירת השור, אך זה איננו מופיע בתרגום. עכשיו מתחיל בית חוזר חדש, כמו מקהלה של שכנים דורשי טוב: "מן האגוזה עושים שידות (...) מכור את אגוזתך, יונוס. / בני-טובים לא יטוו קילים / למען בני-בלי-כל". וזה פשר המשפט: אלה שיש להם לא יעשו דבר - כאן הדבר הוא מרבד (קילים) - למען אלה שאין להם דבר.

בטורקיה מייחסים ערך רב לאריגה ולכל מלאכות המחט. פעמים רבות היה המרבד הריהוט היחיד במשכנותיהם של האנטולים. בצבעיו הבהירים והעליזים ובסיפורי הפלאות הארוגים בו היה מכניס אור אל חייהם היגעים של האנטולים בכפרים העניים ובערבות הגלמודות. נאזים למד בכלא את מלאכת האריגה והגילוף בעץ ואפילו הקים בכלא קואופרטיב של אורגים. הוא באמת יכול לומר על עצמו בשיר "אוטוביוגרפיה": "השתכרתי את כסף לחמי ביושר, איזה אושר".

ובינתיים מגיעה לשיאה הטרגדיה של יונוס - העם הפשוט - והאגוזה שלו: "כבר-מינן, כולה עריה, התפלשה בשלג. / מן האגוזה עושים שידות / גדעו את ידיה ובדיה". יונוס - העם - הוא מזיגה של סבלנות, עקשנות מתמדת, צניעות וכוחות הנפש. ונאזים מצפה יחד אתו ל"ימים היפים שיבואו", על אף העצבות של "אגוזה גדועה ומכורה".

מאמר זה מתפרסם באדיבות כתב העת "המעורר". חלקו הראשון מופיע בגיליון מס' 15, שיראה אור ביולי 2002.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו