בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המירוץ אחר הגבינה

כחסיד הספר "מי הזיז את הגבינה שלי" מונחת תמיד הגבינה הבאה לפני חוטמו של רון חולדאי, מניעה אותו קדימה. ואמנם, לקראת תום שנתו הרביעית כראש עיריית תל אביב מתרבים הניחושים על זינוק עתידי לפוליטיקה הארצית על תקן הביצועיסט המושלם. ניסיון לחבר בין תולדות חייו, תפישת עולמו, מזגו האישי והישגיו בשטח מעלה כמה ספקות

תגובות

צילומים: ניר כפרי

שי חולדאי זוכר בהתפעלות איך אחיו הקטן, רון, אז תלמיד בן 15, לקח על עצמו את תכנון וביצוע הגינה הגדולה סביב בית הספר בקיבוץ חולדה. היועצת החינוכית נורית אלקין מגימנסיה הרצליה מספרת בעיניים זוהרות איך הסתער המנהל החדש חולדאי על האסלות השבורות בבית הספר ותיקן אותן לתשואות תלמידים ומורים. אפילו אני, במו עיני, ראיתי איך התנפל ראש העיר, רון חולדאי, על עשב שוטה בערוגה פורחת ועקר אותו בכעס.

אין ספק - ראש העיר תל אביב יודע להזיז דברים. בארבע שנות כהונתו הוא לא מפסיק להוכיח זאת. במובן זה, הוא יכול לגלם את התקווה למנהיג מסוג אחר, טכנוקרט מושלם, איש ביצוע שיידע לשקם את המפעל הקורס, אחד שמוותרים לו על חזון סוחף, על עולם תרבותי עשיר, העיקר שיהיה ישר, גלוי, ויידע להזיז דברים. האם חולדאי הוא האיש הזה?

חולדאי בילה בחיל האוויר עשרים ושש מחמישים ושמונה שנות חייו. ד"ר שמואל גורדון, בעבר טייס קרבי והיום מומחה למחקרים אסטרטגיים, אומר כי מפקדים בחיל האוויר גדלים על העיקרון שיש הבדל בין מדיניות לביצוע. לכן חיל האוויר, שלא כסיירת מטכ"ל, לא הוציא מתוכו מנהיגים. גישתם המקצועית של מפקדים טייסים לחיים היא כמותית, התוצאות הן העיקר, תוצאות שניתנות למדידה, פה הרסת בית, שם השמדת טנק. יש מטרות מוגדרות ויש תוצאות ברורות.

ואמנם, חולדאי מאמין אמונה עיוורת כמעט בתוצאות, או, בלשונו, ב"עשייה". הדרך חשובה פחות, ועוד פחות חשובים המניעים. הניסיון שייעשה כאן לחבר בין תולדות חייו, תפישת העולם שלו ותוצאות החיבור ביניהן הוא, מבחינתו, בזבוז זמן.

חולדאי היה טייס קרבי, מפקד טייסת ומפקד בסיסים. הוא סלל את דרכו באטיות ובעקשנות, לא ליקק דבש ולא קיבל הנחות, כך שכדי לקבל את הפיקוד על בסיס חצרים היה צריך להוכיח את עצמו כמקים ומפקד בסיס נבטים. חבריו לחיל זוכרים בהתפעלות עלילות גבורה במלחמת יום כיפור, הם מספרים גם כיצד מילא בהצלחה, למרות התראה קצרה וחוסר ניסיון, את מקומו של מפקד טייסת פאנטומים שהמלחמה תפסה אותו בחו"ל.

הוא לא היה מטיפוס הטייס הקילר ההרפתקן, אומר היום תא"ל (מיל') אריק עזוז. בין השנים 1973-1971 היה עזוז מפקדה של טייסת סופרמיסטר וחולדאי סגנו. חולדאי עצמו מבקש להצטייר דווקא כנועז ופרוע. הוא מספר על "דברים שדיגדגו את הקצוות" כמו "ירידה למהירות אפס עם מטוסי קרב" וטיסה קרוב לפני הקרקע בפייפר. כן, אומר היום עזוז, חולדאי היה וכחן, אבל לויאלי. אחרי ויכוחים מרים בקולות גבוהים וידיים מתנפנפות "הוא היה מבצע את המשימה ולא מטה אותה לכיוון הדעה שלו". את ניתוחי הקרבות על המרפסת עם הידיים המתנפנפות (וגם את הוורידים הבולטים בצוואר והעיניים הבוערות) זוכר גם אל"מ בדימוס יגאל שוחט, ששירת לצידו כטייס צעיר.

נורית אלקין מגימנסיה הרצליה חוותה אף היא כמה סערות של רעמים וברקים בחדרו. היא בהחלט מבינה אותו, היא מסבירה שהוא מבין במהירות דברים שמספרים לו באטיות. ארנון בר דוד, יו"ר ארגון עובדי עיריית תל אביב, מסתכל בדאגה על צנצנת הפרחים שעל שולחן הישיבות שלו כשהוא נזכר בעימותים החריפים בינו לראש העיר. האם היתה הצנצנת קורבן לאחד מהם? בר דוד מכחיש במהירות אבל מבהיר ש"מאוד, מאוד לא נעים להיכנס איתו לעימות קשה".

יש לחולדאי נטייה מודעת להדהים את בן שיחו בצעקות רמות גם כשאין בתוכן הדברים שום דרמה. את הקשיים הכספיים הכרוכים בשיפוץ כיכר דיזנגוף, למשל, הוא מטיח בי תוך כדי נהיגה בקול חזק כשאצבעו מתעופפת קרוב מאוד לאפי. עם הצעקות מתחילה הוולוו שלו לשייט בין הנתיבים ונהגים מודאגים מציצים פנימה. יש לו גם דרך משלו להבהיר לי שאני מדבר שטויות: הוא משתתק בתדהמה, מניע ראשו מצד לצד כלא מאמין, ואז, הוא מתרוקן מאוויר בשרבוב שפתיים ומפנה מבט מיוסר למעלה כמבקש לדעת במה חטא שתקעו אותו כאן עם האידיוט הזה. מאוחר יותר הוא מסביר שכדי להבהיר עמדות צריך מדי פעם להקצין אותן, אבל לי נראה שיש בשצף החולדאי הזה לא מעט ממורשתה התיאטרלית של אמו, הנקה חולדאי, שלמדה תיאטרון בלודז' והיתה ממונה בקיבוץ על העלאת מסכתות והצגות.

הסופר עמוס עוז, אז קלוזנר, הגיע לחולדה ב-1954, כשהיה בן חמש-עשרה, ואומץ על ידי משפחת חולדאי. בספרו "סיפור של אהבה וחושך" הוא מתאר את כעסו המתפרץ של עוזר חולדאי, אבי המשפחה, כ"פרצי זעם וולקניים שכל מי שנפל קורבן לאחד מהם לא ישכח לעולם את אימת יום הדין האחרון שעוייזר ידע לחולל סביבו". באוזני מירון רפפורט ב"ידיעות" מאשר בנו של עוזר שהוא "וכחן", אבל גם ש"עבדתי על זה והיום אני הרבה פחות". מי שבאמת נפעם מהשינוי שחל בו היא נורית ארקין, הוא הרי נישק אותה על לחייה באחת מכינוסי המחזור האחרונים - ונשיקה כזאת לא היתה עולה בכלל על הדעת בימי הגימנסיה שלו. בטקס קריאת רחוב על שמו של אהרן בקר, לפני כשלושה שבועות, כבר החליף כבקי ורגיל נשיקות לחי עם כמה גבירות, מוץ' לכאן ומוץ' לשם, כאילו מאז ומתמיד נפגשו כך חברים ליד חדר האוכל בחולדה.

אחיו, שי, מבוגר ממנון בחמש שנים. הוא מלמד היסטוריה, ערבית, אזרחות ופילוסופיה בבית הספר התיכון בגבעת ברנר. תווי פניו החריפים של האח הצעיר מוטבעים בדיוקנו הבשרני יותר של הבכור. לשניהם אותן עיניים כחולות ונוקבות והליכה כפופה ומהירה, שניהם, כהוריהם, מעשנים כל הזמן. את מזגו הסוער של אחיו מכנה שי חולדאי "אותנטי". אין אצלו ויתור על האמת, אומר האח, למענה הוא יהיה מוכן להסתכסך עם החברים הכי טובים. החברים הכי טובים, לעומת זאת, מכירים חולדאי קצת פחות קדוש: כמי שרואה את חזות הכל בתוצאות, הם אומרים, הוא לא יהסס להשיג אותן גם במחיר מניפולציה מילולית בריאה.

בקיבוץ מכינים את חולדאי לחיים קשים

את הזיזים הבולטים ביותר בחספוס שלו אפשר לייחס לילדות הקשה בקיבוץ חולדה, שם נולד. הקיבוץ שבין רחובות לבית שמש היה באמצע שנות הארבעים והחמישים מקום קשה לחיות בו. הוא מספר על חיים של "עוני מוחלט", איך סחב משאות כבדים על הגב, שתילים של בננות ו"המיץ שלהן נוזל לתוך הצוואר... הייתי בזבל עם ברחשים". חולדאי הצעיר לא יכול היה לצפות לניחומיו של אביו. עוזר חולדאי, האב הכריזמטי, היה ממקימי הקיבוץ ברוח תנועת גורדוניה ועסוק בעיצוב דמותו של הקיבוץ. הזדהותו עם מפעל חייו היתה כה גדולה עד כי החליף את שם נעוריו אובז'נסקי לחולדאי. בקשיים הוא ראה אמצעי חינוכי מצוין לחישול והכנה טובה לעתיד.

הגורדוניסטים לא היו, כחבריהם לתנועות הנוער הציוניות, משכילים שהמירו לימודים בעבודה חלוצית. "הגורדוניסטים", כותב בן חולדה, אברהם בלבן, בספרו "שבעה", "היו נוער עובד או מובטל, נוער השוליים של העיירות". ועוזר חולדאי, שבנו שי מכנה אותו "אינטלקטואל סלף מייד", היה האידיאולוג ומנהל בית הספר התיכון בקיבוץ. "אדם צנום, מחודד כולו, קטן קומה אך בעל עיני פלדה מצמיתות ונוכחות היפנוטית", מתאר עמוס עוז את חולדאי האב, שהיה אז בגילו של בנו היום.

ר"מ (המבקש לא לפרסם את זהותו) אומץ ב-1962 על ידי משפחת חולדאי כשהיה בן עשר. הוא מתאר את אביו המאמץ כמי שמאחורי הקשיחות שלו נמצא רגש "כמעט אינסופי". עוזר חולדאי האמין, לדבריו, ב"חינוך ללא שמץ של רחמים כהכשרה היעילה ביותר להתמודד עם קשיים בעתיד". במניפסט חינוכי שאותו הכתיר "יסודות שאין לעבור עליהם" כתב עוזר חולדאי: "אין הורים נכנסים לבתי הילדים אפילו אם שומעים בכי וצעקות של ילדם". רון חולדאי מספר על צלקת במצחו שחטף מ"קוביית עץ עם שפיץ שהכניסו לי בלילה בבית הילדים כשאני מיילל כל הלילה ואין מי שישמע אותי".

אחיו המאומץ של חולדאי מצביע על הדמיון בין האב לבנו: "שניהם ראו בעשייה משהו מובן מאליו, לא משהו שראוי להכרת תודה". עמוס עוז הבוגר יותר, מתאר תכונה אחרת של אחיו הצעיר: "מוטב היה לך בכלל לא לנסות לדבר עמו אפילו לא 'מה שלומך?' מפני שהוא היה מחופר עמוק עמוק בתוך ביישנותו החייכנית ורק לעתים רחוקות היה משחרר לכבודך משפט קצר כגון 'בסדר'".

אברהם בלבן, חברו לכיתה של רון חולדאי אז ומשורר וחוקר ספרות היום, זוכר ימים פסטורליים פחות, כאלה שהמשחק הפופולרי בהם היה לבדוק "מי יכול לחנוק תרנגולת הכי הרבה זמן בלי להרוג אותה". את תעלולי הנער רון חולדאי הוא מתאר בספרו כך: "שלמה הגיש לו את הגוזלים, והוא הטיח אותם אחד אחד בכל כוחו על דופן החבית כמו מתאמן בזריקת כדורי גומי אל הקיר". חולדאי מכחיש את סיפור הגוזלים בשצף קצף טיפוסי. אביגדורה הגלר מחולדה, בת כיתתם של השניים, לא זוכרת הטחת גוזלים בחבית ומסבירה את הסיפור כולו בעובדה ש"אבריימל'ה היה תמיד עוף מוזר". בלבן אינו מאמין ביעילות החינוך הגורדוניסטי: "הילדים מתפתחים כילדי רחוב, מעבים את עורם, כשיגדלו תתגלה בהם אנוכיות של אנשים שלא קיבלו מעולם די הגנה וחסות".

במרחק של כשעת נסיעה מחולדה, עוצבה בקיבוץ משמר השרון שליד חדרה אישיותו של תוצר אחר לחינוך הגורדוניסטי הקשוח. אצל ברק וגם אצל חולדאי הוליד חינוך כזה ריחוק וחשדנות שנתפשו לעתים כיוהרה והתנשאות (בחולדה כינו אותו "שחצי"). אלה היו כל כך בוטים עד שגם הרגשנות המופגנת שלהם (שניהם שמחים להודיע שהם בוכים בסרטים עצובים) לא מצליחה להמיס אותם. דווקא המוסיקה הקלסית, תוצר מובהק של התרבות הבורגנית, פרצה את חומות החינוך הספרטני של חולדה ומשמר השרון. ברק היה פסנתרן ושלושת האחים חולדאי למדו לנגן בחליל. חולדאי הצעיר ניגן ככנר בתזמורת הצעירה של הקיבוצים ורק עיתונאים ספורים מצליחים להימלט מקטע נגינה בחליל שראש העיר מקפיד להשמיע להם במהלך ראיונות. בטקס קריאת הרחוב על שמו של בקר הוא מצטרף ברגש רב ונענועי סנטר נמרצים ל"שחקי, שחקי" של הזמרת. "צריך לראות פעם את העיניים של רוני כשהוא שומע את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן", אומר אחיו.

עשירים בשירים יפים ובערכים נעלים מצאו עצמם בני הקיבוצים עניים מרודים וחסרים כל צידה אחרת. היכולת להתמודד עם החיים הקשים לא פיתחה בהם, כפי שעוזר חולדאי קיווה, בוז לחיים הטובים. להיפך, היה בהם צמא גדול להשלים במהירות האפשרית את החסר. אהוד ברק הודה כבר לקראת סוף כהונתו בחיבתו לחליפות גזורות היטב ולסיגרים. אבל גם חולדאי, שמעדיף מרלבורו על סיגרים ושניצל על צדפות, היה נחוש להתרחק ככל האפשר מזיכרונות העוני של ילדותו.

ב-1989, כשפרש מצה"ל, היה נשוי כבר עשרים שנה והיו לו שלושה ילדים. הוא פרש כתת-אלוף, אחרי שפיקד על טייסות קרב, הקים וניהל בסיסים גדולים ועכשיו ביקש לעשות את המכה הגדולה שתפצה אותו על הימים הקשים ותפרנס את משפחתו. בכיסו היתה פנסיה חודשית בסך עשרת-אלפים שקל ובלבו אמונה חזקה בכוחו לבצע נחיתה רכה על מסלול החיים האזרחיים. בעשרת-אלפים שקל לחודש אי אפשר לנחות כאן ברכות ואז נכנסו החברים בכלל ויגאל שפירא בפרט לתמונת חייו של רון חולדאי.

חולדאי נכשל בעסקים אבל מצליח בשיפוץ הגימנסיה

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה פגש יגאל שפירא בחולדאי. שפירא, המבוגר מחולדאי בשש שנים, הוא בנה של חיה מוסמן, אחותה של פניה קלוזנר, אמו של האח המאומץ עמוס עוז. כשיצאו יעל ורון חולדאי ב-1975 לטיול בארצות הברית, מסר להם האח המאומץ עוז את כתובתו של שפירא, ששהה אז בניו יורק. כשהתחיל חולדאי לנהל את הגימנסיה הוא התגורר ברמת אביב ושפירא היה שכנו. היום שפירא הוא בעל משרד גדול לעריכת דין בתל אביב וחולדאי, מבחינתו, הוא "חבר טוב". כמי שמשוחרר, לדבריו, מתלות במחויבויות עסקיות הוא משמש לו, על פי הגדרתו, כ"מבקר, אחראי לכך שלא יעשה דבר בניגוד לחוק". חולדאי עצמו מתפייט ואומר שעם שפירא הוא "מחליף דעות ורעיונות". בשנות השמונים שירת שפירא במוסד בתפקיד מינהל בכיר ואז הכיר את גד צוקרמן, איש עסקים שהיו לו אז עסקי בנייה גדולים בניגריה. כעבור שנים חזרו שפירא וצוקרמן להשתלב בעלילות חולדאי והעמידו במבחן קשה את יכולתו לקיים בעת ובעונה אחת חברות טובה עם יושר מוחלט.

בניגריה ניסה חולדאי, יחד עם חבר שהכיר בארצות הברית, למכור מזגנים. לאחר שנתיים הבין שנכשל והחל, במקביל לסיום עסקיו בניגריה, לנהל, שוב בשביל חבר, מפעל בנייה ברמלה.

שי חולדאי מסכם את ההרפתקה הפיננסית כך: אחי סבל סבל רב וכסף לא עשה. אחרי שלוש שנים בעולם העסקים הבין חולדאי שכישרון עסקי לא היה בין הכישורים שהנחיל לו אביו. יומרות חינוכיות, לעומת זאת, ירש ממנו בשפע. אריק כרמון, שאותו הכיר כילד חוץ בחולדה והיום מנהל את המכון הישראלי לדמוקרטיה, היפנה את תשומת לבו למכרז על תפקיד מנהל גימנסיה הרצליה.

שי חולדאי רואה היום בהחלטתו של טייס קרבי, מפקד ומקים בסיס חיל אוויר, לפנות למסלול החינוכי "צעד טבעי". נורית אלקין ותשעת חברי "ועדת הבחירה" שמינתה גימנסיה הרצליה בתל אביב לקבלת מנהל חדש לא ידעו, לעומת זאת, את נפשם מרוב שמחה. סוף סוף עמד לפניהם מועמד שלא נראה כמו, כהגדרתה, "עוד מנהל בית ספר". הוא דיבר בקצרה ולא חזר על המלל הפדגוגי של ארבעת המועמדים שקדמו לו. חולדאי, עם גינוני הטייס התכליתיים שלו, השאיר מאחוריו את זיכרונות ההרפתקה העסקית הכושלת שלו ופנה לכיוון שונה לגמרי.

הוא בא לגימנסיה בשעתה הקשה ביותר. אלקין, המועסקת בגימנסיה יותר מעשרים שנה, חושבת שרצועות נייר הטואלט שהשתלשלו מחלונות הקומה השלישית המחישו יפה את מצבו של בית הספר. תלמידים לא נרשמו, כיתות נסגרו ומורים התבטלו במסדרונות. הבניין עצמו היה מוזנח ומורל המורים ירוד והנה נוחת כאן טייס, ביצועיסט, חניך יעיל של מערכת צבאית ששמה הולך לפניה.

חוסר הניסיון של המנהל החדש לא הרתיע את חברי הוועדה, העדרה של תעודת הוראה לא הפתיע אותם. לא נשאלה שם השאלה אם אדם שאין לו תואר שני יכול בכלל להיות מנהל מוסד חינוכי. גם היום, עשר שנים לאחר שחולדאי התיישב מולה בוועדת הבחירה, מבטלת נורית אלקין את הזוטות הביורוקרטיות הללו בהינף יד קצר רוח. חברי הוועדה נשבו בקסמו, גם המורים, ובסופו של דבר - התלמידים.

במשפחת חולדאי הפרידו בין השכלה לחינוך. עוזר חולדאי גמר רק בית ספר תיכון אבל היה מחנך בעל השפעה גדולה. השכלה לשם תעודה בשנות החמישים לא עניינה את נערי חולדה. בבית הספר התיכון שם לא למדו אז לתעודת בגרות ואת התעודה שלו השלים חולדאי כשהיה בצבא. חינוך, לעומת זאת, הכיל הכל ובמרכזו עמד החינוך לעבודה. שלושים שנה אחרי שהסתער על השממה סביב המתחם החינוכי בחולדה עמדה גם גינת הנוי החרבה של הגימנסיה לפני הסתערות דומה. הפרחים, בסופו של דבר, פרחו, הקירות סוידו, בתי השימוש תוקנו, והיה אפילו חדר מורים נורמלי. הגימנסיה שהכל כבר צפו לה מוות מהיר לאחר גסיסה ממושכת, חזרה לחיים. נורית אלקין נזכרת ועיניה לחות.

השנה הראשונה, כמו תמיד אצל חולדאי, היתה קשה. קסם השינוי בדמות המנהל החדש התפוגג במהירות ועמו הצורך להתרגל לגינונים המיוחדים שלו: "קצר, קצר", היה נוזף במורה פטפטן. את התלמידים קיבל כל בוקר בכניסה לגימנסיה ולמורים המאחרים חיכה, זועף, בכיתה. הוא היה מנהל טוב, בעצם יותר מנכ"ל ממנהל. אחרי חמש שנים כמנהל הגימנסיה החל להשתעמם. המקומונים שיבחו את הניהול יוצא הדופן והחברים הקרובים התפעלו מהמהירות שבה התאושש מההרפתקה האפריקאית שלו. חולדאי קרא את המקומונים ולא היה אטום לדברי החברים. הוא התחיל לבחון אפשרויות אחרות ושקל את מידת התאמתו אליהן. מורה ותיקה אחת לחשה באוזניו פעם: אתה מנהל מצוין, אתה יכול להיות גם ראש עירייה מצוין. דבריה נפלו על אוזניים קשובות. האיש שהצליח להשיג מטרות גלויות החליט להתמודד עליהן דווקא במגרשם של אמני המניע הנסתר.

חולדאי החליט להיכנס לעולם הפוליטי. ההסבר שנתן לעצמו: פוליטיקה היא מקום שבו אפשר להשפיע. אחיו שי נזף בו: "אתה עוזב את הדרג המסתער והולך לדרג המשרת". אפשר להבין איך בנו של מנהל כיתות ההמשך התיכוניות בחולדה הופך למנהל בית ספר תיכון בתל אביב, אבל פוליטיקה? מה חלקה של מורשת עוזר בהחלטה כזאת? "בימים אחרים, או במקומות אחרים, אולי היה נעשה... פוליטיקאי", כותב עמוס עוז על חולדאי האב, "טריבון עממי המותיר אחריו שובל של אהבה יצרית או איבה יצרית".

"חולדאי הגיע לביתו של צוקרמן באפקה", דיווח המקומון "זמן ת"א", "ואמר לו: 'אני רוצה לרוץ לכנסת'. התגובה של צוקרמן היתה: 'אתה השתגעת?'". צוקרמן, בסופו של דבר, התגבר על ההפתעה והיה לו גם חלק חשוב בהצלחתו היחסית של חולדאי בפריימריס של מפלגת העבודה (מקום 38 ברשימה לכנסת. נבחרו 34) ובהצלחתו הגדולה בבחירות לעירייה (קצת יותר מחמישים אחוזים בחרו בו). עם היצר שלו עצמו ידע חולדאי הבן להסתדר, עם היצר של החברים - פחות.

חולדאי מכיר חברים שיש להם עסקים

חבריו של חולדאי מסודרים סביבו במעגלים שרק לעתים נדירות חופפים זה את זה. מעגל חברי הילדות בחולדה התפרק. המעגל הצבאי, ותיקי חיל האוויר, מתכנס אחת לחודש ובין חבריו מפקד חיל האוויר דן חלוץ וראש אכ"א גיל רגב. המעגל המשפחתי, הכולל גם את משפחותיהם של שי חולדאי בקיבוץ, נזהר מלגעת במעגל הצבאי. את המעגל השלישי של החולדאים והפעיל מכולם יצרה דווקא הפחות דברנית מבני הזוג חולדאי. על אשתו המצטנעת של ראש העיר כתבו המקומונים שהיא בורחת מכל חשיפה ציבורית. "היא לא הטיפוס שנדחף", הם דיווחו והתפעלו במיוחד מעוגת השוקולד והקצפת שלה. אבל אפילו כישורי האפייה שלה החווירו נוכח יכולתה יוצאת הדופן לשמר חברויות עתיקות לאורך שנים.

יעל חולדאי נולדה כיעל כץ ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב והיא צעירה מבעלה בשנתיים. היא למדה בתיכון עירוני א' והיתה פעילה בשבט צופי דיזנגוף. את חולדאי פגשה, כדיילת "ארקיע", בטיסה לרפידים שבסיני והשניים נישאו ב-1969. אין בפרטים אלה כדי לשפוך אור חדש על אישיותו של רון חולדאי לולא היתה זו יעל חולדאי שפתחה בתמימות את הבקבוק שהכיל, לבד מחברויות טובות, גם את שד היצרים הרעים.

יעל חולדאי לא ניתקה מעולם את קשריה עם החברות הטובות מהתיכון והצופים. החברות הטובות הביאו איתן את הבעלים והבעלים הביאו את העסקים. החיכוך בין החברויות ההדוקות ליושר הטבעי הטבוע בחולדאי היה מסוכן. יושר היא תכונה מצוינת וחברות היא תכונה טובה לא פחות. הדרך לשמר כל אחת מהן היא להפריד ביניהן, והפרדה עלולה לפעמים לפגוע בחברות או לפגום ביושר. לחולדאי אין היום ממש חברים טובים. אבישי ברקמן, שהיה מנכ"ל הרשות לפיתוח תל אביב, היה כזה, גם יגאל שפירא מתקרב היום לתואר.

את גדי צוקרמן, לעומת זאת, מכנה היום חולדאי "חבר כמו חמשת-אלפים אחרים", אבל החבר-מני-אלף צוקרמן היה פעם חבר טוב. הוא נפגש פעמים רבות עם חולדאי בניגריה ועזר לו להיבחר לעירייה. את הידידות שביניהם הרס המגרש שהיה לצוקרמן בשדרות רוטשילד. אחוזי הבנייה שהקציבה לו שם העירייה לא מצאו חן בעיניו. כשהחברה שקנתה ממנו את המגרש קיבלה אחוזי בנייה גבוהים יותר הוא ביקש מהעירייה פיצוי, נענה בשלילה, שוב ביקש ושוב נענה בשלילה. כועס ומאוכזב ביקש צוקרמן להביך את חולדאי וגילה שעו"ד יגאל שפירא וקבלן החניונים ראובן גרוס הציעו לו לפני כשנתיים וחצי להשתתף בעסקת חניונים שפרטיה היו ידועים רק לחבריו של ראש העירייה.

את כרטיס הכניסה שלו למעגל החברתי של חולדאי קנה גרוס בזכות חברותו בשבט הצופים שבו היתה חברה יעל כץ. גרוס, איש עסקים ובעל חברה גדולה להחזקת חניונים, לא היה שייך למעגל הקרוב, שם היו נינה אקשטיין, ללי כפיר, רוחי בראל וניצה בוכנר. הבעלים הצטרפו והמשפחות אהבו לבלות את השבתות בטיולים ובביקורים אצל הזוג חולדאי בבסיסי חיל האוויר שבהם שירת. הגדולים אכלו סטייקים והקטנים התרוצצו בין המטוסים. ילדיו של גרוס לא הוזמנו לבילויי השבת ("אני לא חבר של גרוס", אמר חולדאי, "אני לא משתפך איתו ולא מתייעץ איתו"), אבל הוא, כמו דייוויד פדרמן ומאיר שני, היה בהחלט אורח רצוי במסיבות גדולות יותר, מסיבות יום העצמאות, חתונות ומסיבת הניצחון שערך חולדאי לציון בחירתו לראשות העיר.

גם גדי צוקרמן, כמו גרוס, עזר לחולדאי בבחירות, אבל צוקרמן, שלא כגרוס, לא נכח במסיבת הניצחון. את הסטייקים שלו הוא אכל עם חברים אחרים, אבל די היה בחברות עם חולדאי לזכות אותו, לדעתו, ביחס הוגן יותר מזה שקיבל בפרשת המגרש. בפתח מכתב ששלח לחולדאי לפני כשנתיים מחה על החברות שירדה לטמיון ועל אכזבתו מתוצאותיה. בתשובה כותב לו חולדאי: "שקלתי שמא המכתב אינו ראוי לתשובה, אך מכיוון שאצלי ידידות אינה נמחקת בקלות, עניתי לך". הידידות של צוקרמן, לעומת זאת, נמחקה בקלות, והוא פירסם את התצהיר המאשים שלו. יגאל שפירא, חברם של גרוס, חולדאי וצוקרמן, הודיע מיד לאחר פרסום התצהיר שהוא מוחק את שמו של צוקרמן מרשימת הטלפונים שלו.

לפני כשלושה שבועות ישב עו"ד שפירא במכנסיים אפורים וחולצה לבנה בשורה האחרונה של אולם עינב, שם התקיימה ישיבת מועצת עיריית תל אביב. שפירא הוא אדם ממוצע קומה, סמוק פנים ואפור שיער. לפני ישיבת המועצה, כך דווח במקומונים, טילפן שפירא לחבריה. הוא ביקש מהם להצביע נגד עסקת קרקע קטנה שבה היה מעורב סגן ראש העירייה וחבר מועצת העיר מיכאל רועה. רועה טירפד פעם עסקה של שפירא ועכשיו הגיעה שעתה של הנקמה.

כל אזרח יכול לטלפן לחברי מועצת העירייה, אבל לא כל אזרח מוכר על ידם כאיש סודו של ראש העיר. יחסי שפירא וחולדאי הם סמל ומופת לחברות טובה: לכאורה - חבר מנוסה מלווה את חברו הטירון לעולם הפוליטי. אלא ששפירא לא שוכח אף פעם את תיק העסקים שלו. "מה אתה רוצה?" הוא תמה, "שאיש עסקים לא יעשה עסקים רק בגלל שהוא חבר של ראש העירייה?"

שפירא הוא יותר מיועץ פוליטי, הוא ידיד נפש. פעמיים בשבוע הוא מתעמל יחד עם חולדאי בחדר כושר ברמת אביב ומכוניתו זכאית לחנות בחניון העירייה. לשפירא יש גם עסקים משלו והוא מייצג אנשי עסקים. התשובה על השאלה אם שפירא הוא נציג ראש העיר או נציג אחד מלקוחותיו היא תמיד מעורפלת.

חולדאי נזכר בחברים מהצבא

לפני כשנה וחצי נהרג בתאונת מטוס אבישי ברקמן, מי שהיה מנכ"ל החברה לפיתוח תל אביב. ברקמן היה היחיד שחצה את כל מעגלי החברויות של חולדאי. לפני 27 שנים הכיר חולדאי את ברקמן בבסיס חיל האוויר עציון. חולדאי היה מפקד טייסת וסא"ל ברקמן סגנו לענייני מנהלה. עם פרישתו מחיל האוויר פנה ברקמן לעסקים, היה יו"ר מטה הבחירות של חולדאי בבחירות לעירייה, ולא ניתק לחלוטין את עסקיו כשמונה לתפקידו במערכת העירונית. ברקמן היה חבר לשירות, איש עסקים וחבר אישי. לדברי מיכאל רועה, סגן ראש העירייה ויריב פוליטי לחולדאי, היה אבישי ברקמן "משכמו ומעלה".

גם לברקמן היה חבר, אריאל קפון, ששירת עמו כקצין מנהלה בחצרים. ברקמן המליץ לחולדאי למנות את אריאל קפון לתפקיד מנכ"ל העירייה. לזכות קפון נרשמת, במידה רבה, הצלחתו של חולדאי כראש עיר. גם לדברי יריביו הצליח חולדאי למנות אנשים מוכשרים לתפקידי מפתח. קפון שולח את מי שמוצא פגמים במינויים של ראש העירייה להתלונן במשטרה. לחולדאי, אומר קפון, אין סמכות לעשות עסקאות, "לכן אינו יכול להיכשל בעסקאות לא חוקיות".

חולדאי וקפון מתגאים בהישגים רבים: ארגון מבנה העירייה מחדש, עבודות תשתית וגינון, "אין ערוגה אחת שנצטרך להפוך כדי לתקן שם צינור שלא טופל", אומר קפון. חולדאי מסכם: "תל אביב היום היא עיר נקייה, מתוחזקת ומנוהלת, שיש לה תקציב מאוזן". מיכאל רועה לא מתווכח על יופיים של השתילים בשדרות. ראש עירייה טוב, הוא אומר, לא נמדד רק במדרכות, אלא גם בתפישה הדמוקרטית שלו. חולדאי, לדעתו, נכשל לחלוטין במבחן הזה. יש בחולדאי, מבחינתו של רועה, שילוב הרסני של מנהל בית ספר, קיבוצניק ואיש צבא. "מועצת העיר", אומר רועה, "היא פיקציה, בדיוק כמו אסיפת קיבוץ".

מעטות אסיפות הקיבוץ שנראות היום כמו ישיבת מועצת עיריית תל אביב. חולדאי, מצידו, משתדל מאוד לממש את ההבחנה של רועה. בישיבת מועצת העיר שנערכה לפני כשלושה שבועות, הוא יושב, משועמם, ליד שולחן דמוי פרסה. הוא תומך את לחיו בכף ידו השמאלית ומפמפם לעצמו איזה ניגון שעה שאצבעותיו רוקדות על השולחן. שעה קודם לישיבה הוא הכתיר את הכנר יצחק פרלמן כאזרח כבוד של תל אביב ואפילו נזף בו בהומור חצצי של חיילים ש"כאן אני המנצח ואני אגיד לך מה לעשות".

הומור הוא הדבר האחרון שאפשר למצוא בישיבת מועצת העיר. ספרתי לפחות שלוש פעמים שבהן ניתנה לחולדאי הזדמנות לפתוח באחת מאותן התפרצויות מרהיבות שבהן התמחה. הוא יכול להתפרץ שעה שפאר ויסנר, נציג הירוקים, מכנה את חברי המועצה "סמרטוטים" (חבר המועצה שמואל וילוז'ני, גבר בריא גוף בחולצת טי שחורה וזנב סוס מסולסל ועבות, קם אליו מיד בגבות צפופות לברר אם ה"סמרטוטים" כוללים גם אותו. ויסנר לא רוצה צרות, הוא מטהר אותו מיד, ניקוי מוחלט ופומבי, מכל חשד סמרטוטיות), או כשויסנר מאשים את חולדאי בשתיקה מתוך פחדנות. הוא גם צועק כמה פעמים "פראיירים" לעבר קבוצת אנשים בקהל. לקינוח, הוא מאשים את חולדאי בכך ששם לו רגל ברדתו מדוכן הנואמים. חולדאי ממלמל משהו באדישות.

האדישות הזאת מרתיחה את ויסנר שמתפעל בקול גבוה: "אויש, אויש, ראש העיר דיבר, מה קרה רון, חזרת מהכפור? אתה לא צריך לחזור לאיזשהו מקום?" חולדאי עונה לו שהוא באמת צריך, "בגלל הפרוסטטה". ויסנר מודה לו על גילוי הלב וחולדאי, בחליפה אפורה ועניבה כסופה, חושף לעברו שיניים במה שמכונה במקומונים "חיוך מתריס" (גם "זחוח" יתאים). למחרת אומר אריאל קפון שזאת היתה דווקא ישיבה תרבותית מאוד. אף אחד, למשל, לא חטף מיקרופונים ולא היו קללות.

ארבעה ימים לאחר אותה ישיבת עירייה אני פוגש חולדאי אחר. בהחלט לא זחוח. לא, הוא לא מרוצה. לא, אין יעדים שאותם השיג במלואם. כן, הוא לא מרוצה מעצמו, הוא לא מרוצה מהעיר. הוא מצביע על קיר מזוהם של בניין מגורים וזועק "איך זה יתכן?". הוא תולש ביאוש איזשהו עשב שוטה שצמח לו בערוגה יפה, הוא מכריז על אכזבה עמוקה כל כך עד שמתחשק לאחוז בידו ולהראות לו את השדרות הפורחות ואת המדרכות היפות. "עזוב", הוא אומר בקול רפה ושפתיו נשמטות מטה בסלידה מרה.

יש לחולדאי נטייה להמעיט בערכן של מחמאות ולהפריז בחשיבותן של ביקורות. את השבחים הוא הודף בהינף יד מבטל, אבל הוא בטוח, לעומת זאת, בביטחון מלא שויסנר, נציג האופוזיציה הפעוטה בת שני החברים, מוכן לחבל בתפקוד העירייה רק כדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות. ויסנר, מצידו, מכנה אותו "שיפוצניק ברמה גבוהה", או, לחלופין, "מריונטה של כרישי נדל"ן". הוא מאשים את חולדאי בהיפטרות מנכסים עירוניים בקלות נפשעת ובחוסר מנהיגות. לדעתו של ויסנר, רואה חולדאי בתל אביב רק קרש קפיצה לקריירה פוליטית והוא, ויסנר, בכלל לא מתפעל מכך שתיקנו מדרכה ליד הבית, ומה, הוא שואל, זו לא חובתו לתקן מדרכות?

ויסנר כמובן צודק, הוא צודק כמו שצדק עוזר חולדאי שראה בעשייה פעולה מובנת מאליה שאין בכלל צורך לשבח אותה. התושבים שרואים את השדרות ואת המדרכות לומדים רק עכשיו שהם מקבלים את המובן מאליו. ראשי עיר קודמים הטביעו את המובן מאליו בים של יחסי ציבור או שעשו את המובן מאליו אבל רוקנו בהזדמנות את הקופה הציבורית מכל נכסיה. הגירעון כמעט חוסל והחובות קוצצו ותקציב הפיתוח גדל כמעט פי שלושה וחצי. ארגון העובדים מצהיר על "שקט תעשייתי" שימנע, לפחות לשנתיים, צמיחת הררי זבל בגלל שביתות של עובדי התברואה. 50% מתושבי תל אביב אמרו לפני שנתיים וחצי בסקר שערכה מינה צמח שהם לא מרוצים מחולדאי. בסקר נוסף שפירסמה צמח לפני שבוע היה שיעור התמיכה בחולדאי 64%.

חולדאי מתחיל לחשוב על גבינה

למאיר דיזנגוף, ראש העירייה הראשון של תל אביב, היה חזון. ובחזונו, שאותו פירט לפני 70 שנים, פרושים "לאורך כל חוף הים מתל אביב ועד חדרה... שכונות, ארמונים וסנטוריומים המשמשים תחנות הבראה ומהווים פלאזם וריביערה". גם אצל ראש העירייה שירש אותו, שמעון רוקח, תפס הים מקום חשוב, ב-1944 אמר: "ואני רואה בחזוני את תל אביב... כאחת היפות בערים כשים התכלת חובק את חופה... ופרחים מסתלסלים ברחובות". דיזנגוף היה ראש עירייה 13 שנים, רוקח - 16 שנים, חולדאי מצהיר היום על שתי קדנציות, כעשר שנים, ולחזון שלו, על פי תפישתו, אין צורך לחכות, תשתית החזון כבר כאן.

החזון של חולדאי הוא בעצם חתיכה יפה של גבינה. בספר "מי הזיז את הגבינה שלי" מאת ספנסר ג'ונסון מתואר המרדף אחר הגבינה של שני עכברים פשוטים ויעילים החפים מכל תחכום ושני יצורים יעילים פחות, מורכבים ומתוסבכים ממש כבני אדם. הספר מלמד את קוראיו איך אפשר להגיע אל הגבינה הנכספת, לשמור עליה ולהמשיך הלאה כשהיא נגמרת. בין המתכונים לחיים טובים יותר יש אחד המתייחס לתכנון עתידי, או, בלשון הספר: "כשאני מדמיין את עצמי מתענג על גבינה חדשה עוד בטרם מצאתי אותה, אני מוביל את עצמי אליה".

הספר, בסדרת המדריכים האולטימטיוויים לחיים טובים יותר, חביב במיוחד על ראש העיר שאף חילק עותקים ממנו כשי לעובדיו. חולדאי לא נתפס מעולם יושב על הגבינה שלו, היא תמיד לפני חוטמו ומניעה את כל גופו קדימה: עם הפירורים האחרונים של הגבינה בחיל האוויר כבר חשב על הכסף הגדול שיעשה בעסקים, בניגריה כבר הכין את עצמו לגימנסיה ובשלהי כהונתו שם התכונן להיכנס לעירייה. עכשיו הוא אומר: עוד קדנציה אחת בעירייה ודי.

האם חולדאי יהיה המנכ"ל היעיל שיוציא את המדינה מן הבוץ? קרוב לוודאי שלא, אומר שי חולדאי. פוליטיקאים חיים מקומבינות ו"אחי לא קומבינטור". למה לא? שואלים חברים, ביצועיסט הוא ביצועיסט ואם צריך לבצע כמה נישוקי תינוקות וחיבוקי אמהות - תסמכו על הביצועיסט שינשק וגם יחבק. חולדאי עצמו כבר שכח עם השנים את הביישנות העזה שעמוס עוז זיהה אצלו כנער. "אם אני אחליט לרצות את הקהל, אני יודע איך עושים את זה", התפאר פעם. עוזר חולדאי מעולם לא רצה "לרצות את הקהל" שמולו עמד באסיפת קיבוץ, "אבל הוא היה פרגמטיסט!" - מתרומם חולדאי מכסאו וצועק עלי בקול נורא והמזכירה במשרדו מציצה לברר שהכל בסדר.

חולדאי הוא סוציאל דמוקרט על פי השקפתו המעמדית וליברל על פי פעולותיו: הוא עוזר לפועלים זרים, משקם שכונות בדרום העיר, פותח בתי קפה בתשעה באב ועוזר להומוסקסואלים, לנכים ולמוגבלים. "לטובת העיר תל אביב" הוא לא מוכן לפרוש לפני הציבור את עמדתו הפוליטית, אבל הוא מעריך בזהירות ש"המדינה בסכנת קריסה".

בנו, דן, הוא טייס מסוקים בחיל האוויר. איציק חולדאי, אחיינו של ראש העיר ובנו של אחיו שי, הוא ממייסדי תנועת הסרבנים. חברים אומרים שהוא מבין את טיעוניו של בן אחיו אבל לא מסכים למעשיו שעלולים, לדעתו, להרוס את תשתית החיים הדמוקרטיים. אחרים אפילו מגדירים אותו "שמאלן". "שמאלן?" זועק חולדאי והכוסות מצטלצלות על שולחנו, "אני? אני הומניסט ולא שמאלן!". מעטים הצליחו לטפס במעלה הסולם הפוליטי עם כרטיס ביקור שרשום עליו "הומניסט".

כמה מחברי מועצת העיר מחייכים בעונג כשהם מתארים לעצמם את השילוב הדמיוני של ראש עיר המורכב מרוני מילוא אשף יחסי הציבור ורון חולדאי איש המעשה. "חולדאי ילמד להיות פוליטיקאי", מנבא ידידו הטוב יגאל שפירא. אהוד ברק היכה על חטא: "לא השקעתי בדו שיח אנושי". חולדאי משקיע, אבל בדרכו שלו; לפני שנתיים יעץ לאזרח מוטרד: "אם אין לך חניה קח טקסי". מה הם בכלל מבינים בפעולות לטווח ארוך, הוא אומר, ומצביע על האהדה הנמוכה בסקרים לה זכה בשנה הראשונה לכהונתו. והאיש הזה, שעל פי עדות חבריו פיו ולבו שווים, ילמד עכשיו לדקלם "העם חכם"? ואחר כך עוד ינשק כמה תינוקות ויפרע בחיבה שערן של אמהות? "מסופקני", מעריך ביובש אריאל קפון.

מי שפיקד על טייסת קרב יכול להקים בסיס לחיל האוויר, מי שפיקד על בסיס גדול יכול לפקד על גדול ממנו ובוודאי שיכול לנהל בית ספר תיכון (אבל לא למכור מזגנים לניגרים). מי שניהל בהצלחה תיכון לא יכול אמנם לרוץ לפריימריס אבל כן לנהל עיר, ומי שהצליח לנהל עיר גדולה לא יוכל לנהל ממשלה? הכל נכון, מסכים חבר קרוב של חולדאי, הוא יהיה שר חינוך מצוין - אבל לא יתלכלך בפוליטיקה.

המיתולוגיה הפוליטית מספרת על אחד מנשיאי ארצות הברית שיעץ לראש ממשלת ישראל לפתור את בעיות המדינה בעזרת "ראש עיר טוב ושריף יעיל". שריפים יעילים יש כאן בשפע. כל ראשי הממשלות שלנו היו שריפים מהירי שליפה, ושליפות, כך נראה, אטרקטיוויות יותר בעינינו ממדרכות מתוקנות ותקציב מאוזן. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו