בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התרדמה הארוכה של המשמרת הצעירה

אחרי המלחמה גם צעירי השמאל היו באופוריה. עוזי ברעם אומר שהעיוורון אחז בו. יוסי ביילין סבר שהמדינה נמצאת בידיים טובות. ראשונים התפכחו רן כהן, שהוקע במפ"ם כבוגד, ויוסי שריד שנאלץ לוותר על תפקיד ראש הלשכה של גולדה מאיר. כשהמשמרת הצעירה החליטה שיש בעיה פלשתינית, מאיר החרימה אותה. כתבה שנייה בסדרה

תגובות

סגן ראש הממשלה יגאל אלון חייך אל היושבים מולו, ולהשלמת ניתוחה של התוכנית המדינית הקרויה על שמו הוסיף את שורת המחץ הבאה: "וכפי שאתם יודעים, בינינו לבין המצרים מפריד היום גבול והיא תעלת סואץ. וזוהי התעלה האנטי-טנקית הטובה ביותר בעולם. שום טנק לא יוכל לעולם לחצות אותה". לרוב האנשים שישבו בחדר היו קשרים הדוקים עם תנועת העבודה. חלקם ראו במי שהיה מפקד הפלמ"ח במלחמת השחרור לוחם נערץ. אולם בשנה וחצי שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, ובעיקר בגלל חלקו בהקמת ההתנחלות בתוך חברון בערב פסח באפריל 1968, התערער אמונם בו ובמפלגתו.

המשתתפים בפגישה, כולם אנשי אקדמיה ואנשי רוח, היו ראשי הוועד לשלום וביטחון בראשותו של ההיסטוריון הירושלמי פרופ' יהושע אריאלי. רובם גם לקחו חלק בהפגנה בחברון נגד הקמת ההתנחלות. פרופ' יעקב כץ, היסטוריון ובעבר רקטור האוניברסיטה העברית, אמר: "יגאל, תעשה לי טובה. טנקים לא יעברו את התעלה? לעולם?... לעולם אי אפשר לדעת. כל תעלה אפשר לחצות. אפילו את תעלת סואץ". אלון השיב בפטרונות: "יעקב ידידי, אני עוסק בביטחון כבר שלושים שנה. אני מעריך את בקיאותך בסוציולוגיה ובהיסטוריה ישראלית. ואנא ממך, הישאר בתחומך ואני אשאר בתחומי. ואני אומר לך: טנקים לא יעברו".

בפגישה שללו חברי הוועד את תוכנית אלון. אמנם אצל חלקים בציבור נתפשה התוכנית כהצעה נדיבה. אך היא היתה כזאת רק בהשוואה לתפישת ארץ ישראל השלמה שבה תמכו חבריו של אלון ב"אחדות העבודה", ובהם יצחק טבנקין וישראל גלילי. היו שפירשו אותה כמתונה גם בהשוואה לתפישתו של שר הביטחון משה דיין, שתמך בהקמת קונפדרציה בגדה המערבית. על פי שיטת הכיבוש הנאור של דיין, כל השטח מהים ועד נהר הירדן היה אמור להישאר בשליטת ישראל. התושבים הפלשתינאים יהיו אזרחי מדינת ירדן וגשרי הירדן יישארו פתוחים.

על פי תוכנית אלון, מה שייוותר בידי הפלשתינאים, לאחר שבקעת הירדן, רצועת עזה וגוש עציון יישארו בידי ישראל, תהיה מובלעת קטנה מאוד. אנשי הוועד לשלום וביטחון שהתייצבו אצל אלון, בהם עדי צמח, מנחם ברינקר, גד יציב ודן ביתן, האמינו בחלוקת הארץ לשתי מדינות ובזכות הגדרה עצמית לפלשתינאים. וכך המשיל עמוס עוז, צעיר המשתתפים בפגישה, את הצעתו של אלון: "התוכנית שלך, יגאל, מזכירה לי את גלידת השוקולד שהייתי אוהב ללקק בתור ילד. בהתחלה מלקקים מסביב ואז נשאר מה שבאמצע. מה שאתה מציע זה להשאיר לפלשתינאים את האמצע בלי מה שמסביב".

ההתארגנות של השמאל, לאחר מלחמת ששת הימים, היתה אטית ולא מתוכננת. והעיקר, היא הופיעה כתגובה לנחשול ההתרגשות שעבר על הימין. להיגררות של השמאל היו כמה סיבות. אחת מהן היתה העדר פרטנר. ללא בן שיח ערבי ראה השמאל, שטרם התגבש, את השטחים כפיקדון למען שלום. רק מעטים זיהו את הפלשתינאים כבן השיח המדיני וההנחה הרווחת היתה שבשלב זה "אין עם מי לדבר".

התחושה הכללית, גם בקרב בעלי עמדות מתונות, היתה שהמדינה נמצאת בידיה הטובות של תנועת העבודה; שמדובר בהנהגה שיש בה איזון פוליטי רחב והיא יודעת לאן פניה מועדות. בינואר 1968 הושלם האיחוד המחודש של רפ"י בראשות דיין ושמעון פרס עם מפא"י במסגרת מפלגת העבודה. כעת נהנה המערך, שכלל את מפלגת העבודה ומפ"ם, מרוב מוחלט בכנסת. אבל רפ"י, בהנהגת דיין, תיגברה דווקא את בעלי העמדות הנציות של העבודה. הרוב המוחלט בכנסת לא נוצל איפוא לקידום ויתורים מדיניים, ואיש גם לא חלם לוותר על שותפות מפלגת הימין גח"ל (גוש חרות-ליברלים) בממשלה.

משמרת צעירה של מפלגה היא בדרך כלל גוף תוסס שיוצא נגד ההנהגה. הציפייה המרכזית ממנה היא להציג עמדות חתרניות ושנויות במחלוקת שיאתגרו את הנהגת המפלגה. לא זה היה המצב במפא"י אחרי מלחמת ששת הימים. ממרחק של שנים מודה ראש המשמרת הצעירה של מפא"י באותה עת, עוזי ברעם, בעיוורון שאחז בו ובמפלגתו. "היינו כולנו מבושמים מהניצחון במלחמה. דיין היה הדמות הכי כריזמטית. הוא היה משכמו ומעלה, נתפש כמי שיודע ונראה כמנהיג העתיד. נכון שאורי אבנרי ופרופ' ישעיהו ליבוביץ הזהירו ודיברו על הצורך ביציאה מהשטחים ובהקמת מדינה פלשתינית. גם אחי חיים חשב כאבנרי. אבל הוא בא מתוך ראייה אוניוורסלית שלכל עם זכות להגדרה עצמית. אני טענתי שאם זה בא על חשבון ישראל, לא אוכל לקבל זאת. לקח לי שנים להבין כי זה כנראה המתכון היחיד לשלום".

בסוף 1968 זרק פנחס לבון פצצה פוליטית. לבון, בעבר שר הביטחון ומזכיר ההסתדרות, האיש שסביבו התחוללה פרשת "עסק הביש" שהובילה ב-1963 להתפטרות בן-גוריון מראשות הממשלה, אמנם פרש מהחיים הציבוריים. אך בראיון שנתן הציע נסיגה חד-צדדית מהשטחים המאוכלסים בערבים לגבולות ביטחון, גם כשאין שלום, ואמר שלפלשתינאים זכות למדינה.

לעמדה היוצאת דופן של לבון באה תגובה בלתי צפויה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הדובר. פרופ' שלמה אבינרי כתב בתגובה ב"הארץ": "מן הבחינה העקרונית אין הבדל בין קנאי ארץ ישראל השלמה לבין פנחס לבון. אלה וזה אינם יכולים לתאר לעצמם חיים בצוותא עם הערבים". לדברי אבינרי, עמדת לבון "מייצגת משקע עמוק מאוד של סתגרנות לאומית וחוסר סובלנות".

נ"ס לא קרה

ובכל זאת, ככל שהמלחמה רחקה כך החלה בקרב צעירים ממפלגות השמאל התנגדות לקו המדיני הנוקשה. קומץ של חברי קיבוצי מפ"ם, בראשות חבר מרכז המפלגה רן כהן, חשו ב-1968 שמפלגתם נכנעת למפלגת העבודה ושהיא איבדה את דרכה. בקיץ 1968 התקיימו שיחות חשאיות בין המלך חוסיין לבין שר החוץ אבא אבן ואלון. המלך הציע תוכנית שלום ופרטים מעטים ממנה דלפו. חוסיין הציע כי במסגרת הסדר שלום תוחזר הגדה המערבית לירדן והממלכה תקבל מעמד מיוחד בירושלים ובמקומות הקדושים. "אם מפ"ם לא מקבלת את תוכנית השלום של חוסיין כדי להגיע לשלום תמורת שטחים... אין לי מה לחפש יותר במפ"ם", כתב כהן למנהיג מפ"ם מאיר יערי. "סירובה של ממשלת ישראל לתוכנית השלום של חוסיין הוא החטא הקדמון שלה", אומר היום כהן.

באוגוסט 1968 התקיים כינוס היסוד של שמאל ישראלי חדש (שי"ח) בראשות כהן. פעילי שי"ח דגלו בהגדרה עצמית לפלשתינאים, הפרדה מוחלטת ושתי מדינות לשני עמים. במועצת הקיבוץ הארצי שהתכנסה ב-1970 האשים יעקב חזן את כהן בבגידה. לקול מחאות הצירים, שהזכירו את עברו הצבאי של כהן כקצין צנחנים, חזן לא ויתר ואמר: "רן הוא לא בוגד באופן סובייקטיווי, הוא בוגד באופן אובייקטיווי".

בפברואר 1969 לוי אשכול הלך לעולמו ובמארס בחרה מפלגת העבודה בגולדה מאיר לראש הממשלה. באותו חודש חזר יוסי שריד בן ה-29 מלימודים בארה"ב. שריד נחשב לעילוי של המפלגה, בן טיפוחה של ההנהגה ונאמנו ואיש סודו של שר האוצר פנחס ספיר, הכל יכול במפלגה. עם שובו מארה"ב היתה בכיסו של שריד הבטחה, כי יתמנה לראש לשכתה של גולדה מאיר. השניים קבעו פגישה.

יום לפני הפגישה שמע שריד את מאיר אומרת בראיון ברדיו, כי "לעולם לא נרד מרמת הגולן". למחרת התפתחה ביניהם השיחה הבאה. שריד: "למה היית צריכה לומר שלעולם לא נרד? הרי את יודעת שפעם נרד מהרמה". גולדה: "מה זאת אומרת שנרד מרמת הגולן? מי אמר לך?" שריד: "ההיגיון שלי והניתוח שלי אומרים שאם נרצה פעם שלום אז נרד". השנים נפרדו, והודעה מגולדה על מועד כניסתו של שריד לתפקיד מעולם לא הגיעה.

בקיץ 1969 החליט גד יציב, מהוועד לשלום וביטחון, להקים תנועה פוליטית שתרוץ בבחירות לכנסת. אנשי האקדמיה בוועד התנגדו למהלך מחשש שהתנועה לא תעבור את אחוז החסימה ומעמדה בציבור ייפגע. יציב לא ויתר. הוא הקים את "תנועת שלום", שקיבלה את האותיות "נס" (נגד סיפוח). הפרופסורים יעקב טלמון ודן הורוביץ היו בין התומכים. צלי רשף, מראשי שלום עכשיו, כתב בספרו על תולדות תנועתו כי בשעתו תמכו ביציב כל באי בית הוריו. "אבל כשנספרו הקולות התברר שרשימת התומכים זהה לרשימת באי ביתנו".

"אני פלשתינאית"

סדקים ראשונים ניבעו בעמדות הנציות של העבודה רק לקראת סוף 1969. המשמרת הצעירה של המפלגה החלה לבחון לראשונה, כגוף פוליטי, את הבעיה הפלשתינית. בראש המשמרת עמד עתה יחיאל לקט, שהיה מזוהה עם אלון. לקראת ועידת המשמרת ב-1970 התקבלה ההחלטה, כי "בין הים לבין המדבר חיים שני עמים. העם היהודי והעם הירדני הפלשתיני, ויש מקום לשתי מדינות. מדינה יהודית ומדינה ירדנית פלשתינית". סעיף נוסף קבע כי "ללא פתרון הבעיה הפלשתינית לא ייכון שלום במזרח התיכון".

בעקבות פרסום ההחלטה החרימה מאיר את מושב הפתיחה של הוועידה. החל מ-1969 נהגה מאיר להכריז על עצמה "אני פלשתינאית". הכחשה מוחלטת, האמינה גולדה, תשמוט את השטיח מתחת רגלי התומכים בזהות פלשתינית.

"גולדה מאיר היתה אם כל חטאת. כל מה שאנחנו אוכלים היום, גולדה בישלה", אומר שריד. ספיר היה שותף לדעותיו המדיניות של שריד וכעס על תמיכת גולדה במדיניות דיין בשטחים. בביתו בכפר סבא היה ספיר מבטיח לשריד "אני הולך לגולדה כדי לדפוק על השולחן". שריד: "בשבת היה ספיר עושה אימונים מפרכים, מפמפם את עצמו. אבל כלום לא היה קורה". אחת הסיבות לכך שספיר שמר על מאיר היתה חששו שדיין ייבחר במקומה.

ב-1972 הצטרף למשמרת הצעירה כתב צעיר מ"דבר", סטודנט מבריק למדעי החברה בתל אביב, שומר מצוות, שעליו נאמרו הרבה דברי שבח; שמו היה יוסי ביילין. במבוא לספרו "לגעת בשלום" הוא כותב: "לא שנאתי את גולדה מאיר, אך גם לא הערצתי את תבונתה האמהית. לא אהבתי את התחכמותה בעניין הפלשתיני ('אני פלשתינאית')... האמנתי עם זאת שהיא עושה כל מה שצריך כדי להבטיח את ביטחוננו ועומדת על משמר השלום".

ב-1978, שנה לאחר עליית בגין לשלטון, נבחר חיים רמון למזכיר המשמרת הצעירה. ביילין היה יו"ר הוועדה המדינית. רק אז הם הצליחו להוביל את המשמרת הצעירה לשורה של החלטות מרחיקות לכת: הגדרה עצמית של הפלשתינאים, הקפאת התנחלויות, התנחלויות באזורים צפופי אוכלוסייה לא יישארו בשלטון ישראלי. והעיקר, אימוץ רעיון "עזה תחילה" ומתן אוטונומיה לפלשתינאים ברצועה. ב-1993, בתקופת כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלה, הושלם אחד המעגלים של פעילותם המשותפת. ביילין היה המנוע שהתניע את תהליך אוסלו. רמון היה האיש שקשר, בשמו של רבין, את הקצוות האחרונים של התהליך שהובילו ליאסר ערפאת בתוניס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו