בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחזרו לחברון?

שיחה בין בן-גוריון לראש ישיבת חברון כמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים

תגובות

ימים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים, כמדומני בערב חג השבועות תשכ"ז, במכונית סטיישן, אולי פז'ו, שחנתה ברחבת מערת המכפלה בחברון, ישב דוד בן-גוריון במושב הנהג, פונה ימינה וידו השמאלית שעונה על ההגה, ובמושב לידו ישב ראש ישיבת חברון הרב יחזקאל סרנא, ראשו פונה שמאלה, וקדימה, ולמטה, חליפות.

הם באו בנפרד עם מלווים ונפגשו שם, ונועדו במכונית לשיחה קצרה בארבע עיניים. פתחתי דלת אחורית והתיישבתי מאחוריהם. חשבתי שאם יבחין בי מישהו, המדים ודרגות הקצונה, ואולי גם הגיל המבוגר יחסית של איש המילואים, יניחו את דעתו שאני בתפקיד. מילאתי כמובן רק את התפקיד שהטילה עלי המידה המגונה הזאת, הסקרנות.

שאל בן-גוריון: "הרב סרנו (כך הגה, בהיגוי הידוע שלו, את שם הרב), תחזרו לחברון"?

בשנת 1924 באה לחברון קבוצת תלמידים מהישיבה הידועה כישיבת סלבודקה - על שם העיירה הסמוכה לעיר קובנה שבליטא שבה נוסדה בשנת 1882. שמה היה "כנסת ישראל", על שם רבי ישראל מסלנט, מחולל תנועת המוסר שבדרכה הלכה. הם הקימו שם ישיבה הנושאת את השם חברון עד היום. הישיבה הלכה והתפתחה, וחרבה בפרעות תרפ"ט (1929), אז נהרגו 24 מתלמידיה. בירושלים המשיכה הישיבה להתפתח והרחוב שבו שכנה נקרא רחוב הישיבה.

הרב סרנא לא מיהר להשיב. הוא אמר בשקט, כחושב בקול רם: "אינני יודע, אולי, יש ישיבה גדולה בירושלים".

"כמה תלמידים לומדים בישיבה"? - התעניין בן-גוריון. "כשלוש מאות" - השיב הרב סרנא. ניכר היה שבן-גוריון התרשם. נדמה לי היום, כשם שהיה נדמה לי אז, שההתרשמות לא היתה קשורה לשאלת אי גיוס תלמידי הישיבות אלא רק לשאלת החזרת הישיבה לחברון.

אינני זוכר מי העלה לראשונה את אפשרות ההחזרה של חלק מהישיבה, ולו לשם עקרון השיבה. אבל הדבר נראה אז לשניהם בגדר האפשר, ואולי לבן-גוריון יותר מאשר לרב. וכיוון שכך, אמר בן-גוריון: "אסור להתיישב בתוך התושבים המקומיים או על-ידם". הוא הרים את ידו מההגה והניף אותה אותה לאט מצד אל צד, אף כי לא נראה שם נוף פתוח גדול. "יש די מקום פנוי", אמר. נדמה לי ששמץ התרגשות היה בקולו החד. קולו של הרב סרנא לא נשמע נרגש ולא חד. דיבורו היה שקט, מהוסס, קצת עמום ובלתי רהוט. אולי מחמת עייפות, אולי מחמת מבוכה נוכח שאלת בן-גוריון, אולי מפני שלא הוא יזם את השיחה - אינני יודע, לא הייתי שם בהתחלה - ואולי מפני שדיברו עברית. חמש עשרה שנה קודם לכן למדתי שלושה חודשים בישיבת חברון בירושלים, עד שסולקתי ממנה, ושפת הלימוד והדיבור של הרבנים והתלמידים המבוגרים היתה יידיש. ליטאית ורהוטה.

דברי בן-גוריון בישיבת מזכירות רפ"י ב-8 ביוני 1967 על התיישבות יהודית בירושלים ובחברון, המובאים במאמרו של אמנון ברזילי ("ובעיצומה של המלחמה תיכננו באמ"ן את המדינה הפלשתינית", "הארץ", 5.6), שהפתיעו את חבריו, כפי שנאמר שם, כי בן-גוריון התנגד למלחמה, נאמרו עוד לפני שהסתיימה.

האווירה ששררה אז מתוארת במאמר כמערבולת של שיכרון חושים, תחושה של כוח ואופוריה, תערובת של קודש וחול. גם בן-גוריון הזכיר בדבריו במזכירות רפ"י את "הרוח ששוררת עתה בישראל" וכנראה שררה אז גם בו. בדברים ששמעתי בגניבה כעבור ימים אחדים אמר לראש הישיבה מה אין לעשות: אין להתיישב במלון פארק בעיר, כפי שעשה הרב לוינגר בערב פסח בשנה שלאחר מכן בעידודו של יגאל אלון, כמתואר בסוף המאמר, ואין כנראה לעשות מה שהציע בן-גוריון ימים אחדים קודם לכן במרכז רפ"י, להכניס יהודים לבתים ערביים ריקים בירושלים בעיר העתיקה.

הכותב הוא גמלאי, לשעבר יו"ר "אמנות לעם"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו