טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החוליה החדשה

הסאגה של משפחת פרלמוטר נמשכת. הסב, שמחה פרלמוטר, היה הגורו של חבורת עיר-אובות שהקימה בערבה קומונה חרדית-ישועית. האב, שמעון לאנג, היה נוצרי שהתגייר והתחרד. כעת מגיע תורו של הנכד: רק לפני שנה החליט מנחם לאנג לחזורבשאלה ולעזוב את החסידות בבני ברק. שרשרת של צירופי מקרים הובילה אותו לתפקיד מרכזי בסרט "קדמה"

תגובות

כבר אחרי חצות ומנחם לאנג עוד לא יודע היכן ילון הלילה. מהצהריים עומדות שתי המזוודות שלו ארוזות בדירה שבה התארח בחודשים האחרונים. חסר בית, תלוי בחסדם של אנשים מזדמנים, הוא מחכה לאות וסימן ממארחיו העתידיים שזהותם עוד לא ידועה לו. למרות המצב הבלתי נעים, לאנג אינו נראה מודאג. "זה לא נורא", הוא אומר בחיוך חושף שיניים לבנות, נהדרות. "אם אף אחד לא ייקח אותי, אני אישן בחוץ. כאילו שלא עשיתי את זה כבר".

לאנג, צעיר שזה מקרוב נטש את הדת היהודית, עוד לא מרגיש בן בית בעברית. משהו בניגון הדיבור המשתרך ממקם אותו בתקופה אחרת, בגיל צעיר יותר מגילו, 21, מה שמוסיף לו דווקא לוויית חן ונוטע כמעט בכל מי שנתקל בו רצון לגונן עליו. עד לפני שנה דיבר בעיקר יידיש. העברית שלו כמו קפאה בזמן, לא התעדכנה. יש ביטויים שעוד לא נהירים לו, דקויות שהוא עוד לא רגיש אליהן. עניין זה לא היה משמעותי, אילולא משאת נפשו של לאנג היתה לעסוק במקצוע שהשפה ממלאת בו תפקיד מרכזי: משחק. ובכל זאת, בסרטו החדש של עמוס גיתאי, "קדמה", שייצא לאקרנים בשבוע הבא, ושלאנג מגלם בו תפקיד מרכזי, הפכה הגליצאיות המדומה הזאת שלו ליתרון.

הסרט מגולל את סיפורה של קבוצת מעפילים המגיעים ארצה ב-48' באונייה "קדמה", הישר לקרב עקוב מדם על הדרך לירושלים. לאנג משחק ניצול שואה צעיר, חזן שהתפקר. הוא מדבר ביידיש חמה ומתגלגלת, שאיכשהו לא נשמעת גלותית כלל. באחת הסצינות הוא אף שר ניגון חזני, עד שהפלמ"חניקים קוטעים אותו בלעג. הבחירה בלאנג, שהמרחב ההיסטורי והתרבותי שבו נטוע הסרט זר לו לחלוטין - מלבד רסיסי מידע שחדרו דרך חומות הגטו הסאטמרי שבו התחנך - מוסיפה רובד נוסף, כעין סיפור בתוך סיפור, לדמותו הקולנועית.

מכיוון שהסרט עשוי להתפרש גם כמשל על הגירה ועל חוויה של להיות פליט בארצך, לא קשה למצוא בו הקבלה לסיפורו של לאנג, המנסה להתאקלם עכשיו בעולם החילוני כמו עולה חדש שזה עתה ירד מהאונייה. גופו עדיין שיכור מתנועת הגלים. אבל נטישת הדת, והמעבר שלו מהישיבה לקריירת משחק מתפתחת, הם רק מתאבן, פתיח לסאגה המורכבת והמרתקת של משפחתו. השחקנים הראשיים בדרמה היצרית הזאת - הוריו של לאנג, סבו וסבתו - מיטלטלים הלוך ושוב בין הקצוות הסהרוריים של היהדות והנצרות, כך שסיפורם מקבל נופך מיתולוגי ממש.

בתוך ההקשר הזה, אפשר להבין, קצת קשה להיות חסיד תמים. עד לפני שנה השתייך לאנג לחסידות נדבורנה בבני ברק. בילדותו נחשב ילד פלא בזכות קולו הערב, והוריו שלחו אותו ללמוד פיתוח קול בבית הספר לחזנות בתל אביב. בחסידות שבה נודעת חשיבות רבה לשירה ולריקודים בזמן התפילה, הוא ביסס לעצמו מעמד מיוחד. בחגים היו מזמינים אותו לעלות על הבמה ליד האדמו"ר, והיו מכריזים "הנה עולה ובא ילד הפלא". כששר, החסידים היו נדחקים כדי לראותו מקרוב. לאדמו"ר היה יחס מיוחד אליו. אבל לאנג לא נמשך לחסידות ופזל החוצה. וכך, יום אחד לפני שנה הוא הוריד את הכיפה.

אבא שלך גוי

גלוי ראש הוא נכנס תחילה הביתה. הוריו מוכי החלחלה סילקו אותו מהבית בו במקום. "אתה לא בן שלי יותר", צעק אביו, חושש שמא מנחם ישפיע לרעה על שבעת ילדיו האחרים. בישיבת נדבורנה שבה למד בבני ברק נזף בו המשגיח "איך אתה מעז? שלא תיכנס לכאן לעולם". ורק האדמו"ר דיבר אליו בעצב. "אתרוג שחתכו לו את הפיטם", הוא נד בראשו למראה הראש הגלוי.

אבל חציית הקווים לא התרחשת בן יום. הפרימה, ההינתקות, התרחשה לאורך זמן רב קודם לכן. אצל לאנג התחיל התהליך הזה בגיל תשע. הילד מנחם פישפש אז בארון של הוריו; עמוק במגירת כלי האיפור של אמו הוא חשף סוד משפחתי. בלב הולם הוא יישר את קיפוליה של כתבה מהעיתון, והתחיל לקרוא. הוא גילה שאביו הנוקשה הוא בעצם גוי שהתגייר, ושאמו החובשת כובע מעל הפיאה היתה פעם חילונית. הוא מצא שם גם תצלום של גבר מישיר מבט למצלמה, ללא זקן ופיאות. האם זה אביו? נראה שכן. לאנג המשיך לקרוא על סבו מצד אמו, שגר במדבר והאמין ב"אותו האיש" - ישוע.

אבל ייתכן שהסדקים החלו להיווצר לפני כן, תחושה עמומה שהוא עומד על קרקע לא יציבה התגנבה ללבו. פעם אחת, בחצר ה"חיידר", בלהט מריבה עם אחד הילדים, העיר הילד למנחם בארסיות "אבא שלך גוי". גוי היא מלת הגנאי החמורה ביותר שהכיר. הוא התחיל לבכות. בחושיו הילדותיים הוא הרגיש שחייו שוב לא יהיו כקודם.

אחר כך, בבית, כשסיפר לאביו על התקרית, האב שלח אותו ממנו בתנועת יד מבטלת. אך למחרת בחיידר הרבה אסף את ילדי הכיתה, ושאל מי הילד שקרא לו גוי. לאנג הצביע על האשם והמלמד נטל מקל והפליא בילד את מכותיו. "עד היום אני מרחם על הילד הזה", אומר לאנג. "הרבה הרביץ לו כל כך חזק שהוא קיבל חום והלך הביתה מוקדם". מאז לא העזו לקרוא לו גוי, אבל אף אחד גם לא דיבר איתו.

הנידוי החברתי רק חיזק את תחושת האחרות שתקעה יתד בנפשו. "תמיד הרגשתי שאבא שלי שונה. אחרי שגיליתי הכל עליו, הבנתי למה הוא לא יודע לקרוא רגיל כמו כולם מספר התורה. למה בבית הכנסת הוא צריך לפתוח סידור ולקרוא כמו ילד קטן את מה שכולם אומרים בעל פה".

לא קשה לראות שהוא לא התגבר עדיין על הפגיעה. "המבטא של אבי היה מוזר", אומר לאנג. "כשהוא התפלל בקול, כולם צחקו. הוא היה אומר אדוני - ולא אדוינוי, בהברה ספרדית, כמו איזה חוזר בתשובה". והיו מוזרויות נוספות. למשל, נימוסי שולחן שהאב לא הצליח להתנער מהם. "בשבת היינו אוכלים את הקיגעל בסכין ומזלג, לא כמו החסידים, בידיים. כשהגעת לבית של חסידים אמיתיים, ראית שהם אוכלים בכיף וגם מדברים. לנו לא הרשו".

זה קשה לילד, שאבא שלו חריג?

"בטח. זה כאב לי. ריחמתי עליו וגם ראיתי ככה את הצביעות של החסידים. בפורים הזמינו את אבא שלי לפתוח בתפילה. הוא התרגש. אף פעם הוא לא העז להתחיל לשיר לפני כולם. זה היה בשבילו כבוד לא נורמלי. אבל כשהוא התחיל, כולם צחקו. הם פשוט רצו שיהיה להם משהו מצחיק לפורים. מה הוא אשם שהוא הגיע מארץ אחרת ואין לו המבטא שלהם? אני לא מבין למה הם היו צריכים לצחוק עליו".

בית מוזר בערבה

שמעון לאנג, רופא ואב לשמונה ילדים, נולד כפייר לונג למשפחה נוצרית בצרפת. מנחם בנו אינו יודע הרבה על עברו, אלא מה שהאב סיפר. הוא יודע במעומעם שסבו מצד אביו קשור לבנק מכובד בצרפת, ובוודאות שיש לאביו אח תאום, עורך דין. פייר לאנג הגיע לישראל בגיל 23. "לנו הוא סיפר שהוא חיפש את הדרך ליהדות", מספר בנו. "בגיל 21 הוא נעלם מהבית ואף אחד, אפילו אמא שלו לא ידעה איפה הוא. המשטרה חיפשה אותו, היו עליו כתבות בעיתונים".

מה קרה לצעיר הצרפתי? מדוע החליט לנתק את עצמו בצורה כזאת ממשפחתו? בתמונה החומה שלאנג קיבל באחרונה מסבתו מצד אמו, מצולמים הוריו לפני שהתחרדו: זוג צעיר מחויך. זוג ככל זוג אחר. ההתייצבות הנינוחה שלהם אל מול המצלמה, נוגעים לא נוגעים, רומזת שהם בחופשה. ברקע דקלים אחדים. הם עצמם מעולם לא נכנסו לפרטים. הגרסה שסופרה לילדים היתה מצונזרת, מכוונת לצורכי הדוקטרינה החינוכית. על פי ההיגיון הזה, האב בחר ב"אמת", נוטש מאחור את חיי ההבלות של הגויים.

כל הילדים הפנימו את ההסבר, חוץ ממנחם. אחיו הבכור, למשל, לייזר, חסיד ללא תקנה, אף התמנה באחרונה למשרה החשובה של "ראש חבורה". הוא אחראי לחזק קבוצה של צעירים בחסידות ויראת שמים.

"בסך הכל אני שמח שאבא התגייר, כי אני גאה ביהדות שלי", אומר לאנג. אך משהתגלה לו הרקע האמיתי של הוריו, "ירד לי מהחסידות. אהבתי את האדמו"ר, אבל הסתכלתי עליו וחשבתי, תמשיך אתה את השושלת שלך של אדמו"רים מדור לדור, ואני אלך לדרך אחרת. איזה סיכוי יש לי, בן לאב גוי, להיות אדמו"ר?" מאחר שסיכוי להגיע לצמרת נחסם בפניו, הוא אומר, "הרגשתי שאני רוצה להיות לפחות חופשי לעשות מה שאני רוצה".

פעמים רבות שיחק בנדמה לי: "חשבתי לעצמי שחבל שהם חזרו בתשובה. בשביל מה הם היו צריכים את זה. אם הם לא היו חוזרים בתשובה, לא הייתי תקוע כאן". אך במחשבה שנייה הוא מסכים שייתכן שזאת אפשרות טובה יותר מאשר להיות תקוע בערבה, בקיבוץ קטן ועלוב, שחבריו משתייכים לכת מוזרה שאותה מנהיג סבו. לולא ברחו הוריו וסבתו באישון לילה מעיר-אובות, אולי לאנג היה נשאר שם, ומאמין באותו האיש.

הסיפור הבלתי ייאמן של עיר-אובות מתחיל ב-1967. כמה משפחות יהודיות אמריקאיות התיישבו אז בערבה, קילומטרים ספורים דרומית לעין יהב. אחת מהן היא שבט פרלמוטר: שמחה פרלמוטר, שתי נשותיו, יהודית ורחל (אחת שנשא כדת משה וישראל והשנייה נוצרייה שלא נישא לה מעולם), הוריו הקשישים ושלושת ילדיו מיהודית. פרלמוטר, בוגר לימודי משפט באוניברסיטה של בוסטון, יהודי דתי תושב מיאמי הנגוע בחיידק משיחי ובעל כריזמה של גורו, זיגזג בין היהדות לנצרות עוד בארצות הברית, כשהגיע למסקנה שהמשיח המובטח בתנ"ך הוא ישוע. הוא טען שבת קול יצאה משמים וציוותה עליו לעלות לארץ ישראל, ולהתיישב בערבה; מה שלא הפריע לו לומר לאנשים המתאימים שדוד בן גוריון הזמין אותו לבוא ולהתיישב במקום.

הוא ויתר חברי הקבוצה מכרו את רכושם, באו לישראל, החזירו את דרכוניהם לשגרירות ארצות הברית, וכך שרפו את כל הגשרים מאחוריהם. המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית פרשה את חסותה על הקיבוץ המוזר. פרלמוטר, שהיה מזכיר הקיבוץ, הסתכסך שוב ושוב עם הרשויות. המועצה האזורית ערבה התייחסה אליו כאל מטרד שיש לעקור מהשורש. במשך השנים התנקזו לעיר-אובות תמהונים מסוגים שונים, חוזרים בתשובה, ולא-יהודים שאת קצתם גייר והשיא שמחה פרלמוטר עצמו, שברבות הימים גידל זקן עבות ופיאות והחזיק מעצמו רבי. הרב הראשי שלמה גורן סמך את ידיו על הגיור שלו.

בשלב מסוים, כשהסוכנות משכה ממנו את ידה ולא נעתרה לבקשותיו למכסות מים ואדמה, פנה פרלמוטר - שהלך והקצין בדתיותו כל העת - לעזרת ראשי העדה החרדית, הרבי מסאטמר ומנהיג הזרם הקיצוני ביותר ביהדות האורתודוקסית, "תולדות אהרן". הללו נעתרו לו משום מה. מוזר ככל שהדבר יישמע, סמל הציונות בערבה התקיים מאז בכספיהם של תורמים אנטי ציוניים מארצות הברית, ופרלמוטר הכריז שהוא הפך לאנטי ציוני.

מבחינה דתית הפכה עיר-אובות בשנות השבעים לשלוחה של מאה שערים. חסידי תולדות אהרן עם תלבושתם המפוספסת התיישבו בקיבוץ, פתחו חדר ובית כנסת. בחיי היום-יום הקיבוץ התנהל כקיבוץ לכל דבר, עם חדר אוכל שוחר בד"ץ ואסיפות חברים שהתנהלו בבית הכנסת, אך חבריו סרו למרותה של העדה החרדית בירושלים.

איך התגלגל פייר לונג לעיר-אובות, לא ידוע. אבל אפשר לתאר איך נמשך כמו במגנט לקיצוניות המשיחית של פרלמוטר. הוא התאהב במקום ובלורי, בתם של שמחה ויהודית פרלמוטר. "זו היתה אמא שלי שחיזקה אותו", מספר לאנג. הם התחתנו, פייר היה לשמעון, לורי ללאה. לונג הפך ללאנג, בעל הצלצול היידישאי יותר. נולדו להם שני ילדים, אליעזר (לייזר) ומנחם זאב (וולבי).

ב-1982 תם במפתיע הרומן בין עיר-אובות למאה שערים, כשרוב חברי הקיבוץ ובהם רב המקום, יהודית פרלמוטר ושלושת ילדיה עזבו אותו באחת. הם השאירו מאחור בתים, חלקות חקלאיות מעובדות חלקית וחובות. הפרשה הגיעה לעיתונות כשיהודית פרלמוטר, שביקשה גט מבעלה, דרשה לקבל לידיה גם את בנה בן השבע, שנותר בחזקת אביו. היא פנתה לבית הדין הרבני בבאר שבע בטענה שפרלמוטר מטיף לנצרות במסווה של יהודי חרדי. כתוצאה מכך הוא הוכרז לאיש מסוכן על ידי העדה החרדית; בית דין צדק של העדה פירסם אזהרה חמורה ל"כל אחד מבני ישראל כי לא תדרוך רגלו במקום ההוא". כשבאו השוטרים לקחת את הילד, התבצר פרלמוטר במחסן ביתו וסירב למסור אותו. בהמשך עתר לבג"ץ. הילד נשאר אצלו.

סבתא עברה לקיבוץ

בעיר-אובות שלאחר הפילוג נשארו קומץ תמהונים, ומחצית משפחתו של פרלמוטר. שני בניו, דרי וארי, משתי נשותיו, המשיכו לחיות בו. היישוב גווע בהדרגה. שמחה פרלמוטר מת לפני כשנה וחצי. בנו ארי, שהיה אז צנחן, נהרג ב-1994 בפיגוע בתחנה המרכזית של חדרה. דרי מנסה להקים בעיר-אובות בית הארחה.

לאנג לא הכיר את סבא פרלמוטר, אך הוא כועס עליו ולא מבין למה הוא היה צריך לדבוק בנצרות. כמו בנוגע לדברים רבים אחרים, נקודת המבט שלו עדיין חרדית. מהוריו לא שמע על סבו דבר, אלא רק ש"יד לאחים", ארגון חרדי הלוחם במיסיון, הבריח את המשפחה מעיר-אובות לירושלים כשהיה בן שנתיים. כעבור זמן קצר עברו לבני ברק. אביו חיפש בית כנסת ונכנס במקרה לשטיבל של נדבורנה.

במשך השנים ליקט לאנג רסיסי מידע כדי להשלים לעצמו את הפסיפס המשפחתי, שחלקים ממנו הושתקו והוסתרו ממנו. אך עד היום הוא לא יודע את הסיפור בשלמותו. סבתו, ששינתה את שמה ליהודית זאבי וחיה בקיבוץ הדתי לביא, עשויה היתה להיות מקור טוב. אך בינתיים היא מנדבת מעט מאוד פרטים, הוא אומר. כנראה שאינה רוצה לבגוד באמון של בתה, אמו של מנחם לאנג, שאתה היא שומרת על קשר הדוק; אחת לשבוע היא באה לבקר את הנכדים בבני ברק. הנכדים מעולם לא ביקרו אצלה.

לאנג ביקר לראשונה בביתה של סבתו בקיבוץ לפני חודשיים. היא נתנה לו תצלומים נדירים של בתה, אמו, לפני שהתחרדה. באחד מהם נראית נערה שזופה ליד סוס, לבושה במכנסיים ובחולצת טריקו, שערה אסוף בקוקו, ידה אוחזת ברתמת הסוס ופניה רציניים. לאנג אוהב את הצילום הזה, את אווירת החופש שלו, אבל לא מוכן לתת אותו לפרסום בעיתון.

יהודית זאבי מסרבת בנימוס ובמבטא אמריקאי בולט להתראיין. צריך לכבד את דרכם של ההורים של מנחם, היא אומרת. ומה שהיה היה. היא מרשה לעצמה לומר רק זאת: שהתקופה של עיר-אובות היתה מעניינת.

האם עיר-אובות היתה יישוב של יהודים משיחיים?

"היה רק איש אחד משיחי בעיר-אובות", היא אומרת בהדגשה.

ומה היה לפני הקמת עיר-אובות?

"היינו סתם דתיים", היא צוחקת. עכשיו, לדבריה, היא משתייכת לזרם הדתי-לאומי, שהוא בעיניה הזרם השפוי ביהדות.

כל הסיפור המשונה הזה היה טמון בארון, כמוקש הממתין להתפוצץ בחשכת האדמה. כילד מנחם לא היה מסוגל להבין את המעברים המטורפים מהנצרות ליהדות, את העוצמה של מחיקת האישיות ואימוץ זהות חדשה, אבל הוא קלט באופן בלתי אמצעי שהקור והריחוק של אביו, שהעדר החום של אמו, קשורים למעברים הללו. כאילו חוסר כרוני באהבה עשוי להעביר אנשים על דעתם (ודתם).

"אתה יכול לתת לי נשיקה, מנחם", אמרה סבתו יהודית בפגישתם לפני חודשיים. כשראתה שהוא מהסס משכה אותו אליה בחמימות. הוא התרגש עד דמעות. "אמא שלי לא נישקה אותי מעולם", הוא מספר. "אסור לה, מחשש שיעלו אצלה הרהורים זרים. אבא שלי סתם היה כפייתי. לא קיבלנו טיפת חום בבית. המסר היחיד היה שאם נהיה טובים ונלמד ברצינות נקבל יחס".

נראה שלהורים, בדרכם, היתה בכל זאת רגישות מיוחדת אל מנחם. הוא נולד פג בחודש השביעי. במשפחה קראו לו וולבי. אמו סיפרה לו עד כמה מסוכנת היתה הלידה. כילד היה קטן קומה ורזה. במשפחות גדולות האם נותנת יחס מיוחד רק לילד החלש. בדרך זו היא מגוננת עליו. האחרים יסתדרו מעצמם.

אצל האב, הקשר למנחם היה ממין אחר. "הוא השקיע בי", אומר לאנג. למרות שהוא רופא ואף בדק את האדמו"ר כמה פעמים, שמעון לאנג נחשב נחות בקהילה. הוא לא השתלב. זה היה התסכול של חייו ולכן אף פיזר את ילדיו במוסדות סאטמר כדי שיתחנכו על טהרת היידיש. בבית דיברו ההורים אל ילדיהם בעברית של אולפן.

כישרון הזמרה של מנחם היה מעין כרטיס כניסה לחסידות. האב השקיע בכישרון הזה מכספו ופיתח אותו. במשך שבע שנים, פעמיים בשבוע נסע מנחם באוטובוס לתל אביב, לבית הספר לחזנות. הוריו מעולם לא ליוו אותו. בנסיעות הללו הוא בלע בעיניו את המראות שנשקפו אליו מהחלון.

לתקופה קצרה אחרי בר המצווה שלו ניסה לאנג להידבק בחסידות בכוח. הוא רצה להיות צדיק ולמד שעות ארוכות תורה. אבל הוא היה עשוי מחומרים אחרים.

מה בעצם מנע ממך להישאר חסיד?

"לפעמים חשבתי שאולי יש משהו בגנים שלי שמפריע. העובדה שאבא שלי היה גוי. אבל האמת שרציתי דמוקרטיה, רציתי חופש".

הכי חילוני שיש

בתצלומים מאז, נראה לאנג חסיד מהשורה; מזוקן, ממושקף, דוס. עתה, כשהפנים הנאות שלו גלויות, החיוך חושף שיניים צחות, מושלמות - למרות שלא ביקר מעולם אצל רופא שיניים - שיניים של פרסומת למשחת שיניים. אין זכר לבחור הישיבה. אבל כשחוזרים אל תמונות החסיד מזהים לפתע את המבט הגלוי, האופייני. לאנג לא היה מהחסידים המשפילים את עיניהם. "לפעמים היינו נוסעים לטיול בפארק הלאומי", הוא מספר. "הייתי רואה שם בחורות במיני ולא מפסיק להסתכל. זה לא היה עניין מיני. הייתי בן עשר, אבל המראה שלהן אמר לי שהן חופשיות לעשות כל מה שהן רוצות. כשחזרתי מהטיולים הייתי בוכה".

בגיל ההתבגרות החל לאנג להקל במצוות. הוא קיצר את הזקן והתלבש באופן שנחשב אצל חבריו לישיבה מודרני יותר. מה שדחף אותו לצעד של הסרת הכיפה לתמיד היו נישואי הבוסר שלו. גם בסיפור הזה משתרבבת, הפלא ופלא, הנצרות. כשמלאו לו 20 שנה הרבי בירך אותו שיתחתן, אך כנראה שלא סמכו על הקדוש-ברוך-הוא, כי מצאו בשבילו כלה: בחורה דתית עם דפקט כשלו, אב גוי. השניים מצאו שפה משותפת והחליטו לנטוש את הדת ביחד.

חודש היו נשואים בסך הכל, אבל אז, לדברי לאנג, הכל השתבש. אביה של אשתו בא לבקרה והיא, שלא ראתה אותו לפני כן מעולם, מרוב התרגשות החליטה לעזוב אתו ולהתנצר. הגירושים הוכרזו בו-במקום, אבל הוא לא ויתר על תוכניתו.

במשך שלושה חודשים לאחר שנודה ממשפחתו ומהקהילה, הוא הסתובב אבוד ברחובות. "לא ידעתי מה לעשות, מאיפה להתחיל. לא היתה לי משפחה, לא כסף, לא חברים". למזלו מזג האוויר לא היה קר. "לא היה לי מה לאכול אז אכלתי עשב. חיפשתי על המדרכה שאריות שאנשים זרקו. 24 שעות ביממה הסתכלתי לשמים. הבן אדם יכול להשתגע מזה". בלילה מצא מחסה בבית הקברות של ויז'ניץ בפאתי בני ברק, לא הרחק מביתו. מפחד מרוחות המתים לן בבית הכנסת שבמקום.

בגדים לקח מויצ"ו, "בגדים של זקנים. הייתי נראה משונה עם נעליים כבדות מרופדות של חסידים". אבל אנשים ריחמו עליו. במאפייה אחת נתנו לו לפעמים פיתה בחינם. הוא חשב שאם יעבוד במאפייה יהיה לו מה לאכול. בשתיים בלילה היה פותח את המאפייה ומתחיל לאפות עד חמש. בין לבין היה זולל את המזון שהספיק לו לכל היום, בורקס ורוגלאך. הוא התחיל להשמין ולהרגיש לא טוב. הבדידות הרגה אותו. מחשבות אובדניות חלפו לו בראש.

חשבת לחזור בתשובה?

"אף פעם לא. היתה לי מטרה בחיים. רציתי להיות חילוני".

לאנג החליט לנצל את הכישורים האמנותיים שלו, וללמוד משחק כדי לקדם את מטרתו. בעולם החרדי לאנג היה מוכר כחזן וכשחקן. שנתיים קודם לכן הוא שיחק בסרטו של יהודה ברקן, המיועד לציבור הדתי, "גבורה של ילד". בעקבותיו עשה תפקידים נוספים בהפקות חרדיות שונות. הוא אף קיבל מכתבי מעריצים.

"בשבילי להיות שחקן זה להיות הכי חילוני שיש", הוא אומר. הוא חיפש ומצא את הסטודיו למשחק של יובל כרמי ("סתם כי השם מצא חן בעיני"). את הלימודים מימן ממתן שיעורים פרטיים של פיתוח קול. הוא שכר דירה. אל עמוס גיתאי הגיע במקרה. השותף שלו בדירה הוא בנה של תופרת שתפרה את התלבושות ל"קדמה". התופרת, חנה שריקי, ניגשה יום אחד אל אילן מוסקוביץ, שעובד עם גיתאי, וביקשה ממנו טובה. "תראה אותו, הוא בחור טוב", אמרה.

זה היה פחות משבוע לפני שהחלו לצלם. לאנג הגיע עם ורוניקה ניקול, שמשחקת את בת זוגו בסרט. מוסקוביץ התרשם וביקש מהם למדוד את בגדי התקופה. לגיתאי היתה כבר דמות בראש, אך כשלאנג צץ לו פתאום לנגד העיניים, הוא התאים את הדמות למידותיו.

בינתיים, אפשר לומר שהנחיתה שלו בעולם החופשי רכה למדי. התום הילדותי שלו פותח דלתות. הבוסריות, ההזדקקות שלו, גורמות לכולם לנסות לאמץ אותו, לעזור לו. מוני מושונוב, ששיחק גם הוא ב"קדמה", נפגש אתו לקפה. שמוליק עצמון, שלאנג פגש בו בהפקה של תיאטרון היידישפיל שבה השתתף ביום השואה, מנסה לעזור לו להתפתח ומייעץ לו. לאחר שכספו אזל והוא נאלץ לוותר על השכירות, הוא התארח במשך חצי שנה בבית הוריו של השחקן משה פרסטר. כשנאלץ לעזוב את הפרסטרים, עמותת "דרור" שמטפלת בחוזרים לשאלה הזדרזה ומצאה לו מחסה אצל פרופ' יוסף אגסי. לאנג, שהוא ומשפחתו נמלטו כמה פעמים מציפורני הנצרות, עלול עוד לחשוד שהחילונים הם פשוט חיילים נאמנים בצבא הישע.

אך היו גם כאלה שניצלו את התמימות שלו, כך שהוא אומר שהתפכח מהאשליה האופורית שכל החילונים טובים. בבית הספר למשחק הוא התאהב באחת התלמידות. ומה כבר חסיד (לשעבר) יכול לדעת על אהבה? "היא הזכירה לי את האדמו"ר מנדבורנה", אומר לאנג. "היה לה את הנפש שלו ממש, את תנועות הידיים שלו. הייתי מוכן לתת לה את העולם הבא שלי". הוא ביזבז עליה את כל הכסף שהשתכר, וקנה לה בגדים יקרים. רק מה? היא ויתרה על האהבה שלו וגם על העולם הבא. עכשיו מנחם לאנג מחפש, מלבד תפקיד חדש, גם אהבה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true