בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נגנז "שיח הלוחמים" של מרכז הרב

הספר "שיח לוחמים", שזכה להצלחה מסחררת, היה היפוכם של אלבומי הניצחון ונתן ביטוי חריג ללבטים המוסריים ולכאב שנלוו למלחמה. הרבה פחות ידוע שלספר רואיינו גם תלמידי ישיבת מרכז הרב, אך דבריהם הושמטו ופורסמו בנפרד, בנימוק שהגיעו באיחור. עורך השיח, אברהם שפירא, מודה לראשונה שגנז את השיחות בעלות הגוון המשיחי מסיבות מוסריות. כך נהפך "שיח לוחמים" למבשרן של שתי תנועות, שלום עכשיו וגוש אמונים. כתבה רביעית ואחרונה

3תגובות

בסוף יוני 1967, כשלושה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, זומנו שני צעירים לבית האדום ברחוב הירקון בתל אביב. הבית האדום שימש במלחמת השחרור המטה של מפקדת ארגון ההגנה. מאז ועד הריסתו היה לבית איחוד הקבוצות והקיבוצים, הזרם הקיבוצי שבשליטת מפא"י. השניים שזומנו היו עמוס עוז מקיבוץ חולדה ואברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל. עוז היה סופר בתחילת דרכו. שפירא (פאצ'י) היה עורך "שדמות", שיצא בהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים. שמו של "שדמות", ששפירא ייסד ב-1960, הלך לפניו כאחד מכתבי העת הספרותיים המשובחים בארץ.

מולם ישב מזכיר הפנים של איחוד הקבוצות והקיבוצים, דב צמיר. הוא ציין לפניהם את תרומתה של התנועה הקיבוצית, על כל זרמיה, לניצחון הגדול במלחמה. היו לכך שני ביטויים. האחד, מספרם הרב של בני הקיבוצים בקרב המפקדים והלוחמים, והשני, מספרם הגבוה של בני הקיבוצים בקרב הנופלים. בשני המקרים חלקם של בני הקיבוצים היה גדול לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה היהודית. צמיר, כמו שפירא ועוז, הכיר אישית חלק מהנופלים ומשפחותיהם.

בשיחה עם השניים אמר צמיר, שלצד השמחה על הניצחון הוא חש במשהו פנימי עמום, סתום, סוג של עצב בלתי נראה, שקשה מאוד בגלל האופוריה והשיכרון מהניצחון להבחין בו. "אז אולי אתם", אמר צמיר, "שעוסקים בחינוך ובנוער, יכולים לשים עליו את האצבע". מישהו בשיחה הזכיר שהיה רק קול בודד, הרמטכ"ל יצחק רבין, שבנאום שנשא על הר הצופים בסוף יוני, בטקס שבו הוענק לו תואר דוקטור כבוד, דיבר לא רק על שמחת החיילים אלא גם על כך ש"יותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם". צמיר העלה לפני שפירא ועוז את הרעיון הבא: אולי החיבור בין סופר שכוכבו החל לדרוך ובין עורך כתב העת הנערץ על בני הקיבוצים יוכל להוליד ספר שיהיה זיכרון לנופלים.

סיכה לתוך האופריה

"היתה תחושה שהמשיח הגיע, של זחיחות", אומר עוז. "ואני רציתי לצעוק תפסיקו לרקוד על הגגות. נכון שניצחון יותר טוב ממפלה. אבל אני חשתי כבר אז שהניצחון הוא אסון, לא רק להם אלא גם לנו. אני הבנתי שנכנסים לקונפליקט שאחריתו מי ישורנה, לא רק עם העולם הערבי, אלא עם האיסלאם. לי היה צורך עצום להכניס סיכה לתוך האופוריה".

הם נענו לאתגר, אך לא היה כל קשר בין הרעיון המקורי שהציע צמיר לבין הדרך הספרותית ששפירא ועוז בחרו ללכת בה. לצורך הפקת הספר הקימו השניים מערכת בין-קיבוצית שכללה את מוקי צור מעין גב, לימים מזכיר התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם), הסופר אבא קובנר מעין החורש, ואחרים. כך נולד "שיח לוחמים". הספר זכה למהדורות רבות ונמכרו ממנו 100 אלף עותקים. בדיעבד, אומר שפירא, כיום פרופסור ליהדות ולהיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב, אסופת הראיונות על שני חלקיה היתה אות ראשון שבישר על הופעתן בעתיד של שתי תנועות - שלום עכשיו וגוש אמונים.

בפתח הספר, שיצא לאור באוקטובר 1967, כתב יריב בן אהרון: "לא חזרנו מהקרב הלומי ניצחון... מתוך הזעזוע הבראשיתי נבקע מעיין של תהיות, הרהורים וביקורת נוקבת". מוקי צור אומר כי בשיחות הציפו המראיינים את התחושות והרגשות שהיו מתחת לפני השטח. "למתראיינים, בני הקיבוצים, אמרנו שהספר לא נועד ליצור פרוגרמה פוליטית. זה לא היה עניין של הבחנה בין ימין לשמאל, ולא עסקנו בשאלה אם לנצח נישאר בשטחים. עסקנו ברגישות ובאנושיות".

הראיונות שהתקיימו ביותר מעשרים קיבוצים, בהשתתפות לוחמים, אנשי מילואים שחזרו משדה הקרב, הציגו הלוך רוח שונה מהאווירה ששררה בציבור הרחב. הן היו ניגוד לנחשול אלבומי הניצחון וספרי הקרבות שיצאו בעקבות המלחמה. השיח חשף התחבטויות נפש, דאגות, חוסר ודאות.

בשיחה שקיימו בקיבוץ עין שמר ניבא לבו של אבישי גרוסמן רעות: "... יש כאלה המנסים לשכנע את עצמם. הם מתוווכחים וטוענים שזה הסוף והערבים גמורים... אנחנו מחזיקים בשטחים שבהם יש אוכלוסייה ערבית די שורשית... השנאה של היישוב הערבי לגבינו תהיה יותר רצינית ויותר תהומית. ולכן, גם המלחמה שתבוא תהיה הרבה יותר אכזרית ויהיו הרבה יותר קורבנות".

בשיחה בקיבוץ גת אמר דן: "ההרגשה של צבא כיבוש היא הרגשה מטונפת באופן בלתי רגיל".

אמנון: "בסיני - בסיבוב הקודם - הייתי בעזה. ואני זוכר רק תמונה אחת... נסענו דרך הרחוב הראשי. התושבים עמדו בפתחי הבתים ומחאו כפיים בקצב אטי, כפוי כזה. זו היתה תמונה מטונפת ממש... נזכרתי בכל התמונות מסרטים של צבאות כיבוש, והיתה הרגשה מחורבנת להפליא".

דן: "היו כאלה שהרגישו את עצמם נוח מאוד בתפקיד כובש. חלק גדול מהם אלה, כפי שאמנון ציין, שלא יצא להם להילחם... או שלא היו מעוניינים כל כך להילחם... והם אנשים שקיבלו עודף ביטחון ושם נעשו פייטרים גדולים מדי... והיו גם אחדים, בעיקר אנשים שהיו להם כנראה רגשי נחיתות, שזו היתה להם הזדמנות לשלוט".

בשיחה בחולדה שאל עמוס עוז: אילו היית מקבל פקודה ישירה ואישית לירות באנשים בצורה שנראית לך חורגת מדברים שאתה מאמין בהם, מהומניות, מהחינוך שלך, היית מסרב לפקודה הזאת בכל מחיר, בכל תנאי?

שי חולדאי: "הייתי מסרב לפקודה בכל מחיר ובכל תנאי".

עוז: היו לך איזה אסוציאציות... ככובש... עם המטען שלך, עם ספרים שקראת ולמדת?

שי: "היו לי הרגשות איומות בפגישה עם האוכלוסייה האזרחית... ילדים בני שלוש ובני ארבע... ילדים בגילו של בני הולכים עם ידיים למעלה. אני זוכר שזקנים או נשים היו צריכים לבוא ולהתחנן... להסביר לנשים שלא מתכוונים להרוג את בעליהן, זו הרגשה איומה. ואני לא אשתחרר מזה... "

בשיחה בגבע שאל עמוס עוז: נניח שהיו אומרים לך מחר: יש אפשרות לעשות שלום עם הערבים, בתנאי שמחזירים להם את העיר העתיקה, לא בשום תנאי אחר. שלום אמיתי, בר קיימא...

יוסי: "אני לא מרגיש שהעיר העתיקה זה משהו אחר מאשר סיני למשל... הייתי מסכים לזה".

עוז: ולא היית מרגיש שום דבר ביחס לחברים שנפלו, שזו בגידה בהם?

יוסי:"אם בעד שלום, אז כדאי".

פגישה מהממת

הרבה פחות ידוע שתוך כדי עיון בראיונות המוקלטים שפוענחו עלתה ההצעה לקיים שיחות גם עם צעירים דתיים שהשתתפו בקרבות. עמרם הישראלי מגבעת חיים (איחוד) נזכר בחניכו דב ביגון, שהיה ילד חוץ בקיבוץ משמר השרון, חזר בתשובה ולמד בישיבת מרכז הרב בירושלים. אחרי שנוצר הקשר עמו יצאו חברי מערכת "שיח לוחמים", עמרם הישראלי וגיורא מוסינזון מנען, לפגישה עם קבוצת תלמידים בישיבה. הראיון התנהל כחמש שעות. כששבו המראיינים פיענחו שפירא ועוז את הקלטות ונחרדו.

15 שנים לאחר מכן, בפגישה שהתקיימה בהתנחלות עפרה, שיחזר עוז לפני המתנחלים את התחושות שלו כאשר קרא את הפרוטוקול של השיחה במרכז הרב, ובספרו "פה ושם בארץ ישראל" כתב את הדברים: "זו היתה פגישה מהממת. אנשי 'שיח לוחמים' הלכו לפגישה בתקווה למצוא בעלי ברית נגד הלכי הרוח שפשטו בארץ מיד לאחר הניצחון הצבאי, הלכי רוח של שיכרון לאומני ופולחן הגנרלים, אורגיית הניצחון. הם חזרו מהפגישה אבלים וחפויי ראש, ולא רק בגלל האופוריה שהיתה בישיבה, אקסטזת הכותל וענתות ושילה ובית אל, דיבורים על ניצחון ונס וגאולה וימות משיח, לשון זרה לנו.

"... מה שהכאיב לנו ביותר היה... האטימות המוחלטת כלפי המצוקה המוסרית שלנו. היו ייסורים בעקבות הניצחון ההוא: ערכים, אידיאלים, מצפון, תפישת עולם. כל אלה מנעו מאתנו להתעלם מן המשמעות של הפיכתנו לעם כובש.... מלחמת ששת הימים היתה מלחמה בין צבאות, לא בין אוכלוסיות. עם ישראל יצא אליה מתוך הסכמה לאומית, שיוצאים להגן על עצם הקיום. לא יותר מזה... ההסכמה הזאת נרמסה למחרת המלחמה והארץ מלאה זמירות חדשות ותאבונות חדשים ותקיעות שופר, וזה היה לנו הלם ומקור ייסורים ודילמה מוסרית.

"ואילו אנשי 'ישיבת מרכז הרב' לא זו בלבד שדיברו לשון זרה לנו. איש מהם לא הבין מה כואב, מה הבעיה המוסרית... האטימות של בני הישיבה נראתה לנו... מגושמת, זחוחה ויהירה, בעל-גופית, שיכורת כוח, שופעת רטוריקה משיחית, אתנו-צנטרית, 'גאולתית', אפוקליפטית, ובמלה אחת, לא אנושית. גם לא יהודית. האנשים הערבים אשר תחת שלטוננו כאילו לא היו ולא נבראו".

בביתו של יוחנן פריד בירושלים התקבצו באוגוסט 1967 שישה תלמידי הישיבה, כולם בשנות העשרים לחייהם. ארבעה מהם, פריד, איסר קולנסקי, יצחק בן שחר ודב ביגון, לחמו בחטיבה הירושלמית בגדה המערבית; ונפתלי בר אילן ויואל בן נון נמנו עם חטיבת הצנחנים שפרצה לירושלים וכבשה את העיר העתיקה.

השואה היתה מטאטא

פריד, ראשון הדוברים, סיפר על הדרשה שנשא ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק ביום העצמאות שקדם למלחמה. הרב סיפר שלא רקד ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל, "לא יכול היה לשמוח מכיוון שהרגיש שחברון חסרה לו, שכם חסרה, יריחו חסרה לו". פריד הוסיף: "החוויה הנפשית של הכיסוף לירושלים והכוסף לארץ ישראל השלמה הם הרגשתו של אדם חי שאיברים שלו חסרים. החיים שלי לא היו שלמים מבחינה רגשית".

בן נון דיבר על תחושותיו ועל "ציפייה לדברים גדולים" בתקופת ההמתנה למלחמה. הוא ציטט מדברי הרב קוק האב, שכתב ערב מלחמת העולם הראשונה "משפטים ממש בוערים על הגדולה שבכל מלחמה, וככל שהמלחמה גדולה יותר יש לצפות למאורעות יותר גדולים בעקבותיה".

בר אילן: "לפני המלחמה היתה הרגשה שעם ישראל הוא כאילו כדור משחק בתוך מהלך מאורעות ענקיים... היתה לנו הרגשה שידחקו אותנו בעל כורחנו למלחמה... כל מהלך המאורעות היה לא נורמלי, לא טבעי מראשיתו עד סופו".

ביגון:" לפני המלחמה הייתי בהרגשה שהכל צריך לבוא בצורה שכלית, רציונלית, יש סדר בדברים. אחרי המלחמה אני כבר לא יודע... אני תוהה... אני לא יודע מה התהליך הבא. התהליך יכול להיות שפתאום מיליוני יהודים יבואו לכאן. ואני חש בהרגשה שאני לא יודע מה יילד יום. יש איזו מתיחות באוויר. אני מרגיש שהולך משהו, לקראת משהו גדול. אני כבר לא סומך על רציונליות. יש לי כבר הרגשה שדוחפים אותי. אני כבר הולך... יחד עם כל עם ישראל הולך לקראת מה... אינני יודע... אבל אני מאמין שזה דבר טוב".

פריד: "יש שלושה דברים שאנחנו עדים להם, מדברים עליהם בתור דברים שחיים אצלנו או אצל הורינו: השואה, הקמת מדינת ישראל, והמלחמה שאנחנו מדברים עליה... אולי זה משפט אכזרי מדי, אבל השואה היתה גם כן איזה מטאטא ענק שזירז את העלייה לארץ... כאילו הקדוש ברוך הוא אמר לנו 'די ילדים... שיחקתם במה שרציתם... עכשיו אני אזיז אתכם בכוח לארץ', וכך היה. השואה היתה כריתה של ענף כואבת מאוד... אבל כריתה שהובילה אחריה תזוזה לארץ. אותו הדבר לגבי השלב השני. החל מאבק בשיטות שונות של לחימה לקראת עצמאות בארץ הזאת. והנה האו"ם, שלא עשה פעולה פרודוקטיווית אחת בשיתוף של כל המעצמות, עשה פעולה על טבעית של שתי מעצמות שמעולם לא הסכימו ביניהן לפעול במשותף... והתוכנית הזאת של תוכנית החלוקה נתקבלה".

קולנסקי: "היתה אצלנו הרגשה של חוסר הכוונה גמור. לא רק שלא הוכשרנו להיות חזקים ומנצחים... לא הוכשרנו להיות גבוהים קצת".

מוסינזון: לא חיית ביכולת לקלוט דברים גדולים? לזאת כוונתך?

קולנסקי: "נכון. המבוכה היתה מפני שכולנו לא הורגלנו לאפשרות לתפוש דברים גדולים... כל עבודת השם שאני מקיים אותה בחיי יום-יום שלי והתופסת את מרכז חיי היתה נעשית במידה מסוימת צל של כל ההרגשות שהייתי מרגיש אילו בית מקדש היה קיים וכל ארץ ישראל היתה בידינו".

בר אילן: "... אם מצרי אחד מעז לעמוד על הגבול, אז הוא רוצח מנוול. הוא שותף לפשע היסטורי. ובשבילי מצווה להרוג אותו ואת כל השיירות לפזר במדבר סיני. ואלה שבורחים - להרוג אותם, לפני שהם מגיעים לתעלה בכלל".

הישראלי: היכן אהבת האדם של היהדות?

בר אילן: "יש אהבת אדם, אבל לא לאחד שבא לרצוח אותי... מצד אחד אנחנו בוכים על החברים שלנו ומצד שני אנחנו אומרים:... רחמנות... מצרים... בורחים יחפים... ניתן להם לברוח. ולי זה ברור שזו סתירה גלויה בין שתי הגישות. הרגשות הרחמנות הן לדעתי מזויפות. ומתוך זה גם יש לנו תסביכים".

הראיונות עם ששת תלמידי ישיבת מרכז הרב לא הופיעו ב"שיח לוחמים". אברהם שפירא, עורכו הראשי של הספר, הודיע למרואיינים כי החומר הגיע באיחור. דובר על תקלה טכנית. השיחה בישיבת מרכז הרב פורסמה בנפרד בגיליון כ"ט של "שדמות", שפורסם באביב 1968, כחצי שנה לאחר הופעת "שיח לוחמים". היום מודה שפירא כי הסיבה לאי פרסום הראיונות לא היתה טכנית. "הרגשתי שמבחינה מוסרית אינני יכול להתיר את פרסום תוכן הדברים במסגרת 'שיח לוחמים'".

שבע שנים לאחר מכן, תלמידי ישיבת מרכז הרב שהשתתפו במפגש "שיח לוחמים" לקחו חלק בהפגנות נגד הממשלה למען הקמת ההתנחלות בסבסטיה. פריד, בן נון ובר אילן היו בין מייסדי גוש אמונים. פריד היה דוברו הראשון של הגוש. איסר קלונסקי הוא רבה של שכונת גבעת מרדכי בירושלים, יצחק בן שחר ראש הישיבה בקדומים, נפתלי בר אילן רב בחולון, יואל בן נון מתגורר באלון שבות ומשמש ראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. פריד משמש כיום מנהל האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. דוב ביגון עומד בראש מכון מאיר ועוסק בהחזרה בתשובה.תשובה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו