בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קרה לדודו ויזר

קשה להאמין, אבל חסר הבית המוזנח המסתובב ברחובות תל אביב, הוא לא אחר מאשר דודו ויזר, קצין הצנחנים המרדן, ההבטחה הגדולה של הרדיו הישראלי, בן טיפוחיו של גדעון לב ארי, פזמונאי שכתב שירים לטובי הזמרים, איש רעים שנשא שתי נשים והוליד ארבעה ילדים וחלם בגדולות. הוא עדיין חולם

תגובות

צילומים: ניר כפרי

בקרן הרחובות דיזנגוף-טשרניחובסקי בתל אביב עומד דודו ויזר על המרצפת הקבועה שלו ומנגן בחליל. מפעם לפעם הוא מחליף אותו בחליל אחר, שהוא שולף מאשפת חלילים שהוא נושא על שכמו. 11 חלילים שונים יש לו והוא מתאים אותם למצבי רוחו המשתנים, על פי קוד מסתורי המובן רק לו. על הרצפה למרגלותיו מוטל תרמיל ממורטט. עוברי אורח חולפים על פניו, ממהרים לענייניהם, נכנסים ויוצאים מהחלל הממוזג של דיזנגוף סנטר הסמוך כשבידיהם שקיות מקושטות בלוגואים אופנתיים. רובם לא מפנים מבט נוסף לעבר נגן החליל המוזנח שעומד בצד. רחובות תל אביב מלאים בחסרי בית שכמותו וככל שמספרם גדל, כך הם שקופים יותר, מתמזגים ברקע, נהפכים לחלק מהתפאורה העירונית.

רק אנשים ספורים מתעכבים להאזין לוויזר ולהניח מטבע על התרמיל. לקראת ערב, כשוויזר אוסף את שלל יומו יש בידיו סכום שמספיק להמבורגר, שאתו ישבור את רעבונו. "האנשים הם טובים, העיקר לא להיות תאב בצע", הוא מסכם ביובש את המשמרת שהסתיימה.

בגדיו מרופטים, מדיפים ריח רע. כמה משיניו חסרות. כבר שנים שאין לו בית. לפני כחודש אושפז בבית חולים אחרי שכמעט שבק מהתקף של חסימת מעיים. מתוך שקית נייר שצמודה אליו באשר ילך הוא שולף שיר שכתב, "טיפוס שלילי", וקורא בקול: "הולך לפה, הולך לשם / מחפש להעביר את הזמן, משועמם / לא רוצה לעשות שום דבר / מביט מרחוק על כל העולם המוזר / לא רוצה לדעת, לא יכול להתחייב / את עצמי אני לא אוהב / לא רוצה לתת, לא יכול לקבל / בעיניהם אני בוגד, משוגע ונוכל / אף אחד לא אוהב אותי / אני לבדי, לעזאזל, לבדי / כועס לפה / זועם לשם / מתפוצץ מקנאה / מקנאה בכולם".

זה לא השיר הראשון שוויזר כתב. יש רבים אחרים, חלקם אפילו מוכרים. אבל הם שייכים לתקופה אחרת, לאיש אחר, לדודו ויזר של פעם. קשה לראות בהומלס המוזנח הזה את האיש שהיה פעם אחת ההבטחות הגדולות של הרדיו הישראלי; את הצנחן יפה התואר וברוך כשרונות שנשא לאשה את בתו של אחד ממפקדי מלחמת השחרור בנוכחותם של חיים בר-לב ועזר ויצמן; את העיתונאי שהיה בן טיפוחיו של גדעון לב ארי, בימים שלב ארי היה האיש החזק של קול ישראל; את הפזמונאי שכתב שירים לקורין אלאל, אריאל זילבר ודורי בן זאב והשתתף בהפקת תקליט הבכורה של הזמר עובד, זה עם הלהיט "ברווזים ברווזים"; את דודו ויזר שנשא נשים והוליד ילדים והיה איש רעים להתרועע שכתב מחזות ושירים וחלם לזכות בהכרה כאמן חשוב.

ויזר רגיל, כנראה, בזעזוע שפוקד את מכריו ממצבו הנוכחי ומנסה להרגיע אותי: "שם המשחק זה אובדן. אין לי בעולם כלום. דע לך שעכשיו, כשאני ברחובות, זה יותר קרוב לאני הפנימי שלי משהייתי אז ברדיו. אם אתה רוצה לתאר את עלייתי ונפילתי אין לי שום בעיה עם זה. אמנם לא טיפסתי גבוה מדי, אבל המקום שאליו התרסקתי אין נמוך ממנו. אני אפרוש את סיפור חיי במלואו. אני לא אסתיר דבר".

סיפורה של נשמה תועה

לפני שבועות אחדים הופיע התרגום העברי לספר "סודו של ג'ו גולד" שבו כונסו שתי כתבות דיוקן ארוכות שפירסם העיתונאי האמריקאי ג'וזף מיטשל ב"ניו יורקר". מיטשל מתאר שם בפרטי פרטים וברגישות רבה את חייו של ג'ו גולד, בוהמיין אקסצנטרי בוגר הרווארד, שנהפך להומלס בניו יורק. בהקדמה כותב המחבר: "הספר מכיל שתי זוויות ראייה על אותו אדם עצמו, נשמה תועה ששמה ג'ו גולד".

גם סיפורו של דודו ויזר הוא סיפורה של נשמה תועה, וגם הוא מכיל יותר מזווית ראייה אחת. גם ויזר סובל ממה שג'ו גולד מכנה "שלושת החי"תים": חסרון בית, חרפת רעב וחבלי התפכחות. גם ויזר, כמו גולד, ישן על ספסלים מזדמנים, על הרצפה בדירות של חברים לרגע. גם הוא משרך רגליו ברחובות, גם הוא "המומחה הראשון במעלה בתחום ההסתפקות במועט" וגם הוא מתחמם למחשבה הנעימה, שיום יבוא וכישרונו הגדול, שאינו מוטל בספק, יפרוץ ויזכה להכרה שהוא ראוי לה.

ויזר לא שמע על ג'ו גולד, אבל יש לו גיבור ספרותי משלו. "בפעם הראשונה שהנחתי את הכובע על המדרכה הרגשתי שלא בי מדובר, זה הגיבור של היינריך בל בספר 'המוקיון' שעושה את זה", הוא אומר, "היום כבר אין לי את הבושה. לא שיש לי דחייה מהמלה קבצן, אבל אני לא קבצן. אני נגן רחוב. קבצן מקבל בחסד ואני בזכות".

דודו ויזר היה צנחן משוחרר בן 24 כשהפציע ככוכב שביט מבטיח וכריזמטי בשערי מערכת החדשות של קול ישראל בתל אביב בשנת 69'. היו אלה דמדומי ימי הרדיו, רגע לפני שהטלוויזיה כבשה את בתי הישראלים, וויזר הביא עמו אל לב הממסד רעיונות אנרכיסטים שינק בעת שהסתופף בשולי חבורת "מצפן". הוא דיבר בגנות משה דיין וגולדה מאיר בימים שישראל האופורית נשטפה בגל מתעתע של פטריוטיות. הוא הטיף לסולידריות עם הפועלים כשגיבורי השעה היו קבלני העפר, שעשו מיליונים מבניית קו בר לב לאורך תעלת סואץ. "הדברים שהוא השמיע, האבחנות החדות, היו לגבינו פצצה. אני יכול להצביע לך על 30 איש שלגביהם הוא היה גורו", נזכר אמנון ברזילי מ"הארץ", שהיה אז כתב צעיר ברדיו והתיידד עם ויזר.

מנהל מחלקת "ענייני היום" בקול ישראל אלימלך רם המליץ לוויזר "תסתובב ותרחרח". ויזר עשה כהמלצתו ומהר מאוד מצא לעצמו פטרון בדמות גדעון לב ארי, סגנו של רם, שסייע לצעיר הנלהב להיקלט ולתפוס את מקומו לצדם של דליה יאירי, מייק הולר, ערן שורר ורפי אמיר.

"כולנו התאהבנו בקסם של דודו ויזר", אומר ברזילי. "גדעון (לב ארי), שהיה היפוכו המוחלט של דודו, אימץ אותו מהרגע הראשון. מה שחיבר ביניהם היה החלק החתרני. המורה שאף לכבוש את הרדיו ולתלמיד מאוד התאימה המהפכה שהוא ביקש לחולל. היה לו כושר רטורי יוצא דופן. היה בלתי אפשרי לעמוד מולו בויכוח. הוא התאפיין בישירות שבאותן שנים עדיין לא היתה מקובלת. הוא הטיח את האמת בפרצוף בלי עידונים או עכבות ולא היה אכפת לו אם אתה קולגה או בוס".

כשפרש לב ארי פרש ממחלקת החדשות בטריקת דלת, הלך ויזר אחריו והיה שותף בכיר להקמתה של מערכת עצמאית, שזוהתה עם התוכנית הפופולרית "הטור השבועי". בעוזבו את החדשות הוא החמיץ את לידתו של המגזין היומי "בחצי היום", אירוע מפתח בתולדות קול ישראל. תחת זאת הוא היה שחקן הציר של החבורה שכונתה אז "נערי גדעון", ושעמה נמנו גם דוד (דודי) מרגלית, אלכס טלמור, יורם אלפר ויובל מסקין.

מסקין, עדיין ברדיו, לא שוכח לוויזר את הישגיו הגדולים. "אני שונא שאומרים על עובדי רדיו שהם יוצרים, אבל בכמה מקרים שרדיו השיק ליצירה דודו היה שם. הוא ניסה דברים, הוא חלם בגדול. גדעון לב ארי זיהה את הסגולות האלה וטיפח את המקוריות שבו. לרוב האנשים שעוסקים בעיתונות אין את זה, כיוון שהם שמרנים".

רוני דניאל, הכתב הצבאי של ערוץ 2 , היה אז כתב מתחיל בקול ישראל: "כשהגעתי לרדיו, גדעון לב ארי עליו השלום הצביע על דודו ויזר ואמר לי 'זה האיש. כזה ראה וקדש'. דודו היה המדריך האמיתי הראשון שלי. הוא זה שלימד אותי לעשות כתבות. הגישה שלו היתה דקדקנית, מאוד קפדנית. דבר דבור על אופניו. הכל לווה אצלו בערכים אידיאולוגיים של יושר אין קץ. לעשות הכי טוב שאפשר. בצעדי הראשונים ברדיו בפירוש ניסיתי לחקות אותו".

ויזר תיכנן קמפיין למניעת תאונות דרכים שבמרכזו מסע מכוניות מרוסקות לאורך כבישי ישראל. הוא חלם להפיק קונצרט רוק ענק, שבו כל זמר ישיר שיר בעברית ושיר בשפת אמו, הרבה לפני ש"רב תרבותיות" נהפכה לסיסמת השעה. הוא קיבץ תושבים מכפר שלם כדי להצמיח מהם להקה. פירות הוא לא ראה, אבל הוא לפחות העז.

יורם אלפר, חבר ועמית, נאנח: "שמעתי שראו אותו מקבץ נדבות בדיזנגוף סנטר ונחרדתי. מדובר באחד האנשים היותר אינטליגנטים שיצא לי לפגוש ברדיו. ההתחלה שלו היתה מזהירה, היכולות מדהימות, הוא היה עיתונאי מלידה, בחור רגיש, מהמצוינים שבינינו. עצוב, עצוב מה שקרה אתו".

13 שנים נשאר ויזר ברדיו, רובן תחת צלו הגדול של גדעון לב ארי. "גדעון היה בשבילי תחליף אב. אחרי מות קדושים ניתן לומר שהוא היה דיקטטור ובסופו של דבר זה הגורם שהרס את הקריירה שלו. הוא לא היה מסוגל להאציל מעצמו. הפרפקציוניזם שלו גבל לעתים בשיגעון אבל אני הערצתי אותו. הוא דמות מאוד משמעותית בחיי. בזמנו, מלה טובה ממנו היתה בשבילי עולם ומלואו". הוא מחקה בדייקנות את הקול הרועם, שהיה סימן ההיכר של לב ארי. "הלכתי לצדו בכל המאבקים. רק מה, הוא לא נתן לנו לצמוח. הוא לא הכיר בכך שהגענו לנקודה שבדיוק אליה הוא שאף להוביל אותנו. בעיני, תאוות השלטון שלו נבעה מחרדת נטישה".

ביולי 78', שנה לפני שלב ארי מונה למנהל קול ישראל, עשה ויזר טעות שעלתה לו באובדן הקריירה העיתונאית. במסגרת תוכניתו "שעת שידור" הוא ראיין את סרבן הגיוס אורי דייוויס. זה היה בשבת, בשעות הפריים-טיים של הרדיו. הדעות שהשמיע דייוויס נחשבו אז לקיצוניות אפילו לטעמם של שמאלנים רבים וגם היום הן רחוקות מאוד מהקונצנזוס הישראלי. דיוויס טען בזכות מדינה חילונית-דמוקרטית על פי הדגם של אש"ף, כפתרון האופטימלי לסכסוך במזרח התיכון. הוא עשה הקבלה בין הציונות לבין הנאציזם והצהיר "רק מפלה צבאית תביא לתיקון העוול ההיסטורי שנגרם לערבים".

המאזינים לא ידעו את נפשם מרוב זעם והסתערו על המרכזייה של מערכת קול ישראל. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הרדיו חגי פינסקר החליטו להשעות את ויזר לאלתר מהמיקרופון. הוא הוגדר כמסוכן ומאז לא חזר לשדר.

למרות ההשעיה, כשלב ארי החליף את פינסקר הוא זכר לוויזר חסד נעורים והטיל עליו להפיק ג'ינגלים לקידום המאבק בתאונות דרכים ופרויקטים זניחים אחרים. ויזר לא הוחזר עוד אל לב העשייה. כעבור שלוש שנים גובש עמו הסכם פרישה, תמורת פיצויים מוגדלים. "היה בי קו של מרד, אהבתי את הסערות", הוא מודה היום. "האמת היא שכבר בקיבוץ, כשקראתי ב'העולם הזה' על אורי דייוויס שהפגין נגד ההפקעות בשטח 9 ראיתי בו לא פחות גיבור מאשר לוחמי 101 שבהשראתם התגייסתי לצנחנים".

לב ארי ניהל את קול ישראל מ-1979 עד 1988. הוא מת לפני כשנה. ויזר, שמנותק היום לחלוטין מתקשורת, לא ידע על מותו של פטרונו עד שפגש באחד מפסטיבלי העידן החדש דוגת שנטיפי ובומבמלה, שאותם הוא מקפיד שלא להחמיץ, את אלדד לידור, עמית לשעבר מהרדיו, שבישר לו את הבשורה המרה.

צלו הגדול של אבא

כדי להבין מה מוליך גבר אינטיליגנטי וברוך כשרונות אל המרצפת בפינת הרחובות בתל אביב, צריך לחזור לאחור, אל שנות ילדותו בחיפה של סוף שנות הארבעים. ויזר, בן 57, נולד שם ללינה ונוח ויזר, שהיגרו לפלשתינה מפולין עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כל זיכרונותיו מילדותו שחורים, מעונים, ספוגי תסביך נחיתות עמוק וצלו של אב גס רוח ורודני. כמו שכתב המשורר א"א קאמינגס על ג'ו גולד, נדמה שאפשר להציג את חייו של ויזר כ"מסע של רוח רפאים" המתקדמת בעולם "באמצעות אין ספור מעין-מיתות".

"הכל מוביל לאבי הסדיסט האנאלי, שהיה קצב ורק במזל לא עשה גם ממני חתיכות. גרנו אז במורד שכונת הדר בחיפה. תמונות הילדות שזכורות לי ממנו קשורות תמיד בחצאי פרות שהוא סוחב על הגב בדרך לשחיטה ובגרזנים של איזה שני מטר אורך שבעזרתם הוא היה מפרק את נתחי הבשר. הוא היה רתחן, הוא היה גס רוח, הוא היה משבית שמחה, הוא היה מהמר, הוא היה טיפוס מגעיל כמוני, כלומר אני כמוהו. בשום צורה לא יכולתי להיות גאה בו, אבל כשהייתי בין הילדים גם אני הייתי חייב שיהיה לי משהו להתפאר בו ואז סיפרתי שאם ייתנו לו אפילו פיסה קטנטונת של בשר הוא מיד יזהה מאיזה חלק של הפרה הוציאו אותה. אבא היה דור שני לקצבים ואמא שלי, שהיתה אשה נהדרת, די זילזלה בו. היא קיוותה תמיד שלפחות אני אהיה שונה ונעלה יותר, שלא אצטרך לעסוק בעבודה פיסית. את כל מאווייה הרוחניים היא תלתה בי".

את הלימודים בבית הספר הריאלי בחיפה הוא זוכר כ"חוויה מפלצתית": "הנוקשות, ההצדעות למורים, שירת 'אדון עולם אשר מלך' במסדרי הבוקר, לחלוטין לא הסתדרתי עם זה. הייתי חלשלוש בעל רגישות יתר, פחדתי מהצל של עצמי, חטפתי מכות ולא הייתי מסוגל להחזיר, הייתי לא יוצלח. החיבור ביני למוסד שנועד להצמיח רמטכ"לים נידון מלכתחילה לכישלון. סמכות, שררה ומוסכמות עושים אותי אפס. הנחמה היחידה שלי היתה להסתכל בבנות היפות שאך הנצו שדיהן".

קצת אחרי שחגג בר מצוה עברה המשפחה לקיבוץ מזרע בעקבות האב, לאחר שזה קיבל הצעת עבודה במפעל הבשר החדש "מעדני מזרע". "למרות שאבא היה איש מקצוע מעולה, בחיפה הוא היה מחוסל כיוון שהוא רב עם כל בעלי האטליזים", מספר ויזר. במזרע עבר הנער השברירי והמפוחד מטמורפוזה. הוא השיל מעליו את דמות העירוני המבוהל ועטה את גלימת הקיבוצניק המשוחרר. הוא הלך יחף, ניתק מסינורה המגונן של אמו וגילה את החירות של השדות, את בעלי החיים, את המרחבים ואת החופש. מהמחנך שלו, מרדכי בן אשר, ספג הומניזם. "פרחתי, התברר שאני לא טמבל ולא טיפש כפי שחשבו בריאלי".

אפילו שלא צמח בקבוצת הילדים "זית" מראשית דרכה נהפך ויזר למנהיג. הוא סחף, הוא היה מושא לחיקוי, הוא אפילו זכה - היש עדות חותכת מזו להשתלבות מוצלחת? - באהבתה של יפהפיית הכיתה חן סדן, היום מפיקת פסטיבלים המתגוררת בתל אביב. "דודו היה עלם חמודות משגע, מחונן", היא נזכרת, "דעתו היתה הכי נחשבת. העיניים היו נשואות תמיד אליו, צפינו לו עתיד מזהיר. ההתגלגלות שלו... אנחנו מסרבים להאמין שזה מה שקרה בסופו של דבר. זה מזעזע".

ויזר היה היחיד מקבוצת "זית" שלא הופיע לפגישת המחזור אף שהרעיון לקיים אותה היה במקור שלו. זו עוד אחת מהתכונות המאפיינות אותו: רגע אחד הוא נמרץ, אנרגטי, שופע רעיונות, מתלהב, ורבע שעה אחר כך שוקע וכבה. לא פלא שרבים כל כך מתקשים לעמוד בזיגזגים הרגשיים שלו ומנתקים ממנו מגע למרות רצונם הטוב. "גם הסרחונות, בוא נקרא לילד בשמו, מבריחים אותם", הוא מוסיף ברגע של גילוי לב.

בכיתה י"א, במפתיע, הוא קטע את לימודיו וחזר לחיפה לחיות לבדו. כשהתגייס נפגע עמוקות שלא בחרו בו לסיירת מטכ"ל אלא רק לצנחנים. הוא התגייס לגדוד 890 במאי 63'. אתו במחזור היה דורון רובין, לימים אלוף. המג"ד היה אריק רגב, שלימים נהרג במשך מרדף בבקעה. צורי, ברזני, אסא קדמוני, השמות שסבבו אותו היו בשעתו מיתוסים גדולים בצה"ל. ויזר היה מ"מ מרגמות בגדוד 202. פעולת התגמול בג'נין במאי 65' הביאה לסילוקו. המחלקה של ויזר, שהיתה מתוכננת לצאת למבצע, הצטוותה ברגע האחרון ממש להישאר במחנה עמוס. המ"מ ויזר סירב להשלים עם הגזירה והצטרף על דעת עצמו, כלוחם מן השורה, לפלוגה של מתן וילנאי. בדרך אל היעד גילה אותו המג"ד, אפרים חירם (פיחוטקה) בעט בו ובסיום המבצע הדיח אותו בעוון הפרת פקודה.

במר לו ויזר פנה למפקד בה"ד 1 מאיר פעיל, וזה הסכים לקבל אותו כמד"כ. לבקשתו, הוא אף חתם קבע כדי להדריך קורס חי"ר. במלחמת ששת הימים הוא השתתף במסגרת חטיבה 5 בכיבוש החלק המערבי של השומרון, מטול כרם ועד דיר שרף. אחרי המלחמה הוא פנה לקצח"ר רפאל איתן וביקש להפסיק להיות קצין ולחזור להיות חייל.

בקליניקה של ד"ר רודי

אחרי מלחמת ששת הימים יצא ויזר לטיול באירופה. הוא התחיל ביוון ונתקע בלי כסף בשוודיה. כדי לקנות כרטיס חזרה לישראל הוא מכר את מצלמת "פנטקס" היקרה לו שהיתה "המתנה היחידה שאי פעם קיבלתי מאבי".

את צעדיו הראשונים בעיתונות עשה, כמו רבים וטובים באותם ימים, בשבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי. הוא מצא שפה משותפת עם שלום כהן, סגנו של אבנרי. בימיו הספורים ב"העולם הזה" הספיק להתכסך עם מי שהיה אז חברו, חיים הנגבי. "הוא היה פרח, היה בו תום במנות בלתי מצויות, כולם מאוד אהבו אותו. רבנו, כי כעסתי עליו שהוא חזר מהמלחמה יותר מדי נלהב ופטריוט, ולא רק זה: הוא גם לקח שני אקדחים כשלל". כל זה לא הפריע להנגבי, הוא מודה, לבקש מוויזר בסתר שייתן לו אחד מהם.

השנים הטובות של דודו ויזר התחילו ב-69', במקביל לימיו הראשונים ברדיו. בשלהי אותה שנה הוא נשא לאשה את תמי בן-גל, בתו של האלוף מיכאל בן-גל שהיה מפקד חטיבת קרייתי בתש"ח, נספח צה"ל בבריטניה ובבורמה ונשיא בית הדין הצבאי לערעורים. בחתונה שהתקיימה בבית החייל השתתפו הרמטכ"ל חיים בר לב והשכן של משפחת הכלה מנוה מגן, עזר ויצמן. ויזר, האנרכיסט והמורד, מודה שהוא בהחלט נהנה אז מהחבירה אל המייפלאואר של ישראל המתחדשת.

הוא ותמי היו זוג צעיר ויפה. לו היתה משרה מבטיחה ברדיו. נולדו הילדים הראשונים קרן ועומר. הדירה של המשפחה, ברחוב הגיבור האלמוני ביד אליהו, משכה אליה חברים רבים, ביניהם אלי ישראלי, יהודה אטלס, אמנון ברזילי ואהרל'ה בכר. ממזרע הגיעה באופן קבוע אספקה טרייה של בשרים. גם חשיש משובח לא חסר. הפטיפון השמיע דונובן, שלום חנוך, אריק איינשטיין, ניל יאנג, ליאונרד כהן. "ביום שהוא לקח אותי אליו לדירה ונתן לי לטעום מנקניקי מזרע, מבחינתי זה היה אישור שהתקבלתי פחות או יותר", נזכר רוני דניאל, "הוא היה מודל של 'ככה תעבוד'. העובדה שהוא היה צנחן רק העצימה את ההערכה שלי אליו".

שנות ה-70 המוקדמות היו עליזות ופרועות, אך כבר בעיצומה של המסיבה ויזר חש שהוא מאבד כיוון, שהחיבור בין "הפלבאי לבורגנות" כהגדרתו, היה רעוע ביסודו. רגע שזיעזע במיוחד את החברים היה כשהוא חזר משירות מילואים ממושך. אשתו פרשה לכבודו בחדר השינה מצעים חדשים, אך ויזר עלה אל המיטה בנעליו האדומות והמאובקות, והתחיל לקפוץ על המצעים הנקיים. "לא נהיה עבדים לחפצים", צרח ויזר, "כשאני רוצה לשמוח, שום דבר לא יעצור אותי". תמי פרצה בבכי.

"הייתי מסוכסך עם עצמי", הוא אומר היום ונזכר בתמונה מצמררת, שכאילו מסבירה הכל. "חזרנו מירושלים, מביקור אצל ההורים של אשתי. היו אתנו במכונית גם הילדים, קרן ועומר. מי שהיה מתבונן בנו מהצד היה אומר 'פסטורליה'. פתאום, בצד הדרך, ראיתי אדם מוזנח ועלוב מתנהל לאיטו. אני לא יודע מה נכנס בי, אבל כשקלטתי אותו אמרתי בלבי שהגורל שמתאים לי זה להיות הוא ולא אני במכונית".

ויזר ניסה להתמודד עם השדים שהשתוללו בנפשו. "פניתי לטיפול אצל ד"ר דוד רודי, שממש כמו גדעון היה בשבילי תחליף אב, כי הרגשתי אומלל וחסר ערך, למרות שחיצונית הכל נראה יותר מבסדר. היתה לי עבודה שיכולתי להשוויץ בה, הייתי מוערך, הקמתי משפחה לתפארת, לכאורה הייתי אמור להיות מאושר ולא הייתי. ההתדרדרות שלי היא תוצאה של תהליכי הרס. פיתחתי דמיונות, מכאן גם השימוש המופרז בסמים. עשיתי צעדים נמהרים, שמא לא אספיק להיות כל מה שאני מתכנן. זה ישמע אולי יהיר, אבל נמאס לי לדחוף מיקרופונים, ככה הגדרתי את זה לעצמי. רציתי שלי ידחפו מיקרופונים. הכתיבה המאסיווית, זה הכל נובע מהפחד להיזכר כבנו של הקצב, רציתי שיכירו בי כאמן".

ואז הגיעה מלחמת יום כיפור. בין מכריו של ויזר חלוקות הדעות ביחס לשאלה מה אחראי להידרדרותו. אחדים מאשימים את הסמים, בעיקר את האל.אס.די, אבל ויזר טוען בתוקף שלקח טריפ אחד בחייו, ושאי אפשר לייחס לו את מה שקרה בהמשך. אחרים משוכנעים שאת הטריגר להתדרדרות צריך לחפש בחוויותיו של ויזר מממלחמת יום כיפור. ויזר השתתף במלחמה כלוחם בכוח של דני מט. הוא השתתף בצליחת התעלה, ספג הפגזה ארטילרית כבדה והגיע עם חטיבה 55 לעיר סואץ אחרי שכבר שככו הקרבות.

"דודו ויזר נגמר נפשית ביום כיפור, רק שכולם התנהגו כמו פולנים ולא הוציאו את הסוד החוצה", אומר יורם אלפר, "דודו הוא קורבן מלחמה, הוא חולה, אגף השיקום של משרד הביטחון חייב לסייע לו".

מהמלחמה, מעידים כולם, הוא לא חזר אותו אדם. "מה השתבש?" תוהה רוני דניאל, "נדמה לי שהוא חזר מיום כיפור עם עינים קצת אחרות. אז גם נכנס לחייו רודי ההוא שלטעמי חירבש אותו עוד יותר. כדרכו, הוא הלך עם הדברים שלו עד הסוף. בשיחות אתו הוא בא מהנקודה של 'אני האדם הכי עקרוני עלי אדמות, כולכם פשרנים, לא מהפכנים'. באיזשהו שלב איבדנו את הסבלנות אליו. הקשר ניתק. אחר כך כבר ראיתי אותו הולך ברחוב ומנגן בחליל. ניגשתי אליו בתקווה שהדודו ההוא עוד רלוונטי, שאני עוד אראה לו את הזיק בעיניים, אבל הוא כבר לא היה אתנו. דודו הוא וואחד איש וכשבין החברים אנחנו מזכירים אותו זה מלווה תמיד בצער רב".

גם לפני הראיון עם אורי דייוויס היו איתותים שמשהו משתבש. כשבקול ישראל הוחלט, לרגל יום העצמאות השלושים, לשדר סדרת תוכניות על תולדות המדינה, קיבל ויזר אחריות על שנת 67' היוקרתית. בניגוד לעורכים אחרים, הוא לא פנה לחטט בארכיון אלא זימן לראיון את ד"ר רודי, המטפל שלו. השיחה היתה מאלפת, אך הקשר בינה לבין תוכנית תיעודית על מלחמת ששת הימים והשפעותיה היה קלוש.

בהזדמנות אחרת, במסגרת תוכנית סאטירית שכתב, ערך והפיק, שנקראה "טוב מאוד" ולא ממש הצחיקה, הוא חיבר מערכון שבו תיאר שבט של האדם הקדמון היוצא למסע ציד שנתי, כשאחד מהשבט נשאר במערה "כי סתם לא בא לו", רמז ברור לסרבנות גיוס. הוא נקרא לבירור ויצא זכאי. כשלו עצמו נמאס לשרת במילואים בצנחנים הוא לא נענה לצו קריאה וכשנתפס על ידי חוליה של לוכדי עריקים נידון לשבועיים מעצר. הוא הוריד פרופיל ויותר לא נקרא לשירות.

הברווזים לא המריאו

במקביל להשעייתו משידור התפרקו נישואיו הראשונים. אחרי שהתגרש הוא עבר לגור במכונית הסוסיתא הישנה שנותרה לו ואתה נדד בלילות בין חצרות של חברים מזדמנים לגנים ציבוריים. הוא כתב בלי סוף שירים ומחזות אך לא מצא להם קונה. כיוון שכך, החליט להפיק בכספו תקליט שדרים עם שיריו, בשם "אצבעות שמחות", שאליו חברו שלושה זמרים: קורין אלאל, מוטי דיכנה ואהרון ביהרוז, זמר ממוצא פרסי שוויזר איתר בכפר שלם. לצורך מימון הפרויקט מכר את מכוניתו. השירים לא הצליחו.

תקופה ארוכה התגורר ויזר עם קומץ מטלטליו באולפן 7 בקריה בתל אביב. כשגדעון לב ארי שלח אליו עובדת סוציאלית שתבחן את מצבו הוא סירב לדבר אתה. כשיצאה הוראה שאסרה עליו להיכנס לתחומי הרדיו שכרו לו כמה חברים מקול ישראל חדר לגור בו, אבל עקב תלונות שכנים על כך שהוא משכים בשלוש לפנות בוקר ומתחיל לנגן הוא נאלץ לעזוב גם אותו.

התחנה הבאה היתה עם הזמר עובד, שזכה לתהילה קצרה עם הלהיט "ברווזים ברווזים". דורי בן זאב, שהכיר את ויזר עוד מימיו הטובים ברדיו, שידך בין השניים. התקליט "גגות אדומים" לא הגשים את הציפיות הגבוהות שתלו בו יוצריו. אף ששיר הנושא "גגות אדומים" הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים, הקהל לא רכש את התקליט. "עבדנו בלהיטות", נזכר ויזר, "שטנו על ספינת הנפאס, ינקנו את החומר בתקווה להפליג אל חופי האמת, אבל בסוף התנפצנו אל שרטונות השקר. נפלנו בין הכסאות בגלל הסיווג. למזרחים לא היינו מספיק מזרחים ולמערבים לא מספיק מערבים. היום אני מביט על הדברים בפחות מרירות ואכזבה משהרגשתי אז".

ויזר נזכר בפרק "גגות אדומים" בדרך לביקור במסעדה של עובד בכרם התימנים. מפעם לפעם הוא מתעכב ליד דוכני הבשר של שוק הכרמל. "בגלל אבא שלי, כל קצב נוגע ללבי", הוא אומר. זו לא אהבת המוסיקה לבדה שמושכת את ויזר אל עובד, זו התקווה לארוחה חמה. "הוא הראה לך את השיר האחרון שלו?" שואל עובד, "'את האבן הכבדה יום יום אל ראש ההר / אם זה קל או זה קשה, אתה שפוי נשאר / מציאות מורכבת משני כוחות שווים / כוח ההרס וכוח החיים / שושנים וקוצים / אל תמאס בחיים'. שמע זה חתיכת פיצוץ, הדברים חייבים לקבל חשיפה". ויזר מקשיב וממלמל "זה עוד יגיע, זה עוד יגיע".

לאריאל זילבר הוא כתב את "רחוב האהבה". לאילן וירצברג את "על מדרגות התיאטרון". לדורי בן זאב את "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול". מבין מאות הטקסטים שחיבר, אלה הם השירים היחידים שהתפרסמו ממש. את קורין אלאל הוא הציף בטקסטים שמתוכם רק "בלבולים", שנכתב לילדים, זכה לאיזושהי תהודה. הוא גם התאהב בה. "איך אפשר שלא? קורין היא בחורה מסעירה". הוא גר אצלה שנה. "די בצדק היא לא התחברה לניכור שבשירים שלי", הוא אומר. מפעם לפעם הוא משאיר לה במשרד חבילה ובה שירים אחרונים, בתקווה שאחד מהם ימצא חן בעיניה. גם אצל אהוד בנאי, שאף הוא נתן לו מחסה, הוא השאיר הררי שירים. "הוא איש יקר לי", אומרת אלאל. "מזמן לא פגשתי אותו. מה שעושה לו את הקושי זו דרך ההתנהלות שלו והטקסטים החריפים, שבהם הוא מטיח את האמת המרה שלו על כל העולם. זה מעניין, רק שזה לא מתאים לי". כשהיא שומעת לראשונה על גורלו היא נרעשת. "אני אדבר עם אקו"ם, מוכרחים לעשות משהו".

דורי בן זאב לעומתה בכלל לא מופתע. "ההחרפה במצבו היא הרי לא מהיום. הוא לא מעוניין בעזרה. הבן אדם רוצה להיות איפה שהוא. בימים הטובים שעבדנו יחד על תקליט שלי הוא זרק אותי למקומות של אנרגיה חיובית. היתה בו המון נתינה. מצד שני, בגלל ההתעקשות שלו שרק ככה, חוסר הפשרנות, אי אפשר להגיע אתו לדיאלוג ולכן הוא מוצא את עצמו לגמרי לבד. הוא בנה סביבו חומה כדי להשתגע בה. היו בינינו הרבה פגישות לאורך השנים. באתי אליו לא פעם ולא פעמיים כדי לקחת אותו, לסייע, להפגיש אותו. היו לו אפשרות, הוא לא נענה. לא רציתי להתכסח איתו, מרוב תסכול הרמתי ידיים. אוי אוי אוי, הכנסת אותי לסיפור עצוב, היינו ידידים מאוד טובים".

הכל מתפרק בידיים

דומה שאין דלת שדודו ויזר לא דפק עליה בתקווה לזכות סוף סוף בהכרה המיוחלת. אך בכל פעם שנפתח חרך בדלת, מיהר ויזר לסגור אותה על אצבעותיו. הוא נתן שיר לעופרה חזה. "היא אוהבת את מה שעשית", נאמר לו. "אם כך אני רוצה כסף", הוא הודיע. אמרו לו "אנחנו לא משלמים". "לי אתם תשלמו", הוא התעקש. "לא רק שלא נשלם לך, גם נעיף אותך מהתקליט", הודיע לו המפיק של חזה, בצלאל אלוני, וטרק את הטלפון.

"באופן סיסטמטי הכשלתי את עצמי. שיר בתקליט של עופרה יכול היה רק לקדם אותי", אומר ויזר בצער. כך היה גם עם אריק סיני. "נפגשנו בקפה אוסלו, הוא ביקש את הסכמתי לשנות בית וחצי בשיר הנושא של תקליט חדש שהוא עמד להוציא. עניתי לו שיכתוב הוא את השירים שלו ואת שלי שיעזוב במנוחה". התרחשות דומה גרמה לניפויו מאלבום של גלי עטרי. "מט עצמי", הוא מאפיין את תופעת ויזר, "לוזר. אשכרה לוזר. התמלילן הוא הרי האחרון בשרשרת המזון". גם המחזות שלו ידעו גורל דומה.

בעבר הוא השקיע את הפיצויים המוגדלים שקיבל מהרדיו בלהקה שהוא האמין שתהיה הדבר הבא. קראו לה "סינבד" והיא התפרקה עוד לפני ההופעה הראשונה. ויזר היה המפיק וכותב המלים. חברות התקליטים לא גילו עניין. "בסופו של דבר הכל יגיע להבשלה, או שזה סתם הזיה. אתה יודע, בחיים גם מותר לחלום".

ב-82' הוא התחתן עם רותי כרמל ממזרע. הנישואים השניים התרסקו מהר יותר מהראשונים. שני ילדים נוספים ננטשו בלי מזונות. "כל חיי הם מסע ארוך שנועד לברוח מהצל של אבא, שאותו תעבתי. התוצאה היא שרק המשכתי את השרשרת", אומר ויזר.

סדרת הכשלונות הובילה את ויזר להסתגרות. בשבע השנים הבאות, הרעות אפילו יותר, הוא התפרנס כשומר באתרי בנייה ברחבי גוש דן. זרוק כמו כלב בבודקה של השומר, הוא ניחם עצמו שכל זה לא נועד אלא לשחרר לו זמן לכתיבה ולקריאה, לאמנות שלו, שלא היתה. כמו ג'ו גולד, שהתרברב תמיד שהוא כותב כל העת את יצירת המופת של חייו כך מאמין ויזר שכל היסורים שנפלו בחלקו הם רק הכנה לקראת הרגע שבו יגלה העולם את גאונותו. ג'ו גולד מת ולא הותיר אחריו דבר. ויזר עדיין מקווה. עומד בקרן הרחוב, מנגן בחליל, ומקווה.

הזמר גבי שושן היה אחד מהיחידים שהמשיכו לשמור עמו על קשר גם בשנים שבהן נבלע בין קרשי העץ של אתרי הבנייה. "בדיוק חזרתי אז מארה"ב אחרי 12 שנים. הייתי מאוד מבולבל וקשה לומר שמצבו היה גרוע משלי. ההיפך. אני הרגשתי שדודו שומר עלי ולא אני עליו. לא הכרתי את ההיסטוריה שלו, שידך בינינו דורי בן זאב במטרה שנעשה דברים יחד. מה שקרה שראיתי לפני בן אדם שבור ודי מהר הבנתי שבאיזשהו מקום נפגענו מאותו פצע. סמים היה הדבר שרק נלווה לבעיה העיקרית, שהיתה האמת האומנותית שמתנגשת עם ההחלטות של הממונים. זה קשור היה גם לדעות לגבי צורת החיים בכלל. כשאני רואה אותו מנגן ברחוב זה בפירוש דודו במצב הרבה יותר טוב משהיה אז, כשהוא היה כלוא בתוך הסוכה של השומר. עכשיו הוא חופשי, הוא פוגש אנשים. באתר הבנייה לא ראו אותו בכלל, הוא נעל את עצמו מפני העולם. היום דודו כבר מחייך, הוא פתוח, הוא בפירוש אדם שמח, הדיכאון נעלם. כשאני עובר בסנטר או בשינקין ומסתכל עליו אני שואל את עצמי מה הולך פה. הוא הרי מאושר יותר ממני, שאני לא הומלס. לפעמים אני אפילו מקנא בו על זה שהוא לא סוחב עליו שום מחויבויות ואני משועבד להן".

פתאום, סיפור אהבה חדש

נוח, אביו של ויזר, מת ב-91'. לינה, אמו, מתה לפני שנתיים. "עם מותה אבד לי המקום האחרון שעוד יכול היה להיות לי בסיס ומקלט". שני ילדיו הצעירים מנישואיו השניים מתגוררים במזרע. הוא מבקר אותם פעם בחודש. עם אחותו ציפי שמתגוררת באילת הוא לא בקשר. גם יחסיו עם בתו הבכורה קרן, בת 32, בכירה בבנק הפועלים, נותקו. "זכותה להתבייש בי בדיוק כפי שאני התבישתי באבא שלי". עם עומר, בנו בן ה-28, טבח במסעדת "פועה" ביפו, היחסים התחדשו לאחרונה.

בשנים האחרונות הוא מצא לעצמו פרנסות שונות. הוא טחן חיטים למצה שמורה. הוא צילם חתונות אך נזרק כי צילם על העוקם. מספריית העיוורים ביד אליהו פוטר אחרי שהתברר שתוך כדי קריאה הוא שיפץ ועיבד בהתאם להבנתו את מיטב הפרוזה העולמית. חייו הידרדרו מדחי אל דחי. "הרבה יאוש. לעצמך אתה מספר שאתה ממשיך את מאמציך האמנותיים אבל יודע שזו הונאה", הוא מודה בגילוי לב.

בימים שלא נותר בכיסו שקל, הוא עשה את הדבר האחד שנשבע שלעולם לא יעשה. הוא הוציא את מזונותיו מפחי אשפה. הוא ישן על ספסלים ובפארק הירקון. פלש למועדון הנטוש של בית"ר ת"א כדורסל. "אתה צועד וצועד עד שאתה מוצא את הנקודה הידידותית", הוא מסביר את הטכניקה. בחורפים עשה את לילותיו במחסן התפאורות של צוותא ובקומה השנייה של לונדון מיניסטור, על שטיח הכניסה שלפני משרדי חברת המשכנתאות "קרת". עד לשריפה הגדולה היתה לו אפילו גומחה, שבה הטמין את השמיכה היחידה שנשארה לו. גם מרתפי דיזנגוף סנטר היו לו מלון וברחוב פינס היתה סוכה שהיה מתגנב אליה.

יום אחד התבשר שהשיר שכתב עם דורי בן זאב, "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול", נהפך לג'ינגל ל"גמדים". לפתע צנחו עליו 5,000 דולר. מערכון שכתב ליצפאן נדחה על הסף. "יצאתי לחקור את תעצומות החיים והמוות, להתעמק בשאלות של הקיום האנושי ובעיצומו של המסע נהייתי עבד לצרכים הכי בסיסיים של האדם. הפכתי לשורד. כשעוד גרתי בדירות נעלמתי בלי לשלם, השארתי חובות פתוחים בלא מעט חנויות מכולת. לא הגעתי למקצועיות, אבל פה ושם גם גנבתי. סלחו לי, אולי כי אני מין כזה מתנחמד. בשנים של השמירה היו לי הרבה קטעים עם פורצים. לא הייתי מסוגל להתייחס לעניין מנקודת המבט של הסדר החברתי. אמרתי שחברת הבנייה יכולה להרשות את זה לעצמה ובמקום לגלות נועזות העדפתי להעלים עין".

קרן אור, אולי אחרונה, סיכוי קלוש לשבור את החומה שבנה סביבו, הפציעה לפני כשמונה שנים, כשניהל רומן בלתי אפשרי עם עורכת ומגישת תוכניות מוסיקה מוערכת ברדיו. "לא רציתי להיפגש אתו כי שמעתי שהוא לא בדיוק על הפסים אבל החייתיות שבו, היופי, הגאונות והטירוף, כל אלה גברו עלי ובניגוד לכל רציונל אספתי אותו אל ביתי. לאט לאט הוא חזר לנורמליות וסימן מעודד ראשון היו הרגלי הנקיון שהוא התחיל לטפח. הוא חפף ראש, הוא השתמש בדיאודורנט, לצדי הוא היה צח ונקי, ממש תופין. היו לו תוכניות גרנדיוזיות. הרבה מהפריחה של הקריירה שלי אני חייבת לו. הוא רצה שנעבור לגליל, הוא כמו נולד מחדש אלא שדווקא כאן, ככל שהדברים נעשו נעימים ונוחים הוא הפך ממורמר. נאלצתי להוציא אותו מחיי כיוון שבשום אופן הוא לא הסכים לקבל טיפול פסיכולוגי, שהוא זקוק לו בדחיפות. הוא חולה אבל הוא דוחה בתוקף כל עזרה".

לא קשור, לא מחויב

לדוד ויזר אין כתובת וטלפון. את מספרי הטלפון הספורים שהוא זקוק להם הוא רושם על כריכת "ארמון הירח" של פול אוסטר, שמלווה אותו לכל מקום. היום הוא בתל אביב, מחר בראש פינה, מחרתיים בקרית חיים. מי שמתעקש לאתר אותו מוזמן להשאיר הודעה אצל ארז עמרם מ"צ'יף", דוכן לעבודות עור בשינקין, שמשמש את ויזר כנמל בית.

עמרם, שלמד עם בתו הבכורה של ויזר ביסודי, מספק לו משכן מסודר ללון. הוא המלאך הטוב השומר עליו כעת. בבית המלאכה שלו הם לומדים יחד את משנתם של אושו, רבי נחמן מברסלב וגורדייף, לעתים, כשהלחץ בעבודה גובר, ויזר נותן כתף ולמרות שתי ידיו השמאליות עוזר ליצור צמות אינדיאניות. בערבים הם מנגנים יחד עם אורן הלוי, מוסיקאי בוגר רימון. נדמה שרק במחיצתם של אלה שלא ידעו את ויזר הישן, שגילם כמחצית מגילו, הוא מרגיש נוח. הם סובלנים כלפיו. לא ממהרים לשפוט אותו. כשאושפז לאחרונה באיכילוב הם סעדו אותו.

"להיות לא קשור, לא תלוי, לא מחויב, לקחת את הזמן באיזי, כשאתה מתבונן בדודו זה נותן לך באלאנס לחיים", מסביר עמרם את סוד הקשר. "זה לא מרחמים. אתה יודע כמה פעמים גירשתי אותו מהבית שלי, כי הוא לא רוצה עובדת סוציאלית? הוא אנטי רפואה, הוא כמעט מת אצלי בחצר, הבאתי אותו לבית חולים בשארית כוחותיו האחרונים. למזלי יש לי חצר, שם הוא ישן. כשאני מקבל ממנו את הקריזה הוא יוצא למסע נדודים וכשהוא משלים את הסיבוב הוא חוזר אלינו. עכשיו הוא במצב טוב יחסית. הוא איש מרתק, הוא מפיק ניצוצות, זו טעות לבטל אותו רק בגלל איך שהוא נראה".

ויזר בהיר, ידידותי, מתוחכם. השיחות אתו מאלפות. הוא ידען גדול. למעט תאריכים הוא בעל זיכרון מופלא. "זה ייראה לך מוזר שבן אדם ששוכב עם הפרצוף בתוך הביב חולם על עתיד ורוד, אבל הדברים עוד ישתנו", הוא בטוח. "יהיה מה שיהיה, הדבקות בחיים לא כבתה, הלהט הפנימי לא נגמר. הרעד שמלווה את ההליכה בלילה בלי לדעת לאן אגיע ואיפה אשים את הראש והאם יגרשו אותי או לא. כל עוד יפעם בתוכי היצר הזה, אני לא אתן לעצמי להישפך לזבל".

למחרת פגישתנו האחרונה נסע ויזר לירושלים, לישיבה במאה שערים שאליה הוא מתגלגל לעתים כשאין לו יותר איפה להיות. במקביל, בהזדמנות זו כשהוא כבר בירושלים, הוא התדפק על שערי טעמון "זכר לעברי האנרכיסטי".

"איפה להוריד אותך", אני שואל אותו בסוף הפגישה. "למרות שדיברנו שעות כנראה שעוד לא הבנת מה פירוש להיות הומלס", הוא ענה, "אני כמו חפץ, היכן שתניח אותי בשבילי זה המקום".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו