בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע בלשי בעקבות אהבות

הקוראים במסות של אבנר הולצמן, היוצאות מתוך חמישה תצלומים, יכולים ליהנות מסוג חדש של שלמות, מחקרית וסיפורית כאחד

תגובות

תמונה לנגד עיני, מאת אבנר הולצמן, הוצאת עם עובד ספרית אפקים, 276 ,2002 עמודים

חמש מסות כינס אבנר הולצמן, חוקר ספרות ומורה בכיר, בספרו החדש. שלוש מהן הן מסות על שלושת גדולי המייסדים של הספרות העברית החדשה: ברדיצ'בסקי, ברנר וגנסין. ושתי האחרות הן מסות הסובבות סביב זיכרונות הנעורים של אביו ואמו. שלוש מן המסות נדפסו בשעתן בכתבי עת ובבמות אחרות, ושתיים מובאות בספר לראשונה.

המסות הללו יכולות, אולי, להיכלל במעין ז'אנר מיוחד, של "המסה הסיפורית-המחקרית". שני יסודות - עיון מחקרי וסיפור תיאורי - משמשים בהן במשותף. הקורא המעיין יכול לבור לעצמו מצד איזה יסוד להעדיף את הקריאה בהן: מן הצד המחקרי, העשיר, הידעני להפתיע, שיש בו חידושים רבים, והוא בהחלט מגרה למחשבות נוספות ו"קריאה נוספת", בעניינים הנראים מוכרים וידועים; או מן הצד הסיפורי, המפתיע לטעמי אצל המחבר, שיש בו כוח משיכה ויכולת תיאור, ובעיקר היכולת לדון בנושאי המסות הללו בדרך סיפורית. אבל הקורא יכול גם שלא לבור לו דרך אחת, וליהנות משני הצדדים, ולקבל אגב כך סוג חדש של שלמות, תיאורית-סיפורית ומחקרית גם יחד.

הולצמן עצמו קבע במבוא שחמש המסות נולדו מתוך התבוננות בתמונות, בתצלומים, שתמונה אחת, מיוחדת, היא שעמדה ביסוד כל אחת מהן והולידה את הכתוב. ובאמת ארבע מסות הולדתן בתמונה שבראשן. ואחת, דווקא המסה על יוסף חיים ברנר, הולדתה בצילום מכתב: מכתבו של הנער יוסף חיים ברנר, אל הנער האחר, אורי ניסן גנסין. מובן שזהו פרט זעיר שאינו מהותי, משום שלצורך העיון בכתוב, גם המכתב יכול להיות "פתיח" מצוין, תמריץ נאות ל"מסת התבוננות", ונקודת מוצא למהלך הסיפורי-המחקרי הנפרש בחמש המסות הללו, שהמחבר מעדיף לכנות אותן בשם פרקים.

המסה הראשונה, "אהבת רחל", יוצאת מתוך צילום משותף של ברדיצ'בסקי ורחל, מי שתהיה לימים לאשתו. צילום שהוא יוצא דופן בין צילומי ברדיצ'בסקי, לטענת המחבר, באווירת החירות והטבעיות הנשקפת מתוכו. סיפורה של רחל רמברג, סיפור אהבתה וחייה עם ברדיצ'בסקי, וסיפור התקדשותה להנצחת עבודתו לאחר מותו, הוא שמסופר במסה הזאת. הסיפור יפה, מרגש, וחדש לגמרי, למי שלא משתייך לעדת "המקורבים" או "המעריצים" של מיכה יוסף. הסיפור מתבלט בספר דווקא על רקע שתי המסות הבאות, על ברנר ועל גנסין, שני סופרים מ"האבות המייסדים" של ספרותנו, שלא ידעו בחייהם מעין "אהבת רחל" שכזו, ואף לא מקצתה, שום אהבת אשה בדומה לה. עשרים שנות חיי האושר המשותף של מיכה יוסף ורחל, שאמנם חלפו ביעף, עדיין נחשבות כ"נצח" ארוך מול חיי הערירות והמוות המוקדם של ברנר וגנסין.

במסה "אהבת רחל" מספר הולצמן את סיפור האהבה המיוחד במינו, סיפורו של קשר זוגי נדיר, בין הסופר המפורסם לבין הנערה מוורשה, סיפור שנטמע לגמרי בתולדות הספרות שלנו. התרומה העצומה של ברדיצ'בסקי לתחייתה נעשית מובנת מעט יותר עם הכרת תרומתה העצומה של רחל ליצירתו ולחייו. דרך סיפורו של אבנר הולצמן במסה הזאת, אפשר להגדירה "נלבבת". אהבתו של המחבר לגיבורי המסות, ויותר מכך - לעולמן התרבותי שנשמד - מבצבת מתחת לשורות.

"ביום קיץ יום חום", המסה השנייה, היא ניסיון נוסף ומעניין לשפוך מעט אור על דמותו החידתית של יוסף חיים ברנר. בנקודת צומת של חייו, ורשה 1900, שנבחרה על ידי המחבר כנקודת הפתיחה והמוצא להולדת הספרות העברית החדשה, הוא בודק את דמותו המורכבת של אחד היוצרים המרכזיים בפרשה הזאת, דמותו רבת הפנים של ברנר. מה עשה לפני כן, ומה יעשה אחרי כן, והיכן ניצב באותה נקודת זמן יחידאית, שהולצמן רואה בה את ראשית המכלול העצום של הספרות העברית. ורשה 1900, מעין נקודת ציון כפולה: על ציר הזמן, במפנה המאות. כל מה שנכתב לפני, חשוב אולי, אבל לא יהיה מכריע בהמשך. ועל ציר החיים, שבו מתרחש המפגש החד פעמי, שלא היה כמותו ולא יהיה שוב כמותו, המפגש בין שני הנערים היהודים הצעירים - שעל אהבתם ויחסיהם המיוחדים יש ויש מה לומר - יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין. כל אחד מהם צולם כאן ברגע נדיר של חסד - הן כלפי זולתו, הן כלפי העולם - רגע שלא ישוב עוד.

מעניין שגם "התקדשותם" של שלושת הראשונים ללשון העברית, לא בדרך אחת נעשתה. ברדיצ'בסקי וגנסין כתבו עברית, אך לא זכו, או לא רצו, או לא יכלו, לכתוב עברית בארץ-ישראל. את הזיווג ההכרחי הזה, בין ארץ-ישראל לעברית, יעשו כבר הדורות שבאו אחריהם. גם דרך הגעתם אל העברית אינה אחת. עד היום לא ניתנה תשובה לגמרי ברורה, מה מן "ההתקדשות" לעברית שלהם נגרם כתוצאה מכשלונם - כישלון גדול או קטן - לכתוב בלשונות אחרות. ידועים נסיונותיו של מיכה יוסף לכתוב בגרמנית, והולצמן גם מזכיר אותם בספרו. וידועה משיכתו העזה של גנסין אל הלשון הרוסית. שהרי יש האומרים עליו, בצירוף שמה של המשוררת רחל, שהם היו השניים "היותר-רוסיים" מבין הסופרים העבריים של ראשית המאה העשרים.

עניין זה, של הבחירה הגורלית בעברית, לא יהיה מחוור עד הסוף, אם לא יובן כהלכה עד מה עצום ורב היה אז גם משקלה של לשון היידיש, שגם עליה עברו, החל בראשית המאה, תהליכי התחדשות וצמיחה מפתיעים. חד פעמיותו של הרגע ההוא, ורשה 1900, מוחרף בכך עוד יותר. רגע ההולדת הזה, שממנו והלאה מתחילה הספרות העברית לחיות כחי עצמאי, מובא אצל הולצמן בצורה מרגשת ומלאת השראה. וברנר, אחד משני "המיילדים", מואר באור מיוחד. סביב הרגע הזה טווה אבנר הולצמן מסכת קורים הדוקה וצפופה של ידע מחקרי, שבה הצד הפרשני משועבד, כמו במסות האחרות, לשלטונו של המידע העשיר, הבדוק והמוערך, המגיע ונוגע עד לפרטי הפרטים. סבך הקורים הטווי, על ההערות המחכימות, על מראי המקומות המרחיבים, לא רק שאינו פוגע במהלך הסיפורי של המסה, אלא אפילו מוסיף עליו.

המסה השלישית, "מצבתו של גנסין", היא לטעמי המסה המשובחת שבספר. ראשית - בשל החידושים הרבים שמצאתי בה לגבי "חיי הנצח" של גנסין. כלומר, כל המוצאות אותו ואת זכרו שלאחר מותו. שנית - בשל התיאור המפורט והנוגע ללב של "ימי גנסין האחרונים", כלומר, התקופה שקדמה למותו. שלישית - בשל ההגדרה הנכונה של מה שהולצמן מכנה "אגדת גנסין", אותה תערובת מוזרה של שבחי צדיקים, עם ביטויי הערצה ואהדה, ששזורה בהן נימה חריפה של ביקורת עצמית והלקאה עצמית נוקבת, של סופרים ומבקרים בני הדור, על חוסר היכולת לסייע לסופר החולה והגווע.

אגב המעקב המרתק אחר קורות הקמתה של "מצבת גנסין" מסיע הולצמן את הקורא אל תוככי "הרפובליקה הספרותית", היהודית והעברית, בוורשה, המרכז הספרותי ההומה. כמו במסע בלשי ממשי משחזר המחבר, תוך כדי הסתייעות במקורות רבים, את המהלך המורכב והבלתי מוכר של הקמתה המאוחרת מאוד של מצבה על קברו של גנסין. המסע יוצא מתוך התמונה, תמונת מצבתו של גנסין, ובדרכו העקלקלה אל בית העלמין היהודי הישן בוורשה הוא מטמיע בתוכו את גורל יהדות פולין ומזרח אירופה כולה שנשמדה.

שתי המסות האחרונות - "מסיבת יום הולדת", שנדפסה במקורה, בגירסה מצומצמת יותר, ב"תרבות וספרות" לפני כשש שנים, ו"תמונה קבוצתית עם טבנקין" - מספרות את סיפורם של אבי המחבר ואמו. ובעצם שתי המסות הן "תמונה קבוצתית", המתפרדת לגורלן הנפרד של הדמויות המצולמות. "מסיבת יום הולדת" מתארת את סיפור המשפחה ובני דורה של אמו של הולצמן כילדה צעירה, מעט לפני ההשמדה והרבה אחריה. "תמונה קבוצתית עם טבנקין" מספרת את סיפור הצלתו של אבי המחבר, ודבקותו ברעיון הציוני ובעלייה לארץ-ישראל. דווקא בשתי המסות הללו, שנושאן מוכר כל כך, נדוש כל כך, עד שנדמה עוד שלא ניתן לספרו בדרך מעניינת, דווקא בהן מתגלה אבנר הולצמן כמספר מוכשר. בדרך של מעקב פרטני, ובצורה מאופקת, הוא מצליח לספר סיפור מרגש ונוגע ללב; סיפורן של שתי המשפחות, שנהפכו לימים למשפחתו, מסופר מרגע ההתפוררות של תחילת המלחמה ועד לכינוס מחדש בארץ-ישראל.

בשני פרקים אחרונים אלה, "היציאה מן התמונה" היא מרתקת באמת. לא רק מפני שהיא מציגה "עמדת פתיחה" מצוינת לסיפור, אלא גם מפני שתנועתו של הקורא, אל התמונה וממנה, כמו שעשיתי אני, בעת הקריאה, היא פשוט הכרחית. בלי התנועה הזאת, הלוך ושוב, חזור וצפה בתמונה, לא יובנו שני הסיפורים במלואם. אהבתו - בשתי מסות אלה, לקורות משפחתו - מבצבצת מתחת לכתובים, ומשווה להם ערך מוסף מפתיע, שאיננו רגילים לקבלו מחוקרים ומאנשי מדע, ואנשי "מדע הספרות" בכללם.

הולצמן גם העשיר מאוד את הספר בתיתו ביד הקורא שורה של נספחים: דפי ההערות, שדי בהן ללמוד פרק נכבד וחשוב בתולדותינו; רשימת התמונות; מקורות המובאות, שהיא בעצם ביבליוגרפיה הכרחית, ומפתח שמות מקיף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו