בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפחות בימי המנדט הצרפתי, חוות שבעא היו שייכות ללבנון

תגובות

המחלוקת סביב חוות שבעא, הרצועה הצרה (14 ק"מ אורך, 2 ק"מ רוחב) שליד הר דב, היא מיקרוקוסמוס של הסכסוך הישראלי-הערבי. זה מה שמשך את ד"ר אשר קאופמן ממכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים עד לארכיונים ומכון הקרטוגרפיה בפאריס, שם גילה מסמכים שמחזקים את עמדתה של לבנון ביחס לחוות. "ישראלים רבים רואים בסכסוך הזה אינדיקציה לכך שלעולם הערבי אין שום כוונה להשלים עם נוכחותה של ישראל באזור הזה", כותב קאופמן בעבודת מחקר המיועדת לפרסום בכתב עת לענייני המזרח התיכון. "הם מאמינים שאף על פי שצה"ל עזב את הגרגר האחרון של אדמת לבנון, סוריה ובעלת בריתה - החיזבאללה - מצאו כאן תירוץ להמשיך במאבק המזוין נגד ישראל. הרטוריקה של החיזבאללה והאידיאולוגיה האיסלאמית שלה מחזקים עוד יותר את האמונה הזאת".

קאופמן טוען שבעיני הערבים המחלוקת הזאת היא הוכחה לתאוות ההתפשטות של ישראל. הלבנונים, שסבלו במשך שנים ארוכות מהכיבוש, מתקשים להאמין בטוהר כוונותיה של ישראל ובטוחים שהיא מוסיפה להחזיק בשטח הזה במטרה לנצל את מקורות המים הנטושים. מסיבה שאינה ברורה לחוקר הירושלמי, הלבנונים מחזיקים זה 20 שנה בטענה המופרכת שישראל שיכנה בחוות שבעא עולים מאתיופיה. זאת ועוד - אף שבחוות אין גפן אחת לרפואה, הם טוענים שכרמיה מפרנסים 80% מיינות הגולן. ואם אין די בכך, שבעא גם מספקת ליהודים ולערבים סיבה דתית לא רעה להפוך אותה לאתר מריבה: שני הצדדים מאמינים ששם התרחשה הברית בין הבתרים בין אברהם לאלוהים.

אף שהוא תמים דעים עם הממסד הביטחוני, שמשוכנע כי אם ישראל תסתלק משבעא, סוריה והחיזבאללה ימצאו תירוץ אחר להנציח את הסכסוך, קאופמן דוחה את הגרסה הישראלית הרשמית, שחוות שבעא אינן חלק מלבנון. גרסה זו, שלפיה החוות לא היו שייכות מעולם ללבנון, זכתה לתמיכתו של מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן. אנאן הסתמך על המפות הקיימות, אך ציין שוועדת האו"ם גילתה שאין סימון גבול רשמי באותו אזור. הדבר מאפשר לישראל לצרף את המתחם לשאר אדמות המחלוקת עם סוריה. שורה של עדויות ומפות שקאופמן גילה בפאריס שומטות את הקרקע מתחת לאבחנה הזאת. הן מתפרסמות כאן לראשונה.

הגדה הימנית של נחל שיאון

כל המסמכים שקאופמן מצא, מתקופת המנדט הצרפתי, ששלט בסוריה ובלבנון והיה אמור לסמן את הגבול ביניהן, מאששים את הטיעון הלבנוני בנוגע לקו הגבול, שעובר לטענתם בוואדי אל עסל (נחל שיאון). קו זה משאיר בבירור את חוות שבעא במרחק של קילומטר עד שניים בתוך תחום לבנון.

אחד המסמכים עוסק בסכסוך על שימוש במי ברכת מאן. הבוררים הצרפתים ובעלי העניין הגיעו לאזור ורשמו הסכם לשימוש משותף במים. בהסכם הזה הם מיקמו עצמם באזור והתייחסו לוואדי אל עסל כאל קו הגבול בין סוריה ללבנון.

מסמך שני: בנובמבר 1937 כתב היועץ האדמיניסטרטיווי של מחוז דרום לבנון, פייר בארט, דו"ח על המצב באזור חוות שבעא. הוא הצביע על הפער בין הגבולות כפי שנקבעו במפה של 1:200,000 לבין המציאות בשטח. בארט כתב, כי מאחר שלא היו סימון גבול רגיל או מסמכים רשמיים, הוא אסף מידע בלתי רשמי ממקורות שונים בהקשר לאותו קו גבול.

מסקנתו היתה כפולה: לא רק שהכפר נחילה, היום חורבת נחילה מצפון לתל דן, שייך לבעלי אזרחות לבנונית, אלא שתושביו אף משלמים את מסי האדמה לאוצר של מחוז מארג' עיון. זאת ועוד - בגדה הימנית של ואדי אל עסל (נחל שיאון) יש שלושה או ארבעה דירי כבשים, השייכים לתושבי הכפר הלבנוני שבעא. כל חורף הם שולחים את העדרים לרעות באותו אזור.

לפי בארט, גם היערות שמכסים את הגדה הימנית של ואדי אל עסל הם חלק אינטגרלי של כפר שבעא ושייכים לטריטוריה של מדינת לבנון. אם תושבי שבעא רוצים לכרות עצים ביער זה, עליהם להצטייד באישור מהממשלה הלבנונית ולשלם לה את המס המתאים. בארט הוסיף לדו"ח שלו שרטוט המצביע על הגבול הרשמי, כפי שהוא מצוין במפה, ועל הגבול דה-פקטו, כפי שהיה קיים במציאות.

עדות שלישית: כעבור שנתיים כתב ראש "השירותים המיוחדים" בקונייטרה, צרפתי ושמו ברנוביל, דו"ח על אירוע שהתרחש באותו אזור והגיע למסקנות דומות. ברנוביל הסביר שמאז 1920 קיימת אנומליה ביחס לגבול הלבנוני-הסורי שכן הגבולות שסומנו על מפת 1:200,000 של משרד הטופוגרפיה אינם מתאימים לגבולות בפועל. הוא הסביר שלא רק שנחילה שייכת לתושבים מחצבייא, אלא שתושבים אלה אף משלמים מסים לממשלה הלבנונית: "למעשה הכפר הוא מעין מובלעת לבנונית בתוך טריטוריה סורית". הדירים, השייכים לתושבים של שבעא בגדה המערבית של ואדי אל עסל, נתפשים אף הם על ידי תושבי האזור כחלק בלתי נפרד מלבנון. כדי להבהיר נקודה זו הוא צירף מפה. ברנוביל הזהיר שהאנומליה הזאת יכולה לעורר קשיים אם יתעורר מתח בין שתי המדינות. "ניבא ולא ידע מה ניבא", כותב קאופמן.

מפות מ-1942 ו-1945 מצביעות בעליל על כך שמאז 1939, השנה שבה נכתב הדו"ח ועד מועד עזיבתו של החייל הצרפתי האחרון את אדמות סוריה ולבנון ב-1946, לא נעשה דבר ביחס לשאלת הריבונות באזור של חוות שבעא ולא סומן לגביו קו גבול רשמי ומקובל. קאופמן מציין כי לבנון התייחסה לאזור כאל שלה. תושבי נחילה ואנשי החוות עצמן התייחסו אל אזור החוות כאל חלק מלבנון, והדבר בא לידי ביטוי ברישומי המסים ובדו"חות הצרפתיים. אנומליה זו נמשכה ללא הפסקה עד לקבלת העצמאות של לבנון והיא שרירה וקיימת עד עצם היום הזה.

גורמים במערכת הביטחון העוסקים במשבר שבעא אמרו אתמול, שקיימות אינדיקציות רבות לכך שסוריה התייחסה במשך עשרות השנים האחרונות לחוות שבעא כאל שטח סורי. הם מפנים למפקד האוכלוסין שנערך בסוריה בשנת 1960, שכלל את תושבי אזור שבעא במחוז דמשק. קאופמן אומר שלאורך כל שנות החמישים סוריה אכן השתלטה בפועל על האזור. לדבריו, ביירות מאז ומתמיד לא גילתה עניין מיוחד במחלוקות הנוגעות לפריפריה הדרומית שלה, אלא אם כן ישראל היתה מעורבת בהן.

נוסחה עוקפת זכות שיבה

פרטים על תוכנית השלום הפלשתינית שהגיעו לדרג הממשלתי בירושלים מלמדים, שההצהרה של יאסר ערפאת כי הוא מוכן לקבל את מתווה קלינטון לא היתה עוד אחת מהגחמות שלו. השר נביל שעת הציג לפני ראשי הממשל בוואשינגטון את העקרונות הבאים:

* פתרון מוסכם וצודק של בעיית הפליטים "בהתבסס על החלטה 194". נוסח זה תואם את ההגדרה המעורפלת של התוכנית הסעודית והחלטת הליגה הערבית בביירות. גם לפי חוות הדעת שמומחי משרד החוץ הצמידו למסמך ששעת הביא מרמאללה, המונח "בהתבסס על" מותיר מרחב תמרון נדיב למדי לפתרון הבעיה מחוץ לתחומי ישראל הריבונית.

* הרובע וכותל הדמעות (בניגוד לכותל המערבי, הכולל שטחים מתחת להר הבית) יהיו בריבונות ישראל. משרד החוץ: יש כאן הגמשה לעומת העמדה שהפלשתינאים הציגו בקמפ דייוויד. לא ברור אם הם תובעים ריבונות על כל שטחי מזרח ירושלים, כולל השכונות היהודיות.

* הסכמה לתיקוני גבול קלים באופן הדדי וסימטרי ומעבר בטוח בין הגדה לעזה. משרד החוץ: אין התייחסות לגושי התנחלויות.

* מדינת פלשתין לא תתיר הצבת כוחות זרים, לא תחתום על בריתות צבאיות נגד ישראל ולא תאפשר שימוש בשטחה לפעולות צבאיות נגדה. משרד החוץ: זו התקדמות לעומת קמפ דייוויד, אך אין במסמך התחייבות שזה יהיה סוף הסכסוך.

המסמך הזה לא שינה את דעתם של חברי הקבוצה השמרנית סביב הנשיא ג'ורג' בוש, בראשותו של סגן הנשיא דיק צ'ייני ומזכיר ההגנה דונלד ראמספלד. בסוף השבוע קיימו השרים והיועצים שיחת ועידה ממושכת (שבע שעות וחצי). בוש הצטרף בשלב מסוים לדיון, אך גם אתו לא התקבלה עד אתמול בצהריים הכרעה סופית.

מצד אחר, מתגברים הסימנים לכך שמתקרבת שעת ההכרעה בצמרת משרד החוץ הישראלי. שרים שמעו ביום שישי שעבר את מנכ"ל המשרד, אבי גיל, אומר בישיבת הממשלה לשרה לימור לבנת, כי הליכוד בוודאי לא חלם לקבל ממפלגת העבודה הכשר לכיבוש מחדש של השטחים, כפי שהוחלט באותה ישיבה. ידידיו של גיל אומרים, שגם אם פרס ימשיך לדבוק בכיסאו אחרי שיתברר כי הישועה לא תבוא מאמריקה, המנכ"ל שלו כבר החליט ללכת הביתה בנסיבות כאלה.

מלכוד איילון

בו ביום ששמעון פרס הפתיע את אריאל שרון בהצעה למנות את דני איילון לשגריר בוואשינגטון, ביקש ראש הממשלה מיועצו המדיני לארוז את המזוודות. לא שהשגרירות המיותמת מאז יום העצמאות מדירה שינה מעיניו של שרון, אבל נראה שנמאס לו לשמוע את תלונותיהם של חבריו היהודים באמריקה ולקרוא את הביקורת בעיתונים. איילון, שהופתע לא פחות משרון מהמינוי הבכיר שנחת עליו, ביקש חודש להתארגנות. זה נתן גם ל"קולגות" שלו במשרד החוץ די זמן להתארגן נגד המזימה של פרס להקפיץ פקיד מדרג בינוני אל ראש התור, כנהוג ביחס למינויים פוליטיים, ועם זאת להתכחש להיותו מינוי פוליטי ולראות בו מינוי מקצועי לכל דבר.

פרס הבין שוועד העובדים מסרב ברצינות לקבל שמינויו של איילון לא יבוא על חשבון מכסת המינויים הפוליטיים. אבל מינויים פוליטיים, כידוע, מחייבים את אישורה של הוועדה המיוחדת של נציבות שירות המדינה. מצד אחר, איילון אינו איש פוליטי אלא עובד מדינה קבוע, מעמד שלא ממהרים לוותר עליו. נחמד מאוד לצנוח ממשרד צנוע בירושלים לפסגת הדיפלומטיה העולמית. התואר שגריר לשעבר בארה"ב לא הזיק לאנשים כמו יצחק רבין או פרופ' איתמר רבינוביץ. אפשר להבין שפקיד ששמו לא היה ידוע לרוב אזרחי ישראל, חושב גם על הבוקר שאחרי הנחיתה.

פרס הציע פתרון יצירתי: איילון ימונה על חשבון מכסת המינויים הפוליטיים, אבל יקבל התחייבות להחזיר לו בבוא היום את מעמדו כעובד משרד החוץ. הוועד הודיע שאין ברשותו מצנחי זהב. אם מדובר במינוי פוליטי - שאיילון ילך לוועדת הנציבות. אם הוא מינוי דיפלומטי - ועדת המינויים העליונה של משרד החוץ פתוחה לפניו. אבל גם זה לא פשוט כל כך. בוועדה הזאת חברים לא רק נציגיו של השר אלא גם אנשי הפקידות הבכירה ואף נציג ועד העובדים. אין שום ערובה לכך שהדרג הפוליטי יחלץ מהוועדה הזאת את התוצאה הרצויה לו. נניח, למשל, ששגרירים בכירים לשעבר כמו עודד ערן, או יואב בירן, לא יחזרו בהם מכוונתם להתמודד על משרת השגריר בוואשינגטון; במקרה כזה יתקשו חבריהם להסתכל במראה אם יצביעו בעד מועמד שלפני פחות משנתיים לא נמצא בכיר דיו כדי לעמוד בראש חטיבה במחלקת המחקר של משרד החוץ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו