בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המזרחים מרגישים שגנבו להם את עיירות הפיתוח

מחקר חדש מאשים את המדינה, שחזרה בקליטת עולי חבר המדינות על טעויות שנות ה-50 ושלחה לעיירות הפיתוח את העולים החלשים ביותר. על רקע זה מגלה המחקר, שככל שעולים רבים יותר נקלטו בעיירת פיתוח כך גדלים המתחים והכעסים ביניהם לבין הוותיקים. בבחירות הקרובות לרשויות המקומיות עלול השד המזרחי-הרוסי להתפרץ בעוצמה רבה

תגובות

מערכת הבחירות האחרונה לעיריית קרית גת, לפני כארבע שנים, היתה הסוערת ביותר שידעה העיר מאז הקמתה, יותר מארבעה עשורים קודם לכן. הסיבה היתה ברורה לכל: גל ההגירה שהחל להגיע לישראל ב-1989, עם ראשית התמוטטותה של ברית המועצות, שינה את פניה של קרית גת, כפי ששינה את פניהן הדמוגרפיות של כמעט כל עיירות הפיתוח בארץ.

בקרית גת השינוי הזה בא לידי ביטוי ברור גם בהתנהלותה של מערכת הבחירות, שבה כיכב כמעט כל סטריאוטיפ אפשרי - מ"הזונות הרוסיות", דרך "הגויים אוכלי החזיר" ועד "המאפיונרים שרוצים להשתלט על העיר" - וגם בתוצאותיה: שלוש רשימות עולים זכו בשבעה מ-19 המושבים במועצת העירייה. אלכסנדר וקסלר, מועמדן לראשות העיר, זכה בלא פחות מ-31% מהקולות ועלה לסיבוב בחירות שני מול אלברט ארז, ראש העיר המכהן.

בשבועיים שבין שני סיבובי הבחירות הלכה האווירה והתחממה מיום ליום. המשטרה קיבלה הודעות על פצצות (מדומות) שהוטמנו בביתו של וקסלר, ופה ושם פרצו גם מעשי אלימות של ממש. "יש פה אווירה של שנאה", צוטט אחד מתושבי העיר בשבועון מקומי. "אם וקסלר ינצח תהיה התקוממות", התנבא אחר. יום לפני פתיחת הקלפיות בסיבוב השני, האווירה השתנתה לפתע מהקצה אל הקצה, כשארז ווקסלר חתמו על הסכם שהפך את ההצבעה למיותרת. וקסלר הסיר את מועמדותו, איפשר את בחירתו של ארז לראש העיר ומונה לממלא מקומו. "אחרי חתימת ההסכם בין ארז לווקסלר", גיחך אחד המקומונים, "'נסגרו' בבת אחת כל 'מכוני הליווי', 'חנויות החזיר' וסניפי 'המאפיה הרוסית בעיר'. וקסלר הוכר על ידי מתנגדיו כ'יהודי' והכל בא על מקומו בשלום".

ציפיות גדולות

סיפורן של הבחירות בקרית גת כלול במחקר חדש שנעשה באוניברסיטת בן-גוריון המנתח את יחסה של האוכלוסייה המזרחית הוותיקה בעיירות הפיתוח אל העולים מחבר המדינות המתגוררים בעיירות הללו. מהמחקר, שעשה ארז צפדיה במסגרת עבודת הדוקטורט שלו במחלקה לגיאוגרפיה, אפשר דווקא להתרשם כי בשנה הבאה, כאשר יתקיימו הבחירות המוניציפליות הבאות, ייפתח "הכל" מחדש. ולא רק בקרית גת, אלא גם בערי פיתוח נוספות.

"לאוכלוסייה המזרחית בערי הפיתוח היו לפני עשר שנים ציפיות גבוהות מאוד", מסביר צפדיה. "הם האמינו שעכשיו, עם בואם של הרוסים המוכשרים, המתקדמים והמשכילים, המצב ביישוביהם רק ילך וישתפר. הם היו משוכנעים שהעולים יביאו לפיתוח העיירות ולא העלו על דעתם שבואם דווקא יפגע במשאבים שעמדו עד אז לרשותם. במיוחד לא האמינו שהעולים יתחרו בהם על מקומות העבודה ועל שירותי הרווחה".

בפועל, קובע צפדיה, זה בדיוק מה שקרה: העולים הרוסים התחרו במזרחים הוותיקים על מקומות העבודה המעטים, וזמינות שירותי הרווחה הלכה והצטמצמה. כל התהליכים האלה יצרו בקרב המזרחים בעיירות הפיתוח את מה שצפדיה מכנה "תחושת קיפוח יחסי" - תחושה שאינה נובעת מהפער בין מה שמקבלות שתי הקבוצות, אלא מהפער ההולך ומתרחב בין המציאות לבין הציפיות שהיו לקבוצה האחת (המזרחים) מבואה של הקבוצה האחרת.

בהרצאה שנתן בשבוע שעבר בכנס השנתי של האגודה הישראלית למדע המדינה, שהתקיים באוניברסיטת תל אביב בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה, הסביר צפדיה שרבים מהמזרחים בעיירות הפיתוח מרגישים שהעולים מחבר המדינות נישלו אותם ממעמדם הדומיננטי במקום, ואגב כך פגעו בתחושת הבית וההזדהות שלהם עם עירם. כל זה יצר עוינות, שנותרה לעת עתה בתחום ההתבטאויות המילוליות בלבד. את תחושות העוינות החזקות ביותר כלפי העולים הוא מצא בעיירות שראשיהן הסכימו לפני עשור לקלוט מספר רב של עולים, כמעט ללא תנאים. בעיירות שראשיהן התנגדו אז לקליטה נרחבת ובלתי מבוקרת של עולים תחושות העוינות ממותנות יותר.

צפדיה סבור שאין סיבה אובייקטיווית להאשים את העולים במצבן של עיירות הפיתוח. האשמה נעוצה, לדעתו, במדיניות הקליטה שהונהגה בתחילת שנות ה-90, ובמיוחד הבנייה הנרחבת ששטפה אז את רוב העיירות. בשנות ה-80, לפני בוא העולים, נבנו בהן בעיקר שכונות קוטג'ים בשיטת "בנה ביתך", שהעלו את דימויים העצמי של תושביהן. בשנים 1993-1991, לעומת זאת, נבנו בהן עשרות אלפי יחידות דיור קטנות וצפופות, "שהחזירו את העיירות אחורה, לשנות השבעים". יחסית למספר תושביהן, הבנייה מסוג זה היתה גדולה בערי הפיתוח פי 2.5 מהממוצע הארצי.

הממשלה האיצה בקבלנים לבנות מספר רב ככל האפשר של דירות והתחייבה לרכוש מהם, במחיר מלא, את הדירות שלא יימכרו. "עם התחייבות כזאת ביד", משחזר צפדיה, "שום קבלן לא התאמץ למכור את מה שבנה". רוב הדירות שנבנו בעיירות הפיתוח אכן נרכשו על ידי המדינה, ששיכנה בהן את הקבוצות החלשות ביותר מקרב העולים. צפדיה אומר שתהליך זה הנחית "מכה קשה ביותר" על עיירות הפיתוח. "מדיניות הקליטה של שנות החמישים פשוט חזרה על עצמה. בשנות החמישים הפרידו בין העולים על בסיס תרבותי. בשנות התשעים הפרידו ביניהם על בסיס כלכלי. את החלשים הפנו לעיירות הפיתוח". צפדיה סבור, שעל רקע זה המפגש ביניהם לבין ותיקי העיירות לא יכול היה שלא להוליד מתחים.

לקחו לי את הבית

את מחקרו ביסס צפדיה על סקרים שעשה בקרב האוכלוסייה המזרחית הוותיקה בשש ערי פיתוח שונות, ועל שיחות עומק שקיים בהן עם מנהיגים פוליטיים ואישים בולטים אחרים. שלושה מהיישובים ממוקמים בצפון: בית שאן, שלומי ומעלות-תרשיחא. שלושת האחרים בדרום: קרית גת, אופקים ודימונה. את מידת העוינות הגבוהה ביותר הוא מצא במעלות ובקרית גת, את הנמוכה ביותר בבית שאן.

השאלות בסקרים נועדו לבדוק עד כמה השתנו תחושות המרואיינים כלפי מקום מגוריהם מאז בואה של העלייה הרוסית, מה היתה לדעתם תרומת העלייה להתפתחות העיר, איך היא השפיעה על האווירה החברתית בתוכה ואם הם חשים שהעולים מאיימים על מעמדם בעיירות. הוא מצא שבכל שש העיירות יש רוב לתושבים הסבורים שהעלייה מחבר המדינות תרמה תרומה ניכרת לשיפור מצבה הפיסי והאסתטי של העיירה. הוא גם מצא שבכולן קטן מספר התושבים הרואים בהן "בית חם" וגדל מספר המגדירים אותן "מקום מנוכר"; קטן מספרם של אלה הרואים בהן "מקום שטוב לחיות בו" וגדל מספרם של אלה הרואים בהן "מקום שרע לחיות בו"; קטן מספרם של הסבורים שיש בהן "אוכלוסייה ידידותית וטובה" וגדל מספרם של הסבורים שיש בהן "אוכלוסייה עוינת וגרועה".

את הנתונים האלה מסכמים היטב דבריה של תושבת ותיקה במעלות, המרואיינת במחקר. "הזוהר המקומי בדמות רחובות נקיים ומטופחים וגינון מרהיב מסתיר תחושה קשה של אובדן העיר, תחושה שהעיר היא כבר לא של הוותיקים". לדבריה, "התחושה הראשונה של מי שמגיע למעלות היא שאין כאן בעיות בין עולים לוותיקים. יש צורך לפשפש היטב בבתי הוותיקים כדי לראות את הזעם, התסכול, המרירות שיצרו העולים החדשים... מרבית תשומת הלב העירונית (ניתנת עכשיו) לעולים החדשים... 'לקחו לי את הבית', זו התגובה הכי נפוצה באוכלוסייה הוותיקה במעלות". צפדיה מספר שדברים דומים הוא שמע ממרואיינים רבים.

מבין שש העיירות שבדק הוא מצא את מידת העוינות הרבה ביותר כלפי העולים במעלות-תרשיחא, שבה יש לעולי חבר המדינות רוב של 57.2% בקרב האוכלוסייה היהודית. את העוינות המועטה ביותר מצא בבית שאן, שבה שיעורם של העולים הוא 7.% בלבד, כאלף בלבד מ-17 אלף תושבים. "במקומות שבהם היתה התנגדות של ראשי הערים לעצם כניסתם של רוסים, ובמיוחד במקומות שבהם ההתנגדות הזאת הצליחה להחזיק מעמד, נוצר דפוס של יחסים פחות מתוחים ופחות עוינים", מפרש צפדיה את הממצא הזה. בית שאן, "שבה אין למזרחים תחושה של אובדן העיר", היא דוגמה מובהקת לכך.

שלמה בן-לולו, שהיה אז ראש המועצה, התנגד לבניית אתרי קרוואנים בתחום השיפוט של יישובו והכשיל תוכניות לבניית שכונות חדשות לעולים. לצפדיה, שריאיין אותו כעשר שנים לאחר מכן, הוא אמר שהבין כבר אז "את מה שכל הנתונים מראים היום. על פי כל המדדים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כל עיירות הפיתוח שקלטו עולים במספרים גדולים הידרדרו כלכלית וחברתית".

מעלות-תרשיחא מציבה את הדוגמה ההפוכה. ביוזמת ראש העיר, שלמה בוחבוט, נבנתה עם תחילת גל העלייה שכונה חדשה - קרית רבין - שיותר מ-80% מתושביה הנוכחיים הם עולים חדשים. זו שכונה גדולה מאוד החוצצת בין בתיה הישנים של מעלות לבין בתיה הישנים של תרשיחא והופכת למעשה את מעלות-תרשיחא לעיר המורכבת משלוש קהילות נפרדות - יהודית, ערבית ורוסית. "הנתק בין מעלות לבין קרית רבין גלוי וברור לחלוטין", אמר צפדיה. הוא מספר שלרבים מהעולים החיים בקרית רבין יש קשרים יום-יומיים ענפים יותר עם תושבי תרשיחא מאשר עם תושבי מעלות.

צפדיה סבור שההפרדה במגורים, המשאבים הרבים שמשקיעה העירייה בטיפוחה של קרית רבין והדאגה לספק לתושביה מגוון רחב של שירותי תרבות וקהילה ברוסית, הם שיצרו בקרב האוכלוסייה הוותיקה את התחושה של אובדן עירם ואת העוינות כלפי העולים. "זו עוינות שלא מגיעה לעימותים פיסיים אבל אפשר לחוש אותה היטב בהתבטאויות התושבים. ראש העיר הבא של מעלות-תרשיחא תהיה לדעתי אלה אולשנסקי, עולה משנות ה-70 והיום ממלאת מקומו של בוחבוט. מעניין מאוד מה יקרה אז בעיר".

בין דגם בית שאן לדגם מעלות הוא איתר, בשלומי ובדימונה, דגם שלישי. ראש מועצת שלומי, גבי נעמן, וראש העיר דימונה, גבי ללוש, הגבילו את קליטת העולים ביישוביהם. נעמן עשה זאת ב-1998, אחרי שהספיק לקלוט מאות משפחות עולים שמילאו את הדירות הציבוריות הריקות שהיו אז במקום. כיום כ-27% מ-5,200 תושבי שלומי הם עולים מחבר המדינות. ללוש הגביל את בוא העולים לעירו כבר ב-1990, וב-1995 אף קבע כי יקבל אך ורק עולים "עד גיל 55, ללא מחלות כרוניות, ללא רישום פלילי וללא בעיות סמים ואלכוהול. משפחות חד-הוריות יתקבלו עד גיל 45, ובתנאי שהנשים עובדות". כ-23% מ-37 אלף תושבי דימונה הם עולים חדשים. צפדיה מצא שהעוינות כלפי העולים בשלומי ובדימונה קטנה יחסית לעיירות האחרות וגדולה רק מזו שבבית שאן.

"ברור לי לחלוטין שהעלייה הרוסית לא היטיבה עם עיירות הפיתוח", מסכם צפדיה את ממצאיו. "אילו היינו חיים באירופה, מציאות כמו זו שמצאתי בעיירות הפיתוח היתה מובילה ללא ספק למעשי אלימות נגד המהגרים. האידיאולוגיה הציונית, המכלילה בתוכה גם את המזרחים וגם את הרוסים, היא הבלם המרכזי בהתפרצות הקונפליקט. המזרחים בעיירות הפיתוח לא יכולים לצאת נגד הרוסים, כי התקפה גלויה על העלייה ועל העולים תיחשב להתקפה על האתוס הציוני. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא מה שעושה היום אלי ישי, או מה שעשה בעבר הרב דוד בניזרי בבית שמש - להתקיף את החיילים הרוסים הלא-יהודים או לטעון שחנויות החזיר של הרוסים מטמאות את בית שמש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו