בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחפשים את "בצלם"

בשנה ה-13 לפעילותו סובל ארגון "בצלם" ממוניטין בעייתיים בציבור הישראלי. רבים, ולא רק בימין, טוענים שהדוח"ות שלו מוטים לצד הפלשתיני ופוגעים במעמד ישראל. דווקא בצה"ל לוקחים אותו ברצינות. מודע לביקורת ולחשדנות, מנסה הארגון לשמור על אמינותו בכל האמצעים. הפרקטיקה והאתיקה של מגיני זכויות האדם בשטחים

תגובות

צילום: ניר כפרי

וסא אבו-השהש ירד מתלולית העפר הקטנה שחסמה את הכניסה למחנה הפליטים אל-פואר, שם ביתו, וצעד לכיוון הכביש הראשי חברון-ירושלים ביחד עם שורה ארוכה של פלשתינאים. מרחוק הוא נראה כמו פועל בניין של העידן הקודם בדרכו לעבודה בישראל; פנים צרובים משמש, קמטים קטנים מסביב לעיניים. מכנסיים רחבים, חולצה בחוץ, כפות רגליים מאובקות בתוך סנדלים ושקית פלסטיק ביד, פרסומת צבעונית לחנות הספרים דיונון. רק כשהוא התקרב, נמוג הרושם של פועל בניין: על חולצת טי לבנה שמבצבצת מתחת לחולצת הבד הרפויה כתוב, בעברית ובערבית, "בצלם", כרטיס ביקור שחוסך הרבה אי הבנות במחסומים. החייל שבמחסום הכניסה לבית אומר מביט על החולצה של אבו-השהש: "בצלם? תעברו מסביב, אני לא ראיתי אתכם נכנסים לפה".

אבו-השהש, בן 47, תחקירן של בצלם, בא לבית אומר לגבות עדות. זאת העבודה שלו בשנתיים האחרונות. הוא העיניים והאוזניים של עמותת בצלם, "מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים". מבית אומר הגיעו אל בצלם דיווחים על שני מקרים חמורים של הפרת זכויות אדם שאירעו בחודש האחרון, ואבו-השהש נשלח לשם עם הדפדפת הצהובה שלו כדי לחקור. הוא לא מעורר סקרנות או חשד. הוא אחד משלהם, בעל תעודת זהות ירוקה (של הרשות הפלשתינית), נבלע בהמון ומצליח איכשהו, אם כי לא תמיד, לנוע בשטחים בחופשיות יחסית ולהגיע לנקודות החיכוך כדי לגבות עדויות.

הפלשתינאים, בניגוד לישראלים רבים, רוחשים כבוד ואמון לנציגי בצלם. אבו-השהש מנצל את ההתרגשות של משפחת סברנה, המתכנסת בסלון ביתה, כדי לרחרח ולהצליב מידע חדש עם זה שאסף מאז היה כאן לפני כמה ימים. היום הוא מקווה להשלים את תחקור פרשת מותו של נער פלשתיני בן 16 ולשגר את הדו"ח המנומק למשרד בירושלים. אלא שתוך כדי חקירה הוא עולה על סיפור חדש, שבו מעורב נער אחר מבית אומר.

ב-4 ביוני חזר מוחמד פתחי סברנה, בן 15, מבית הספר ובמקום ללכת ישר הביתה הלך להסתכל על נגמ"ש של הצבא שנסע על כביש 60 בין חברון לירושלים. לפי עדותו של סברנה קראו לו החיילים והורו לו לצעוד לפני הנגמ"ש עם שני אנשים נוספים. "אם זה נכון זה חמור מאוד", אומר אבו-השהש. "החיילים הכריחו אותם, תוך כדי שהם מכוונים אליהם רובים, לשמש מגינים חיים". זאת לא העדות הראשונה על הנוהל הפסול הזה. תלונות דומות הניבו עתירה של ארגוני זכויות אדם לבג"ץ, שבעקבותיה הודיעה הפרקליטות ב-7 במאי השנה: "יש להוציא לאלתר פקודה חד-משמעית לכוחות הפועלים בשטח, לפיה חל איסור מוחלט להשתמש באזרחים באשר הם, כאמצעי של מגן חי מפני ירי או פיגועים של הצד הפלשתיני, או כבני ערובה".

סברנה, נער ביישן, מספר לאבו-השהש את פרטי האירוע. בחדר האורחים מתקבצת סביבם כל המשפחה. האם, האחות, אחים קטנים והדוד. כל אחד מוסיף את נקודת המבט שלו. הפרטים מצטרפים לתמונה שלמה: נגמ"ש נכנס לתוך הכפר תוך שימוש בשלושה תושבים כמגן אנושי. ילדים זרקו עליו אבנים. נורו יריות ונער בן 16 נהרג. סוף תקרית.

המשפחה מוסיפה את נקודת ראותה הפרטית: בחסות המהומה הבריחה האם את בנה מוחמד הביתה וסגרה אחריו את הדלת. בערב, כאשר חזר אביו, נהג מונית, מהעבודה ושמע את הסיפור, הוא העיר את מוחמד מהשינה והיכה אותו מכות נמרצות על כך שהוא לא חזר מבית הספר ישר הביתה.

כאב לך?

"לא, זה היה חפיף", אומר מוחמד.

מאז הוא מפחד. בכפר נפוצה שמועה שהחיילים מחפשים אותו ואם רק יעז לדבר עם מישהו, יהרגו אותו. הדוד שהדי סברנה מדבר עברית ותורם לעדות את הזווית שלו. הוא היה בעבר קבלן גדול, בנה בתים ותחנות דלק בירושלים. היום הוא מובטל.

התחקירן אבו-השהש, בוגר אוניברסיטת ביר-זית, היה מורה לספרות אנגלית במשך שנים רבות בירושלים, באום-אל פחם ובחברון. "כשבאתי לחקור את הסיפור על הילד ההרוג, שמעתי על השלושה שהשתמשו בהם כמגן אנושי ואז חקרתי את כל השלושה בנפרד וכולם סיפרו אותו סיפור".

אתה בטוח שהם לא תיאמו עדויות?

"אני משוכנע לגמרי שהסיפור אמיתי".

תחת זכוכית מגדלת

אבו-השהש מודע לאחריות הכבדה המונחת על כתפיו. הוא ויתר אנשי בצלם עובדים תחת זכוכית מגדלת, מודעים לכך שרבים בחברה הישראלית מתייחסים אליהם כמשתפי פעולה עם האויב, מצפים בכליון עיניים לכל מעידה שלהם, לכל פרסום לא אמין. אפילו פקיד רשמי כמו גדעון מאיר, סמנכ"ל הסברה של משרד החוץ, אמר לפני חודשיים וחצי בקול ישראל שאחת הבעיות הגדולות שלו היא ארגון כמו בצלם, שלא מחמיץ שום הזדמנות להופיע ברשתות טלוויזיה זרות ולהשמיץ את ישראל.

עדי מינץ, מזכ"ל מועצת יש"ע, טוען שהפעילות של הארגון מוטה בצורה בוטה שמאלה, במיוחד בהתייחסות למתנחלים. "אם אני רואה את הטרור נגד אנשי יש"ע ומשווה אותו למצוקות של הפלשתינאים, ויש לי סימפטיה למצוקות שלהם, אין שום קורלציה בין שני הצדדים. יש פה זאב שמנסה לטרוף כבשה וכאשר מציקים לזאב הזה ומפריעים לו, הוא צועק חמס ואומר למה אתם מפריעים לי לטרוף אותה. אני לא מבקש מאנשי בצלם הגנה, אני מבקש מהם הגינות. אני מבקש מהם להבין שכל הסבל של העם הפלשתיני נגרם מהטרור שהם מפעילים כלפי העם היהודי שיושב בגילה, באדורה ובכרמי צור, ואני לא רואה אצלם שום הזדהות עם הסבל שלנו".

מה היית מצפה מהם?

"לגלות אחווה לאומית בזמן מלחמה ולהבין את הסיטואציה שאליה נקלענו שלא ברצוננו. ארגון כזה בעת הזאת צריך לשנות את התפישה שלו ואת המעשים, ולא להוציא את הדו"חות שלו לחו"ל מתורגמים לאנגלית, כי אז גם את וגם אני נצבעים בעולם כזאב הטורף".

אז מה הם צריכים לעשות במקום זאת?

"שיציגו בצורה מאוזנת את הקונפליקט, שיספרו שיש עם שנלחם נגד טרור, ובמלחמה נגד טרור יש גם פאולים, אבל הם לא מכוונים - זאת הנקודה המרכזית".

נמרוד אמזלק, רכז מידע בבצלם ואחראי על התחקירנים בשטח, מתקומם נגד משל הכבשה והפאולים הלא מכוונים. על כל דוגמה של מינץ יש לו דוגמה שכנגד. "ב-20 בינואר השנה פירסם דובר צה"ל הודעה שלפיה מבוקש כביכול, עבד אל-כרים עלי חמד עבדאללה, התחזה לרופא ונעצר באמבולנס של הסהר האדום. דובר צה"ל לא התאפק והוסיף להודעה דברי תוכחה על השימוש הציני והשקרי שעושים גופים, כמו בצלם, בעניינים הומניטריים וכתב: 'פעמים רבות מועלות טענות על עיכוב אמבולנסים במחסומים לשם בידוק ביטחוני. מקרים כגון זה שבים ומבהירים את הצורך הברור בבידוק'.

"זאת טענה חמורה, כי מהבדיקות שערכנו לא ידוע לנו על שימוש באמבולנסים לדברים מסוג זה, ובפעמים שהיו טענות, הן אף פעם לא הוכחו על ידי צה"ל. רצינו לבדוק אם זה שוב משהו מצוץ מהאצבע. איתרנו את האיש, דיברנו איתו והתברר שהוא באמת רופא ושהוא נמצא בביתו ולא במעצר, כפי שדובר צה"ל טען. פנינו עם זה לדובר צה"ל שהוציא תיקון להודעה הקודמת והסכים להודות שהאיש באמת רופא, אבל התעקש שהוא עדיין עצור לחקירה. זה היה ממש מגוחך. אנחנו מדברים איתו בטלפון, התחקירן שלנו ניגש אליו הביתה, והם אומרים שהוא עצור" (מיחידת דובר צה"ל מעבירים גם היום את התגובה ה"מתוקנת" ההיא, שלפיה האיש היה עצור, בלי להוסיף עליה הסבר כלשהו).

על כמה מקורות אתם מתבססים בפרסום מידע?

אמזלק: "אנחנו אף פעם לא עובדים עם מקור אחד. בדרך כלל עובדים עם מקורות רבים. דובר צה"ל וסוכנות הידיעות הפלשתינית הרשמית הם הגורמים הכי פחות אמינים. אני אוסף את המידע מכל המקורות, מארגוני זכויות אדם ומאמצעי תקשורת, ממקורות רפואיים ומעובדי השטח שלנו, אלה אנשים מקושרים מאוד למקורות מידע. הם חוזרים אלי ומעירים הערות על אמינות העדים. אם יש סתירות אנחנו בודקים אותן ומנסים לברר למה יש סתירות. אם זה נפתר לשביעות רצוננו, אנחנו הולכים הלאה. אם לא, חוזרים אל הקורבן ומעמתים אותו שוב עם המידע. עיקר המידע התומך נמסר דווקא לא בעדות הפורמלית, אלא במה שקורה מסביב, בשיחות רקע עם שכנים וקרובי משפחה ואז הדברים עולים וצצים".

שגרת התחקירים של אנשי בצלם אינה כוללת ניסיון לאסוף את עדויות החיילים שנכחו בשטח. לטענתם, זהו מאמץ מיותר משום שהחיילים אינם חייבים לענות על שאלותיהם. רק אם חייל פונה לבצלם ביוזמתו, הארגון גובה את עדותו.

מלחמת תעמולה

סגן השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, לשעבר סגן ראש השב"כ, מאשים את בצלם בהפצת עלילות על עינויים לכאורה, מפי פלשתינאים שהיו בכלא. "אני חושב שיש לאנשי בצלם כוונה טובה, אבל אלה לא אנשים שבאים מהימין, יש להם אוריינטציה שמאלנית-פלשתינית ולכן אני מפקפק בכוונות של חלק מהם. לשב"כ, לפרקליטות ולממשלת ישראל יש כלי בקרה טובים. אם הארגון הזה רוצה לקבל צביון אמיתי, מוטב שיחליט על דרכו ולא יתבסס על סיפורים שלא היו ולא נבראו. הם לא בודקים שום דבר לעומק ומפיצים את שם ישראל לגנאי ויש עיתונים בעולם שמוכנים לפרסם כל מה שהפלשתינאים אומרים וזה גורם נזק למדינת ישראל".

"חבל שפוליטיקאים ממהרים לדבר יותר מדי", אומר בתגובה ליאור יבנה, דובר בצלם. "גדעון עזרא מעולם לא היה אצלנו במשרד, לא התלווה לתחקירנים שלנו, אין לו מושג איך אנחנו עובדים ולהגיד 'לא בודקים לעומק' זה שקר וכזב. אנחנו ערים לכך שמחפשים אותנו בנושא האמינות ואולי יותר מזה, מדובר במלחמת תעמולה בין שני הצדדים, לכן אנחנו עושים הכל כדי לבדוק את הסיפורים האלה שוב ושוב, ומה שלא נראה לנו אנחנו פוסלים. עובדה שעד היום לא תפסו אותנו, כי אם היו תופסים, זה היה מיד מתפרסם בגדול".

עמי איילון, שהיה ראש השב"כ, קרא בעיון את כל הדו"חות של בצלם ומצא בהם הרבה עניין, במיוחד משום שסיפקו לו זווית ראייה שונה. איילון אומר כי למד להעריך את בצלם על ניקיון הכפיים והעדר מניע מניפולטיוויים, אבל הוא מודע גם לחוסר האיזון המובנה בעבודת הארגון. "זכויות אדם זה חלק מהכיוון הכללי שאליו הולך העולם", אומר איילון. "מצד שני צריך להיות זהיר מאוד עם הדו"חות שלהם. היה לי דיון מעמיק עם נשיאות הצלב האדום הבינלאומי, שמתייחסת לדו"חות האלה בהרבה מאוד חשיבות. צריך לזכור שזה דו"ח מאוד חד צדדי ולא מאוזן, גם כשהם להגנתם טוענים שהוא מבוסס על הרבה מאוד עדויות. זה נכון למעשה, אבל לא בצורה מהותית, כי כל המקורות שלהם הם בעלי אותו אינטרס".

הם טוענים שהם תמיד מצליבים מידע לפני שהם מפרסמים.

"הצלבת מידע אמיתית זה לא מהזווית שרואה את הסיטואציה באותה צורה, אלא מזוויות ראייה שונות. היו הרבה מקרים, אני לא אומר את זה באופן גורף, אבל מי שעובר כלא או חקירות שב"כ יש לו אינטרס להציג תמונה אחרת. זה טוב לאוזניים בינלאומיות ולאוזניים של חבריהם הפלשתינאים. היו מקרים ספציפיים שאני מכיר, שהתבררו, אחרי שביקשתי חקירה, כמצג שווא. אבל בסופו של דבר בצלם עושים עבודה חשובה מאוד. אני אומר את זה כראש השב"כ וכאזרח".

הדו"חות שלהם לא הפריעו לך לפעמים בעבודה השוטפת?

"אני לא ראיתי בזה הפרעה ולא ראיתי בהם אויב".

יש נגדם טענה שהם מציגים את הצבא כגוף לא מוסרי באופן די גורף.

"יש גופים שמציגים את הצבא כיותר מדי מוסרי ויש צד שמציג את מערכת הביטחון כלא מוסרית; אני חושב שאף אחד לא מדייק. בדמוקרטיה אדם צריך לקבוע בעצמו. הם מציגים את התמונה כפי שהם רואים אותה, ומי שחושב שהתמונה שהם מציגים זאת המציאות, מנותק מהמציאות".

אז למה אנחנו זקוקים להם?

"כי התמונה האמיתית מורכבת מהרבה מאוד זוויות והם אחת מהזוויות ובטווח הארוך אי אפשר להתעלם מכך שבצלם הוא חלק מהגורמים המשפיעים על הכיוון שאליו הולך העולם".

לשון יבשה ועניינית

בצלם הוקם בינואר 1989, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. שנים אחדות קודם לכן התחיל דדי צוקר, אז ח"כ צעיר ברשימת רצ, בפעילות של הפצת מידע על מה שקורה בשטחים. "הוצאתי אחת לחודשיים דף מידע בכמה מאות עותקים שנקרא 'שלא תאמר לא ידעתי', שהופץ בקרב פוליטיקאים, עיתונאים, סופרים".

הדפים הראשונים היו תמימים כמעט כמו שצוקר היה אז: חברת יובל גת בונה בקרני שומרון 60 דירות; מעורבות ההסתדרות וחברת העובדים בגדה; רשימת ספרים בערבית שהוחרמו על ידי הצנזורה; רשימת ראשי ערים שמונו על ידי המנהל האזרחי במקומם של ראשי ערים נבחרים שסולקו מתפקידיהם. "באינתיפאדה הראשונה היתה תחושה חצי נאיווית שכל מה שצריך זה לספק את המידע והציבור יעשה כבר את השאר ומקבלי ההחלטות יסיקו את המסקנות הנכונות", אומרת ג'סיקה מונטל, מנכ"ל בצלם. "עם השנים נוכחנו לדעת שזה לא כך".

בסוף 88' נסע צוקר לארצות הברית. עו"ד מייק פוזנר, שעמד בראש ארגון המשפטנים Human Rights Watch, הציע לו להקים ארגון מסודר ושיכנע את מנהלי קרן קפלן להרים תרומה ראשונה. צוקר חזר הביתה עם 25 אלף דולר והתחיל לעבוד. יוסי שריד המציא את השם "בצלם", צוקר מונה ליו"ר וזהבה גלאון היתה המנכ"לית הראשונה. "ישבנו על הטלפון וגייסנו 65 אנשים, אמרנו להם שזאת מועצה ציבורית והאנשים האלה אמרו בסדר", אומר צוקר. "ניסינו מיד בהתחלה ליצור מתודות של אמינות בעבודה. אימצנו את מודל הדו"חות על נושא מסוים, כתובים בלשון יבשה ומצומצמת מאוד".

אחד האנשים שהתגייסן לעניין היה העיתונאי נחום ברנע. "פנו אלי כמה אנשים טובים, אבל מעבר לזה שנתתי את השם שלי, הם מעולם לא הזמינו אותי לפגישות. היו שם הרבה מאוד שמות והרעיון היה לתת לזה בהתחלה דחיפה, כי בצלם הוקם על בסיס של צורך אמיתי וגם היום לא יתכן שבסוג כזה של עימות לא יהיו פעילי זכויות אדם. אבל בגלל שבצלם עוסק בעבודה שמתמקדת בתחום אחד בלבד, הוא לא חסין מעיוותים".

המתנחלים מאשימים אותם בחוסר אובייקטיוויות.

"מי שמצפה שבצלם יקבע מי פחות או יותר צדיק במלחמת ישראל-פלשתין יתאכזב מרה, זה לא התפקיד שלו. אבל אם הוא חושף מדיניות מסוימת שמנוגדת לזכויות אדם, חובתו לפרסם את זה".

המתנחלים אומרים שבעת מלחמה אין מקום לארגון כזה.

"זה כמו להגיד שהעולם יהיה יותר טוב בלי אמנסטי. איזה אדם רציני יגיד דבר כזה? ארגוני זכויות אדם זו תעשייה עולמית שהיא חלק מהמציאות".

רשימת המשתתפים בגוף היוזם מרשימה. יש בה סופרים כסמי מיכאל, דויד גרוסמן, רונית מטלון, דליה רביקוביץ, יורם קניוק, א"ב יהושע, אילנה המרמן, יזהר סמילנסקי, השחקן מכרם חורי, המשפטנים אריאל רוזן צבי, אביגדור פלדמן, דוד ליבאי, חיים גנז, גבריאלה שלו; וגם פעילי זכויות אדם, ישראלים ופלשתינאים, וחברי כנסת ממפ"ם ור"צ, שכעבור שנים לא רבות התאחדו למרצ והיו פעילים במועצה הציבורית ובהנהלת בצלם. כאן נולד הגוון השמאלני שדבק בארגון.

בין אמת לשקר

האירוע השלישי שאבו-השהש בא לחקור בבית אומר קשור לטרקטור. מוחמד פתחי אסמאעיל אבו עיאש, בן 20, נהג בטרקטור בחלקת השדה של המשפחה בתחילת חודש יוני. ילד קטן רץ לפניו ופינה את האבנים. בשעה ארבע אחרי הצהריים, בדרכו הביתה, הוא החליט לעבור על האיסור ולנסוע כמה עשרות מטרים על הכביש הראשי חברון-ירושלים. . לרוע מזלו עמד שם ג'יפ עם חיילים, שלדבריו פתחו עליו באש. הילד הקטן שמע את היריות וברח. אבו עיאש נעצר ונחקר וספג לטענתו סדרה של השפלות ומכות. בין היתר הוא נלקח לחקירה במשטרת גוש עציון, ומאוחר באותו ערב הוחזר אל מחסום הכניסה לכפר, שם לקחו ממנו החיילים לטענתו את תעודת הזהות עם 200 שקלים בתוכה והחזירו לו אותה בלי הכסף.

למחרת בבוקר נמצא הטרקטור בשדה כשכל הצמיגים שלו מנוקבים, מערכת החשמל הרוסה, חול במיכל הדלק, והביטוח בדיוק נגמר. "אנחנו מתוסכלים בעצמנו", אומר אבו-השהש אחרי שהוא שומע את הסיפור של אבו עיאש. "אין לנו יכולת אמיתית לעזור. אנשים צוחקים ממני כשאני אומר 'זכויות אדם'. 'איזה זכויות אדם?' שואלים אותי. לחמור יש יותר זכויות אזרח מאשר לפלשתינאים. ראיתי מאות מקרים כאלה בעבודה שלי".

האמנת להאשמה שלו על גניבת הכסף?

"כן. זה לא כסף גדול, אבו עיאש מדבר על מאתיים שקלים, והוא יודע מי אני ומה מעמדי, הוא לא היה מעז לספר לי שקרים".

אתה מערב רגשות כשאתה חוקר אנשים?

"כן. לפעמים אני בוכה. אני לא יכול לעצור את עצמי מלבכות במקרים מסוימים, במיוחד כשזה נוגע לילדים. בעיקרון אני מנסה להיות מקצועי".

הרגשות שלך משתקפים בדו"חות שלך?

"לא, אני ענייני בכתיבה. משתמש בשפה יבשה. מתאר את סדר העניינים ברצף כרונולוגי. אני עושה את זה יותר טוב מאשר ארגונים פלשתיניים. פעם הם שיחררו הודעה על ילד שנהרג על ידי חייל ישראלי בחברון, שלא רק הרג אותו אלא גם דרך על הגוויה שלו. אני לא האמנתי לסיפור. הלכתי לעד הראייה שסיפר את זה ואמרתי לו שאם הוא ישקר בעדות שלו הוא ילך לבית משפט ויתבעו אותו שם על זה. אז הוא נבהל וחזר בו מעדותו ואמר שהחייל ירה והילד באמת נפל והחייל התכופף לראות מה קרה וכשראה שהוא מת, הוא עזב אותו. אבל הסיפור שיצא לתקשורת היה כאילו שחייל התעלל בגוויה. לבצלם יש הרבה אמינות ואם פעם אחת אעשה שגיאה, זה יתקוף את האמינות הזאת בנקודה הכי רגישה. לכן אם אני שומע שקרים, אני מתרחק מהם. אני מנסה להיות מאוד מקצועי ומאוזן".

מנין יש למורה ניסיון לחקור אנשים?

"היו לנו השתלמויות במשרד, לימדו אותנו איך עובדים. יש לי הרבה קשרים מקומיים בין עיתונאים, אנשי יחסי ציבור, מכרים, וככה הסיפורים מגיעים אלי".

אתה פלשתינאי, מזדהה עם המטרות הפלשתיניות, אבל עובד בארגון ישראלי המטיל לפעמים ספק בגרסה הפלשתינית הרשמית. איך אתה מסתדר עם הסתירה הזאת?

"המחויבות הראשונה שלי היא לבצלם ולאמת, למען הפלשתינאים. אני ממליץ להם להתקרב כמה שיותר לאמת. אני אומר את זה גם לעיתונאים הפלשתינאים, שידועים בהפצת שקרים רק לשם הפרופגנדה ולא מבינים שזה פוגע בפלשתינאים. לא, אין לי בעיה עם הסתירה הזאת. הבעיה היחידה שלי היא בחוסר היכולת לעזור".

היו כמה מקרים שבהם ניסו להוליך אותו שולל, אומר אבו-השהש. ב-7 במארס 2001 נהרג ילד בן 11, מחמוד איסמאעיל דרוויש מדורא. "באותו זמן צפיתי בחילופי האש בין פלשתינאים לבין כוחות צה"ל ליד הבית שלי וכעבור חצי שעה התקשר עיתונאי פלשתיני וסיפר שילד נהרג. הלכתי לביתו של הילד, דיברתי עם אבא שלו, תיחקרתי עדי ראייה וכולם מכרו לי אותו סיפור. הראו לי בדיוק איפה היה הצבא ואיפה הילד והכל נראה אותנטי, ומאחר שחלק מזה ראיתי מהחלון שלי, לא פיקפקתי. כעבור כמה ימים שאלתי מישהו מדורא על הילד ואז הוא אמר לי שהוא נהרג על ידי דודו כשהוא שיחק ברובה שלו על מרפסת ביתו. התקשרתי למשרד ואמרתי להם לרדת מהסיפור".

גם בסיפור הבא, רק המזל העיוור או המקריות מפרידים בין אמת לשקר, בין פרסום לאי פרסום. ב-19 בדצמבר 2001, בבית ענון שליד חברון, נפצעה רזאלה ג'ראת, ילדה בת 13, על יד בית הספר שלה מירי חיילים, כך נטען, והיתה שרויה במוות קליני. "באו שר החינוך ועיתונאים וכולם דיברו רק על הסיפור הזה", אומר אבו-השהש. "אני הלכתי לבית חולים בחברון והרופא אמר לי שהיא נפגעה מכדור חי, אחר כך הוא שינה את גרסתו ואמר שזה לא היה כדור חי אלא כדור גומי ואני התחלתי לחשוד, ושאלתי רופאים אחרים. בינתיים לא שלחתי את הדו"ח למשרד. למחרת שאלתי מישהו מהכפר של הילדה מה מצבה, איך היא מרגישה, אולי היא מתה והוא שאל אותי, 'למה אתה מתעניין?' אמרתי לו שהיא נורתה והוא סיפר לי שהיא לא נורתה אלא נפצעה מתאונת מכונית ושבאותו ערב, הנהג ומשפחתו יבואו אל המשפחה שלה למעין טקס הודנא, לשלם פיצויים ולבקש סליחה".

התקשורת הערבית, גם אחרי שכבר היה ידוע למקצת האנשים שהילדה לא נפגעה מירי אלא בתאונת דרכים, המשיכה להפיץ את הגרסה המקורית. "אנשים משתפים פעולה עם השקר בשביל כסף", מסביר אבו-השהש, "כי כל מיני ארגונים מעיראק, מערב הסעודית, מכל מיני מקומות בעולם, משלמים לקורבנות האינתיפאדה, ולכן אנשים פצועים הרבה פעמים ממציאים כל מיני המצאות".

ייתכן שכך היה גם במקרה של ילדה בת 14 מתרקומיא. הילדה, בת למשפחה ענייה מאוד, ניסתה לשכנע את אבו-השהש כי מתנחל ירה בה ב-16 במארס השנה. "הלכתי לבית חולים, דיברתי עם אמה, שסיפרה שהם הלכו לפיקניק ובא מתנחל וירה בילדה. עד ראייה, הגיס שלהם, איש עשיר, תכשיטאי מחברון, טען שהוא פינה אותה במכונית שלו לבית החולים. אבל כשגביתי ממנו עדות, גיליתי סתירות עם העדות של האם והתחלתי לחשוד שמשהו לא מסתדר. חזרתי לבית החולים וביקשתי דו"ח רפואי ושם אמר לי הרופא שהכל שקר, שזה היה כדור של רובה ציד של הגיס, שירה בה בשגגה. חזרתי אל הגיס אבל הוא התעקש שהסיפור שלו הוא הנכון. כמובן שלא פירסמנו את זה".

"מעולם לא נאלצנו לחזור בנו מדו"ח שפירסמנו", אומר יבנה. "באוקטובר 90', בדו"ח שהוכן על הרג פלשתינאים בהר הבית התברר לנו שנפלו טעויות ברשימת ההרוגים ולכן התנגדו כמה מחברי ההנהלה לפרסום הדו"ח. בסופו של דבר הוחלט לגנוז אותו".

13 דו"חות בשנה

ארגון בצלם פועל מקומה שלמה בבית משרדים באזור התעשייה תלפיות בירושלים ומעסיק 26 איש, רובם יהודים, 19 במשרד ושבעה עובדי שטח. "עד תחילת האינתיפאדה היינו 18 איש", אומרת מונטל, "וכולם היו אזרחים ישראלים. עם פרוץ האינתיפאדה, ההיקף של הדברים שרצינו לכסות גדל. רק בשנה האחרונה הפקנו 13 דו"חות, כולל מפת התנחלויות מפורטת, שהצריכה שנה שלמה כדי לחקור את זה, ובגלל בעיות תנועה של ישראלים בשטחים נאלצנו לקחת עובדי שטח פלשתינאים".

התקציב השנתי של העמותה הוא מיליון דולר, רובו מקרנות בחו"ל: קרן פורד תרמה 1,146,000 שקל, הקהילה האירופית 550 אלף שקל, סוכנות הפיתוח השוויצרית 410,384, קרן כנסייתית מדנמרק 416,357 שקל. משכורתו של תחקירן בשטח 6,000 שקל, והיא גדלה עם הוותק. את השכר הגבוה ביותר, 16 אלף שקל, מקבל רסלאן מחאג'נה, התחקירן הוותיק של בצלם, שנפצע לפני חצי שנה מירי פלשתיני על מכוניתו, בעת שנסע משכם לביתו באום אל-פחם. אחריו נג'יב אבו-רקיה עם 12,800 שקל בחודש, ורק אחריו המנכ"לית ג'סיקה מונטל, עם 12,700 שקל בחודש.

ליאור יבנה, הדובר, עובד בבצלם חמש שנים. הוא בן 29, בצבא שירת במצ"ח, חלק מהשירות עשה במחנה המעצר בקציעות. "יצא לי לעמוד על יד שני קצינים שסיפרו איך הם נכנסו לחדרי בידוד והיכו פלשתינאים בטירוף, והם היו מאוד מרוצים מהעניין. אני שמעתי את זה ולא דיווחתי, לא עשיתי עם זה שום דבר. זה מה שהביא אותי לבצלם".

להכות על חטא?

"יש מי שיפרש את זה ככה".

21 חקירות מצ"ח נפתחו מאז תחילת האינתיפאדה כתוצאה מדו"חות של בצלם, אומר נמרוד אמזלק. הוא לא יודע מה מצב החקירות. "הם (מצ"ח) לא מספרים לנו כלום. הם נלהבים מאוד לקבל מאיתנו מידע כשהם זקוקים לפרטים או לעדים שלנו, 'כי אחרת', הם אומרים, 'ניאלץ לסגור את התיק'. הם לא מבינים שאנחנו לא עובדים בשבילם. לפעמים יש לי שיחות סהרוריות עם חוקרים שאומרים לי, 'שמע, זה מסוכן להסתובב בשטחים לחפש עדים'. אני לא אתפלא שחלק מהדברים שנקברים שם או מוקפאים זה בגלל שהחוקרים לא נלהבים לצאת לשטח".

נג'יב אבו-רקיה, בן הכפר מיסר, היה מועמד לכנסת מטעם מרצ, גר היום בירושלים ועובד בדסק הערבי במשרדי בצלם בירושלים. בעבר הוא היה במשך ארבע שנים תחקירן שטח.

אפשר לצפות מתחקירן פלשתינאי שיהיה אובייקטיווי בגביית עדויות מפלשתינאים?

"גם זכות הקיום שלי בנויה על הגינות ועל צדק ויושר. אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו, בשביל הפרופיל שלנו ואמון הציבור. העיקר זה להיות נאמן לאמת האחת והיחידה של זכויות האדם".

יבנה: "ברגע שחוקר שלנו יעשה טעות ברמה האישית ויתברר שהוא שיקר, הוא לא יעבוד איתנו יותר". היה חוקר שעבד במקביל בארגון אחר ולא סיפר, וזה נודע לנו במקרה, אז באותו יום הוא הלך הביתה".

לפני שבועיים חקר אבו-רקיה פלשתינאי מבית חנינא, בכל נאג'י עבד אל-קאדר עלאן, שהלך לבקר את אחיו שגר בחלק הירושלמי של בית חנינא וטען שחיילי מג"ב תפסו אותו וחרטו בסכין גילוח מגן-דוד על זרועו. "ראיתי את המגן-דוד וניסיתי בכל דרך אפשרית לחקור מסביב, בלי שהוא יידע שאני חוקר עליו וכדי שלא יהיה סיכוי לתיאום גרסאות. בסופו של דבר לא ננעלתי בצורה טוטלית על הסיפור שלו", אומר אבו-רקיה. "לא היו לו עדים שתמכו בגרסה שלו וזה בעייתי. אנחנו לא האשמנו איש, רק פנינו וביקשנו ממח"ש (מחלקה לחקירת שוטרים) לחקור". בתגובת משרד המשפטים נמסר כי התלונה אכן נחקרת על ידי מח"ש.

אמזלק אומר שהסיפור הזה עורר אצלו ספק. "עובדתית יש לו את הסימנים על הזרוע, והסיפור לא נשמע מופרך לחלוטין. הדבר היחיד שהטריד אותנו היה שבזמן התשאול הראשוני, אחיו של הבחור היה יותר מדי פעיל וכל הזמן הזכיר לאח שלו כל מיני דברים שהוא שכח".

אחת התרומות החשובות של בצלם לחברה בישראל, לדעת אנשי הארגון, היו הדו"חות על העינויים במתקני השב"כ. "החשיבות העצומה של פרסום הדו"ח הראשון ב-91' היתה האירועים המתגלגלים שהתרחשו בעקבותיו, וזה אומר העלאת נושא העינויים לסדר היום הציבורי בישראל", אומר יזהר באר, שהיה במשך שש שנים מנכ"ל בצלם. "חשיבות הדו"ח היתה במה שהוא חשף מצד אחד, ובכך שהזים, מצד שני, את הטענות והאגדות השונות שהופצו בקרב הפלשתינאים על מה שקורה במתקני השב"כ".

בתקופת כהונתו של באר נחתם הסכם אוסלו והוקמה הרשות הפלשתינית. בארגון התעוררו חילוקי דעות על המשך דרכו: האם עליו להמשיך לחקור הפרות של זכויות אדם מצד ישראל, כאשר גם הרשות הפלשתינית מפירה זכויות אדם? האם עליו לחקור גם הפרות אלו? אחרי דיון הוחלט על שלושה כיווני פעולה, אומר הדובר ליאור יבנה: להתריע על הפרות ופגיעות בזכות החיים של המתנחלים, לגנות עונשי מוות לחשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, ולהתריע נגד עינויים ונגד פגיעות בארגוני זכויות אדם ועיתונאים ברשות הפלשתינית. "מאז פרוץ האינתיפאדה והעלייה בהיקף האירועים, מחויב בצלם להקדיש את עיקר פעילותו להפרות של זכויות אדם על-ידי הצבא".

למרות זאת, בצלם אינו מתעלם מפגיעות בזכויות האדם של מתנחלים, והוא עושה זאת מדי פעם בהודעות לעיתונות ובדו"חות שלו. בדו"ח "הסכמה שבשתיקה", למשל, שהתפרסם במארס 2001, נכתב על עלייה תלולה, מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית, בהתקפות של פלשתינאים על מתנחלים, ירי על רכב של מתנחלים ועל בתי מגורים, בין השאר בחברון, בפסגות ובגילה. "מאז ספטמבר 2000 ועד מארס 2001 נהרגו בשטחים 22 אזרחים ישראלים על ידי פלשתינאים", נכתב בדו"ח.

מקור מול מקור

"בתקופה הראשונה התגובה השגרתית של דובר צה"ל לדו"חות שלנו היתה הכחשה טוטלית", מספר דדי צוקר. "אבל מאחר שהיתה לנו עיתונות אוהדת, אי אפשר היה להתעלם לאורך זמן, ובשלב מסוים הפרקליטות הצבאית החליטה לשנות את הגישה והתחילה להתייחס לדו"חות שלנו כמו לכל תלונה שמגיעה. זה שינה את היחס של הצבא לבצלם".

בתקופה האחרונה איבד בצלם את העיתונות האוהדת והוא מתקשה לשכנע את התקשורת הישראלית לפרסם את ממצאי התחקירים שלו. בלית ברירה החליט הארגון לפתוח בקמפיין מודעות משלו. לעומת זאת, הקשרים בין בצלם לדובר צה"ל התייצבו על כבוד הדדי וניצול היתרונות שיש במגורים משותפים שאין בהם אהבה. אנשי בצלם מבקשים מדובר צה"ל תגובה על שאילתות פרטניות ועל כל דו"ח שהם מפרסמים ולעתים אף משהים את הפרסום עד בוא התגובה. לשני הצדדים, עושה רושם, זה משתלם: זה מוסיף אמינות לדו"חות של בצלם ואת דובר צה"ל אי אפשר להאשים בחוסר פתיחות.

מנכ"ל בצלם לשעבר, יזהר באר: "כשאני נכנסתי לתפקיד ב-91', צה"ל עוד היה מסתייג מהפניות שלנו. עם הזמן הם למדו שזה גורם להם יותר נזק והתחילו להגיב, ובהמשך מאוד ברצינות. הגענו להסדר שאנחנו נותנים להם זמן לעיון בדו"ח לפני פרסום והתגבשו נוהלי עבודה שהתבססו על יחסי אמון, למרות שדובר צה"ל הוא מכשיר שתפקידו לרכך או להעלים מציאות קשה".

רס"ן אפרת שגב, ראש ענף קשרי ציבור, ניהלה בשנתיים וחצי האחרונות את הקשרים עם בצלם והיא מתגאה ביחסי ההערכה ההדדיים שהתהוו ביניהם. בשנתיים של הלחימה, אומרת שגב, היו יותר מ-13 אלף אירועים בשטחים, עובדה שהגדילה גם את העבודה מול ארגוני זכויות האדם, כ-50% ממנה מול בצלם.

מדוע אתם מתייחסים לדו"חות שלהם?

"יש לנו אינטרס משותף ואנחנו מתייחסים מאוד ברצינות למה שהם אומרים. חשוב לנו לבדוק כל דבר בצורה עניינית וחשוב לנו לדעת אם היו הפרות וחריגה מהנורמות שצה"ל קבע, כי אם הדברים של בצלם נכונים, אז זו פגיעה בצבא".

בצלם אומרים שנפתחו 21 תיקים של חקירת מצ"ח כתוצאה מפניות שלהם.

"לא בטוח שזה מדויק. אנחנו פותחים בחקירות על בסיס מידע שמגיע מכל מיני גורמים, גם מהמפקדים בצבא. יכול להיות שזה היה במקרה משולב עם פניות מבצלם".

הם התרשמו שחוקרי מצ"ח לא אוהבים לצאת לשטח.

"אני מאוד מקווה שזה מקרה חד פעמי. לא רק בצלם מצליבים מידע בשטח. גם אנחנו".

הם מתלוננים שעובר הרבה מדי זמן עד שאתם עונים.

"הם מעידים על עצמם שהם עובדים הרבה זמן על כל תחקיר, גם אנחנו רוצים לטפל בכל פנייה בצורה עניינית. הצלבת מידע זה תהליך שאורך זמן".

אתם לא מנסים להשיב תשובות מתחמקות וכך להרוויח זמן?

"אנחנו עונים את התשובה בצורה הכי עניינית שבעולם. לפני שנה וחצי קיימנו איתם פגישה ודיברנו על נוהלי עבודה משותפים".

אתם משתמשים בנתונים שלהם?

"זה מקור מידע כמו מקורות אחרים".

אנשי בצלם אומרים שדובר צה"ל הוא המקור הכי פחות אמין.

"זו טענה חמורה ואני לא מסכימה איתה. בארגון כזה גדול, אמינות זה א"ב שלנו. אבל עדיין יכולים להיות בינינו חילוקי דעות, זה לגיטימי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו