בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני כותב לא עד שאני גומר את המחזה, אלא עד שהמחזה גומר אותי

אף שאלוני הסווה כאן כביכול לגמרי את הישראליות של גיבוריו, היא מבצבצת כמו בגד תחתון סינתטי

תגובות

בהקדמה קצרה ל"דודה ליזה", מחזהו של נסים אלוני שעלה על הבמה בסוף שנות השישים וראה אור בדפוס רק בשנת 2000, תיאר דורי פרנס, המלהב"ד, את ניסיונו של אלוני להתקין את המחזה לספר, כחמש שנים לפני מותו. הוא מספר שאלוני "ליטש וגילף כל משפט כדי להגיע לשילוב המושלם של המשמעות והשמיעה", ומזכיר את אושרו של המחזאי ("שבוע שבו היה אלוני כמעט מאושר", כתב פרנס) על ששיפר את המחזה וכתב "הזה" במקום "הזאת". הדוגמה הזאת מפליאה להמחיש את המיתוס של נסים אלוני, שאמר על עצמו בראיון נדיר, "אני כותב לא עד שאני גומר את המחזה, אלא עד שהמחזה גומר אותי".

מי שעמד בקשרי עבודה עם נסים אלוני וניסה לחלץ ממנו היתר לפרסם את כתביו נאלץ לעמוד מול התנגדותו של המחזאי, שחתירתו לשלמות ואימתו מפני "נוסח סופי" - כך נראתה בעיניו יצירה מודפסת - השקיעו אותו בהתלבטויות שלא נפתרו מעולם. מבין מחזותיו ראו אור בחייו של אלוני "הכלה וצייד הפרפרים" (המחזה היה גם לסרט טלוויזיה בבימויו של רם לוי) ו"נפוליאון חי ומת" (מהדורה ישנה של "אדי קינג" אזלה מכבר). בארבע השנים שחלפו מאז מותו של נסים אלוני אירע מה שכמעט לא היה יכול להתחולל בחייו: יצאו לאור גירסאות מודפסות ממש, כלומר מחייבות מאוד, של מחזותיו - ביניהם "הדודה ליזה", ו"אכזר מכל המלך" - ועתה, בעריכתו של דורי פרנס (שהביא לדפוס גם את שני המחזות הנ"ל), גם "הנסיכה האמריקאית", בשתי גירסאות: הגירסה שהוצגה לראשונה ב"תיאטרון העונות" בפברואר 1963 בבימויו של המחבר ובהשתתפות יוסי בנאי ואבנר חזקיהו; והגירסה השנייה שביים אלוני בתיאטרון "הבימה" בשנת 1981 בבהשתתפות משה בקר (בתפקיד הבן פרדיננד) וישראל בקר (בתפקיד האב, המלך והשחקן).

בשתי גירסאותיו, "הנסיכה האמריקאית" הוא מחזה קאמרי-לירי, והן נבדלות זו מזו בעיקר בכך שבגירסה הראשונה נוכחים על הבמה בפועל שני השחקנים הראשיים ואילו דמויות המשנה נשמעות רק בקולן. גם בגירסה השנייה עומדים האב והבן, שהם מלך גולה חסר מולדת, ונסיך צעיר, יורש עצר, במרכז המחזה, אך מלבדם נמצאות על הבמה גם חמש נפשות נוספות: שחקן המשחק את תפקיד המלך בסרט שעושים על חייו (בגירסה הראשונה גילם אותו המלך עצמו), נגן גיטרה ושלושה פועלים באולפן סרטים - אמיליו, דייגו ופדרו - עוד שלושה קולות של גברים וגם קולה של קריינית אחת.

במבט ראשון נראה שכל ההבדל בין שתי הגירסאות של "הנסיכה האמריקאית" הוא במספר השחקנים שדורש המחזה, ונדמה כי בגירסה השנייה ביקש אלוני להבקיע את הגבולות הקאמריים והמצומצמים של המחזה לטובת רמז לאפיקה. השינויים האלה נדרשו מפני שביקש לחדד את אחת התימות העיקריות של "הנסיכה האמריקאית": היחסים בין ה"אמנות" ל"חיים", בין ה"אמיתי" ל"מדומה" בין מציאות ריאליסטית לבין אשליה. נדמה היה לו, ככל הנראה, כי לתימה הזאת, שהעסיקה אותו בכל יצירותיו - הסיבות לעיסוקו בעניין זה נמצאות מפורשות לחלוטין בסיפוריו הקצרים הנפלאים, ובמיוחד ב"הינשוף", "שמיל" וב"חייל טורקי מאדרינה" - דרושים כביכול יותר עדים חיים ושותפים בעלילה העיקרית.

בעולם שניטשטשו בו הגבולות שבין בידור וטרגדיה, או בין מיתוס לבין מלודרמה, המחזה הזה, יותר מכל מחזותיו, נוצר בהשראת סרטיו של פליני, הבמאי שברא (בייחוד ב"שמונה וחצי") יחסים בין מציאות והזיה שהתאימו כל כך למה שאלוני ביקש להשיג במחזותיו.

כמו באחדים ממחזותיו - הדבר בולט מאוד ב"אדי קינג", ונרמז גם ב"צוענים של יפו" - ליבת העלילה של "הנסיכה האמריקאית" היא התבנית האדיפלית. ב"הנסיכה האמריקאית" מוביל המחזה למה שנבנה מפתיחתו: הצגת סיפור חייו של מלך גולה, "המלך בוניפציוס-ויקטור-פליקס לבית הוהנשוואדן, מלך בחסד אלוהים על בוגומאניה הגדולה, נסיך אוגוסטה עילית ומרקיז חבל פוק" - כך מכריז עליו בנו פרדי כשקפיטן משטרה דורש ממנו לזהות את האב, ומוסיף את המלים "עכשיו פליקס ואן שוואנק, מורה לצרפתית" - כדי להציג בסוף המחזה את קצו. המלך-האב מגלם בדמותו את תבניות היסוד של דמויות המלכים (ובעצם דמויות הגברים הגיבורים) בכל מחזותיו אלוני: מלך-אביון, מלך-גרוטסקה, קריקטורה של מלך ובעצם דחליל שאינו אלא תמצית המשאלה האנושית להיאחז בפאר של מה שהיה, או להקנות לחיים העלובים, המשועבדיםלקטנות היומיום ולתלאותיו, אבק של תפארת.

אלוני לא לעג למשאלה הזאת; להפך, הוא הזדהה אתה מאוד, אלא שלא יכול היה שלא להבחין באנכרוניזם הגמור שלה: במכשולים הקטנים העומדים מנגד למשאלה להקנות לחיים בהווה איזשהו שגב מן העבר. כל יצירותיו עומדות בסימן המתח בין שני הקטבים: בקוטב אחד העולם ההזוי, זה שאליו נכספים כביכול, עולם של פאר, הדר, שגב, יופי ללא גבולות; עולם שיש בו מלכים ומלכות, נסיכים ונסיכות, ובקוטב השני - ההכרה המפוכחת בעליבות שכופה מאבק הקיום על בני אדם. שני הקטבים האלה ניכרים מאוד ברישומים והציורים הנהדרים של יוסל ברגנר המלווים את הספר, כרישום של המלך מגלה את אבריו הרוחפים ואת כתר הפח שלו. הם ניכרים מאוד בצירוף "נסיכה אמריקאית", שהוא כשלעצמו גילומו של המתח האבסורדי בין שני הקטבים האלה. מהי נסיכה אמריקאית אם לא תוצר סינתטי, עכשווי, של ממון ופרקטיקה? הנסיכה האמריקאית, דולי קוקומאנקיס, היא כצפוי, המפרנסת העיקרית של המלך הגולה. היא גם האחראית על הקלטת סיפור חייו וזיכרונותיו של המלך לצורכי מסחורם.

המלך במחזה של נסים אלוני (בשתי הגירסאות) מקליט את סיפור חייו ושולח את הסלילים חזרה, "אקספרס, רשום, לפי הכתובת: דולי קוקומאנקיס, פוסט רסטאנט, ניו יורק 13, על חשבונה". כך מספר פרדי, הנסיך יורש העצר הנאשם ברצח אביו בפתיחת המחזה, לקצין המשטרה שחוקר אותו. כי הכל מבינים, גם המלך הגולה (שהקים אצל נסים אלוני ארגון של מלכים גולים ועמד בראשו, אבל גם זה קרס, אחרי שלא שילמו מסי חבר...), את פוטנציאל הרווחים של סממן מובהק, חי וקיים, לעולם שכלה. לכן מבקשים מהמלך להשתתף בסרט על חייו: פרדי, הבן יורש העצר, הוא המתעקש כל כך על עשיית הסרט הזה שבו יככב שחקן בדמות אביו המלך, למען הכסף. האב, מצדו, רואה בעשייה כזאת בגידה במהותו.

הקונפליקט הזה, בין רבים אחרים, מגלה את פער הדורות בין בן לאביו, וגם את קוצר הרוח של העולם החדש, הצעיר, שהנסיך פרדי הוא אחד ממייצגיו. על אף עליבותו היקנה המחזאי למלך הזקן מין פיוטיות נוגעת ללב, אבל גם פיכחון לא צפוי.

לשגב של עולם העבר יש מקום רק באמנות, רק בהיחבא, אולי בקולנוע. אבל אפילו קסמו של הקולנוע, האמנות שנסים אלוני התייחס אליה בכל יצירותיו ובחייו, מתפוגג כאן בגלל יומרנות לא-נסבלת ובגלל הנטייה לעסקים ובגלל אישיותו של המפיק (ז'אן פול קרופניק, שאפילו שמו לבדו מגלה את עליבותו), המשתמש בתבניות לשון חלולות כדי לשוות פיוטיות לעשייה הקולנועית שלו.

"הנסיכה האמריקאית" הוא אחד המחזות המגובשים והקסומים של אלוני, ונדמה שכל התימות שהעסיקו אותו נצרפו כאן לעלילה מרוכזת, מעובה ורבת משמעויות. אף על פי שאלוני הסווה כאן כביכול לגמרי את הישראליות של גיבוריו, היא מבצבצת כמו בגד תחתון סינתטי. הרי זה המחזה שבו, כשהמלך מבכה את הנשים וביניהן גם את "זלדה, הו זלדה פוציניו", ושואל את עצמו אם "עלתה סוף-סוף לפלשתינה?" עונה לו הבן תשובה ניצחת, הנשמעת על רקע שבריר של מוסיקה ישראלית (לפי הוראות המחזאי שגם ביים) ומסכמת בסגנון הנסים-אלוני (המוכר היטב לכל דוברי עברית מהטקסטים שכתב ל"הגשש החיוור) את המפעל הציוני בהזרה מצחיקה כל כך: "ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו