${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משל המערה

רוב השוהים במנזר הגלילי המשמש להתבודדות באים אליו כדי להתייחד עם אלוהים. הצייר יוסי מרק מצא דווקא שם מה שחיפש בכל העולם. דיוקנו של אמן אאוטסיידר שמתעניין בהנצחת ההרהור האנושי

תגובות

ערב אחד, בשנת 87', עצר ג'יפ על אחד ההרים בגליל. הנהג, תושב מרכז הארץ, חיפש דרכים יפות שעוברות בחורש הטבעי, אך משירדה החשיכה החליט להישאר לישון במכונית.

לפנות בוקר, עם אור ראשון, הבחין להפתעתו כי הוא חונה סמוך לצריף מגורים. מהצריף יצא נזיר, שהסביר לו כי הגיע ללאוורה (מנזר מבודד) השייך לכנסייה היוונית-הקתולית, שמתגוררים בו שלושה-ארבעה נזירים במבנים נפרדים ומרוחקים אלה מאלה. הנזירים הזמינו את האיש לשהות עמם ככל שיחפץ. כעבור כמה ימים, מששב הביתה, התקשר לידידו הצייר יוסי מרק בפתח תקוה. "יוסי", אמר, "מצאתי בשבילך בגליל את מה שחיפשת בכל העולם".

השבוע, במטע הזיתים המוביל אל הלאוורה, נזכר מרק בפעמים הרבות ששהה מאז במקום המבודד - לעתים יומיים ולעתים חודש.

ראש המנזר, יעקוב, שוהה באירופה, ואת פנינו קיבלו תומא, קייס ונום. בתשע בבוקר החלה התפילה בכנסייה שבמערה החצובה בסלע. מרק מכיר את קימורי הכנסייה. לפני כמה שנים עזר להרחיבה. גם את בארות ניקוז הגשמים עזר לשפר בלאוורה, שאיננה מחוברת למערכת המים והחשמל של מדינת ישראל.

התפילה מתקיימת בחלקה בעברית. ראש המנזר שקד, מאז הקים את המקום, לפני 35 שנים, על מיזוג רב ככל האפשר של תרבויות. העברית מודפסת בחוברות התפילה באותיות לטיניות. תומא האמריקאי, קייס ההולנדי ונום התאילנדי מקפידים על הגיית דברי הקודש. במקום שהו השבוע גם בחור ישראלי שבא להתבודד ומבקר מפרו, החושב להישאר שם חודש או יותר. הוא שמע על "האתר הקדוש" בחו"ל, שם, כך נדמה, הלאוורה ידועה יותר מאשר בישראל.

לאחר התפילה, על המרפסת (כפי שנקראת הטראסה המשקיפה על הר תבור ועל הארבל), פתח תומא מכתב שהגיע באותו בוקר מיעקוב. בדרכו לשדה התעופה עצר ראש המנזר, בן יותר מ-80, בגלריה שלוש שבתל אביב, כדי לראות את תערוכת הציורים של חברו יוסי מרק. "הציורים שראיתי", כתב יעקוב באנגלית, באותיות דפוס יפות וברורות, "מאפשרים הצצה לחדרים הפנימיים של הנפש. מקום שבו אפשר להתייחד עם האל".

11 הציורים התלויים בגלריה שבתל אביב מתארים לכאורה מצבים יום-יומיים; נער המביט מבעד לחלון, אשה הרוחצת באמבט, ילד המישיר מבטו אל הצופה ואשה ישנה. מרק, וירטואוז בציור ריאליסטי, הציב לעצמו יעד יומרני, שבתקופות קדומות היה נתפש אולי כ"היבריס": החיפוש אחרי הנשגב, הנצחי, אותו הדבר שמעבר לממד הזמן.

את "טבילה", פורטרט האשה השרועה באמבט, צייר, בהפוגות, כארבע שנים. המרצפות הצבעוניות וקווי הסיד האופייניים לכל חדר אמבטיה הם מעין התרסה של האמן. דווקא על רקע טריוויאלי זה, מקומי, מוכר כל כך, הציב את הדמות. גם אשליות האור והמים והשפעתן על מראה הגוף האנושי הן אתגר שמרק יכול לו. אך מעבר לכל אלה, ומתוכם - זהו עיסוק במהות כללית. מבטה של האשה מופנה אל גופה, ולפתע פתאום נדמית האמבטיה הפשוטה למעין מבנה קבר, והעירום - לתזכורת מבהילה לזמניות האדם וגופו.

את הילד המביט בצופה, ילד-מבוגר, צייר במשך כשנה. רישום פני הילד ותיאור קפלי חולצתו היו לדבריו החלק הקל שבהכנת הציור. הקושי האמיתי היה במציאת האיזון בין גוני הרקע, אלה שיקנו ליצירה את המשמעויות שמרק מחפש. על מציאת האיזון הזה הוא שוקד בביקוריו בגליל.

מרק, יליד 54', החל לצייר כשהיה בן שבע. הוא ישב מול ספרי הציור שקנתה לו אמו. בבית שבפתח תקוה העתיק את עבודותיהם של רמברנדט, קרוואג'יו וג'ורג' דה לה טור. "אני טיפוס אינטרוברטי", הוא אומר. "תמיד משכה אותי עבודה באינטימיות של החדר". ביצירות שהעתיק מצא אותה מהות שמעבר לזמן. "חשתי קרבה אמיתית לדמויות שתיאר דה לה טור. הייתי מהופנט, אף שלא הבנתי עד תום מה בציורים הללו מהפנט אותי".

בתחילת שנות השבעים נרשם לחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב והתמקד בפילוסופיות המזרחיות. "בנאיוויות שנראית לי היום מוזרה האמנתי שאמצא בטקסטים תשובות ברורות, גאולת נפש", הוא אומר. "האוניברסיטה סיפקה דיונים אינטלקטואליים. זה היה חשוב, אבל אני חיפשתי גם חוויה מאגית, מיסטית. אחד הפרופסורים היטיב לתאר את מה שחשתי. מאמרים שהוא כתב נתנו לי להרגיש שהנה מצאתי מישהו שמבין את תהפוכות הנפש שאני חווה. כשניגשתי אליו ושאלתי בהתרגשות מה מכל התהליכים הללו הוא עבר באופן אישי, הוא ענה לי שמדובר במאמר אקדמי, והוא פשוט אסף ציטוט מפה וציטוט משם. זה עזר לי להבין שלא פה אמצא את התשובה".

מרק לא מיהר. האטיות הזאת, ההיסוס, מאפיינים את הקריירה שלו. לפני שהחל ללמוד אמנות החליט שעליו להתנסות בחיים. בעקבות הספרים שקרא היה לו ברור שעליו לנסוע להודו. אלא שבשנות השבעים התמתחה הודו עד לצפון אמריקה. מרק החל בחיפוש בטיול מחוף לחוף. במונטריאול הצטרף למפגשי מהגרים הודים שבאו לשמוע הרצאות של סוואמי שהגיע מרישיקש. משם נסע לרוחבה של אמריקה, עבר באשראמים רבים שצצו בדרך והתרועע עם אנשים שהתעניינו, כך חשב, במה שעניין גם אותו. "בארץ היה אז בקושי ספרון אחד בנושא בעברית, ומעט מאוד אנשים שהבינו מה לכל הרוחות אני מוצא בבודהיזם למשל", הוא אומר. "בקנדה ובארה"ב הפילוסופיות המזרחיות היו אז בשיא הפופולריות שלהן".

על אף שנמשך לתפישת העולם הבודהיסטית, הרתיעה אותו הדרישה לוותר על האינדיווידואליות. מרק ישן באכסניות, ובבקרים היה בא למפגשים באשראמים. כשחזר לארץ מהטיול, נרשם ללימודי אמנות במכון אבני. כעבור שנתיים, לאחר שהתחתן, שב עם אשתו לצפון אמריקה וחווה על בשרו את גוויעתן של שנות השבעים. "מרבית הקומונות שזכרתי היו סגורות", הוא אומר. "והחברים שפגשתי, אלה שהטיפו לחיים ללא רכוש, למסע לכוכב אחר, לחיי אהבה, סיפרו שהם לומדים כעת מינהל עסקים והאיצו בי לדאוג לעצמי לקריירה. הם הורידו את הזקנים ונעלו עמוק בארון את התקליטים של בוב דילן".

גם במכון אבני היה אאוטסיידר. כיאה לפרובינציה, יושמה אז בישראל רוח התקופה העולמית, ובהקפדה יתרה. "אני זוכר מורה חשוב שזעק על התלמידים בשנה א' שיזרקו את המכחולים והפאלטות, כי עכשיו קיימת רק האמנות המושגית. בסטודיו פרשו ניירות על הרצפה והסטודנטים השפריצו צבע בסגנון ג'קסון פולוק".

בתחום הציור משך שטרייכמן לכיוון אבסטרקטי מסוג אחד ומורים אחרים משכו לכיוון אבסטרקטי אחר. "גם הביקורים שלי בגלריות בתל אביב היו מאכזבים. הוצגו בהן חפצים שנאספו במזבלה ביפו ומיצגים שהמבקרים שוחחו עליהם במשך שעות. כל זה לא דיבר אלי". מרק פנה יום אחד למנהל אבני וביקש להראות לו כמה מעבודותיו. "הוא בחן את הציורים ואמר לי שלא אסטה מהדרך שבה אני הולך", הוא אומר. "כשהוציא מהארון ספר על ג'ורג' דה לה טור הבנתי שאני בדרך הנכונה".

מדי פעם בפעם נסע מרק ללונדון, כדי לבקר בנשיונל גלרי. הוא שהה שעות רבות מול ציורים שעד אז ראה רק ברפרודוקציות בספרים, ורשם. בביקוריו ברויאל אקדמי גם התוודע לדרכי לימוד שונות. "בשיעורי אנטומיה היו מביאים לשם פרופסור לאנטומיה", הוא אומר. "ארכיטקטים נתנו רקע לתיאורים אורבניים".

בשנת 82' סיים את הלימודים באבני. "הבנתי שאין מי שיסתכל על הציורים שלי כי מעטים העיזו לעסוק אז בפיגורטיוויות". לדבריו, הוא חש דווקא הקלה. "זה נראה לי כהזדמנות טובה לרכוש עוד ניסיון, להבשיל. אני רואה את הנזק שיכולה לעולל חשיפה מוקדמת לאמנים צעירים. זו תופעה מאוד ישראלית: תלמידים שיוצאים מהאקדמיה לאמנות ומיד עטים עליהם ומרעיפים עליהם פרסים. זה הרסני".

מרק החל ללמד באבני, ויחד עם ישראל הרשברג ואחרים הציע חלופה לאמנות המושגית. המסלול שהרכיב כלל מפגשים רצופים של שעות ממושכות, שלושה ימים בשבוע. בין תלמידיו היו דניאל אלנקוה, סיגל צברי וערן רשף. הוא מיעט להציג מיצירותיו, ואין זה מקרה שאת הכניסה הראשונה למרחב המוזיאלי עשה עם תלמידיו.

"האוצרת אלן גינתון ביקרה בתערוכת יצירות של מורים ותלמידים באבני", הוא אומר. "לאחר מכן היא באה לביקור בסטודיו שלי. לא העליתי על דעתי שתהיה לביקור תוצאה מעשית, אבל כעבור כמה ימים התקשרו ממוזיאון ישראל וביקשו שאביא את אחד הציורים שלי לתערוכה קבוצתית של דור הציירים הצעיר. הופתעתי. חשבתי שהאוצרת באה לביקור נימוסין".

הניתוק של מרק, אף שהוא אותנטי, נראה ניתוק מודע. האיפוק שהוא מפגין, השליטה העצמית הרבה, האדישות המופגנת משהו להבלי העולם הזה - החל בהפעלת טלפון סלולרי וכלה בהכרה בקיומו של המונדיאל - מחושבים ומנומקים. אין לו זמן לשטויות.

כשהתפרק מכון אבני הוא החל ללמד במדרשה לאמנות. "הסטודנטים באו לשיעור לאחר הרצאות שקיבלו על אמנות מושגית, או לאחר ביקורת עבודות קטלנית. הם היו מותשים מכדי לעסוק בבניית הקו או בהתבוננות".

זהו היפוך היוצרות שהוא מתקשה להבין. "אני לא שולל תפישות אמנותיות אחרות", הוא אומר. "אבל גם לא מקבל את המקום שניתן בחברה שלנו לאיזוטרי. פרוורטי זה טוב, אבל חייב להישאר שולי. האמנות בימינו לא רלוונטית לציבור - משום שהיא שולית, גרועה ובלתי אמינה".

שנות התשעים המוקדמות היו קשות בשבילו. ב-91' נפצע בתאונת דרכים במדבר יהודה. כעבור שנה חדרו מים לסטודיו שלו והרסו יצירות רבות. התערוכה "מגניפיקט", שעבד עליה יותר מחמש שנים, נפתחה משום כך רק באמצע שנת 93'. כעבור שנתיים כבר החל לעבוד על התערוכה המוצגת עתה בגלריה שלוש.

מרק פירסם בשנת 88' את המאמר "הכמיהה להיוושע מן הסתמיות", בכתב העת "מאזניים", ובו קרא לבחינה מחודשת של יחסי האמן והקהילה. אלה ניזוקו, לטענתו, משום הידחקותה של האמנות לפינה מסוכנת, שבה היא נתפשת יותר כמוזרות מאשר כצורך קיומי. העיסוק באמנות חייב להישען לדבריו על "אינטגריטי מנטלי ומקצועי", ובמלים אחרות, "שיהיה לך מה להגיד, ושתדע לעשות זאת היטב".

הסיכוי לשובה של האמנות אל חיינו מצוי לדעת מרק בתרבות העבר, שכן "הדימויים החזותיים העתיקים הם בעלי המשמעות העשירה ביותר".

יצירתו נשענת גם על שפת האמנות העתיקה, המצרית והמסופוטמית. הגבר הצעיר המוצג בפרופיל מתאר אמנם את בנו של האמן ביום שישי אחד, שבו חזר מהטירונות - אך הוא מתואר ביציבה שבה השתמש גם דנציגר בפסלו "נמרוד". התיאורים המונומנטליים של מרק - דמויות המועברות אל הבד בגודל אדם - אינם מאיימים, אך הם מלאי הוד, כפסלי התרבויות העתיקות.

"אני מתעניין בהנצחת ההרהור האנושי. הקדושים של פעם הם האנשים המהורהרים של ימינו", הוא אומר. "במנזר הקטן מצאתי צלילות ומערכות יחסים אנושיות חמות, אך עם זאת בלתי מעיקות. שקט ושלווה על רקע עולם רועש ונוירוטי. אב המנזר, איש נדיר, מהסוג שפוגשים פעם אחת בחיים, הצליח להגדיר בשבילי את תפקידה של האמנות, כפי שאיש לא הצליח להגדיר".

יעקוב ותומא הקימו את הלאוורה בשנת 67', כחודש אחרי מלחמת ששת הימים. השניים נפגשו בחו"ל. תומא תיכנן אז לנסוע למנזר בהודו, אבל השמועה על תוכניותיו של נזיר הולנדי להקים כנסייה בארץ הקודש הלהיבה אותו יותר. מאז הם כאן, ולאחר שנים רבות של היכרות מעמיקה עם הביורוקרטיה הישראלית, זכה המקום להכרה רשמית מצד השלטונות.

על אדמותיהם שתלו הנזירים מעט עגבניות, מטעי גפנים ועצי פרי. לפני כמה שנים הקימו כמה חדרים, המשמשים עולים לרגל ומבקרים מזדמנים. אלה מתבקשים להשתתף במטלות השונות, החל בשטיפת המתחם וכלה בניכוש העשבים ועבודות תחזוקה.

קייס בא לארץ לפני תשע שנים. מאז בילה ימים רבים במחיצתו של מרק. מחלון חדרו רואים את התבור, וביום יפה אף את הכנרת. אל גינתו בא בכל בוקר נחש, מטר וחצי אורכו, ולוגם מעט מים מכלי שקייס ממלא. "אני שקט כשאני רואה אותו. נחשים הם חיה טריטוריאלית וזה נחש לא מזיק. הוא מבטיח שצפעים לא יבואו", אמר. סמוך לחדרו של קייס מצויה הספרייה ובה כמה מאות ספרי תיאולוגיה והגות. על השולחן ספר ללימוד עברית.

הנזירים כבר מחכים לשובו של ראש המנזר. "יעקוב חסר לנו", אמר תומא. "בהעדרו אני צריך לשיר בעת התפילה ואילו לו יש קול יפה יותר. חוץ מזה, מעניין יהיה לשמוע ממנו ביתר פירוט על התערוכה של יוסי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#