בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרבויות, התאבדויות וגילוי עריות

תגובות

כשם שבמובן ידוע, אבל רק במובן ידוע, כל הצברים הם, כביכול, יתומים, כן גם במובן ידוע, אבל רק במובן ידוע, כל הצברים הם, כביכול, כעמוס עוז, בני מתאבדים! על כן כתבתי עוד לפני שבע שנים ויותר לקובץ "בכיוון הנגדי" שבעריכת ניצה בן-דב מאוניברסיטת חיפה, בראשית 1995 (הרבה לפני שראו אור תיאורי היתמות וההתאבדות המצוינים והמצמררים של עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך"), על גיבורת ספרו הלא-נשכח של א"ב יהושע, "מר מאני", הצברית היתומה הגר שילה: "מבחינה זו גדל הצבר, כל צבר מסוגה של הגר שילה, בלא אב, בין אם יש לו אב ובין אם אין לו אב, וחיפושיה הבלתי-פוסקים אחרי דמות האב אינם זקוקים רק לפרשנות פסיכולוגית... אלא גם לפרשנות סוציו-תרבותית, שלפיה לא היה לה אב אפילו אם היה לה אב! שהרי הגר שילה, לפי א"ב יהושע, לא בלבד שגדלה בפועל ללא אב, אלא שגדלה בפועל גם בישימון, שהוא המאפיין הביוגרפי והגיאוגרפי השני בחייה, ישימון נפשי ורוחני, שעליו היא אינה חדלה מלהאשים את אמה, המייבשת את שורשיה ו"מתאבדת" למעשה לא רק מבחינה תרבותית, אלא גם מבחינה גנטית, כשהיא מנסה בכל כוחה להפסיק את הריונה של הגר בתה, כלומר לרצוח את נכדה העוברי (של האם) שהוא עצמה ובשרה!

חשבון נפש מעין זה עושה גם אם הצבר המתאבדת, גיבורת "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, כשהסתובבה על סף התאבדותה, דווקא ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, ו"ראתה את חלונות הראווה היפים ואת בתי הקפה והציצה במה שתל אביב חשבה לחיי בוהמה, אך הכל נראה לה משומש, מרופט, עגום כמו חיקוי של חיקוי של מה שגם מקורו הראשון היה עלוב ואומלל בעיניה..." לא כל שכן ש"בין בנייני רחוב בן יהודה לא מצאה אלא הרבה מגרשים ריקים, שרידי דיונות בין בית לבית ובהם חרולים וחצבים מתים שהמון חלזונות נצמדו אליהם בצפיפות וכן גרוטאות ואשפה רוויות מי גשם. אמי ראתה את שורות הבתים המטויחים לבן ששלוש או ארבע שנים לאחר שנבנו כבר ניכרו בהם ציפורני ההתרפטות: צבע מתפורר, טיח אכול טחב, מוריק, מתקלף ונרקב, מעקות ברזל שהחלידו באשמת אוויר הים המלוח, מרפסות שנאטמו בלוחות פורניר ודיקט כמו במחנה של עקורים, שלטים שנשמטו מציריהם, עצי נוי שגוועו בחצרות באין מי שיאהב אותם" (עמ' 590).

אבל לא רק את עצי הנוי לא היה מי שיאהב. גם את אמו של עמוס עוז לא היה מי שיאהב, שהרי "בצהריים חזרה אל בית אחותה"... ו"התלוננה כמתבדחת על שאין ברחובות תל אביב שום גברים צעירים ויפים; לו רק מצאה אחדים מהם אפשר שהיתה מנסה לפתות אותם".

"אפשר שהיתה מנסה לפתות אותם!" משמע, ש"ההזיה הפורנוגרפית" שמייחס שמואל רובין ב"תרבות וספרות" (31.5) למרדכי שלו אינה כלל וכלל של מרדכי שלו, אלא של אמו של עמוס עוז! וכל זאת, כמה שעות לפני התאבדותה! שאין סתירה בין נטיות להתאבדות לבין "ליל אהבים חריף", ואפילו לבין נטיות להתאבדות לבין נטיות לגילוי עריות אתה יכול למצוא במקומות נוספים רבים ב"סיפור על אהבה וחושך", ראה למשל בעמ' 542: "אשה בודדה עומדת לבדה, נשענת על מעקה הגשר השומם בחושך, מהססת עוד רגע קל לפני שתקפוץ אל הנהר כדי לשים קץ לחייה, אבל ברגע האחרון ממש גבר זר לגמרי חולף שם, משתהה, מדבר עמה קצת, אוחז בזרועה בכל תוקף ומציל בכך את חייה, ואף זוכה לליל אהבים חריף"... עם המתאבדת הפוטנציאלית, כמובן, על-פי שער הניצחון לרמארק, בעיבודו של עמוס עוז. "כזו היתה הפנטזיה שלי", ממשיך עמוס עוז, "ממש כך אפגוש גם אני את האהבה... ובכך היתה הפנטזיה הזו מתפתחת לכיוונים מתוקים ונוראים מכפי כוחי לשאת"...

מה הם הכיוונים המתוקים והנוראים הללו, הכוללים כמובן בהכרח גם את "ליל האהבים החריף"? "עדיין לא עלה אז בדעתי", ממשיך עמוס עוז, "שהאשה הנואשת ליד מעקה הגשר אינה אלא, שוב ושוב, אמי המתה"! הרי לכם עוד "הזיה פורנוגרפית", בלשון הזהב של שמואל רובין, שאינו מבחין כלל בין פורנוגרפיה לאהבה. שלושה מוטיווים יש כאן, המשתרגים זה בזה לבלי היפרד: א. מוטיב ההתאבדות; ב. מוטיב ליל האהבים החריף; ג. מוטיב האם. וכיוון שכך, כוללים בהכרח גם את מוטיב גילוי העריות. ואף על פי כן ולמרות הכל, בשום מקום במאמרי לא כתבי שמוטיב גילוי העריות בספרו של עמוס עוז הוא מודע, בין שמדובר באם בין שמדובר בבן. את תפקידי ראיתי בעיקר כמעלה את הדברים מתחומי הלא-מודע לתחומי המודע הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה ספרותית, בעוד שבספר עצמו, ובנפשות גיבוריו, הם נמצאים בדרך כלל בתחומי הלא מודע ומבזיקים מדי פעם בפעם, ממש כהרף עין, אל ההכרה.

על כן ניסחתי את דברי בזהירות מרבית וכתבתי: "אם יש כאן אלמנט כלשהו של פיתוי, ספק מודע ספק בלתי מודע". פעמיים ספק, נוסף על ה"אם"! וכן "עמוס עוז מיטיב מאוד, שלא מדעת, לשלב כביכול אוננויות בעריות". פעם "שלא מדעת" ופעם "כביכול"! ועוד ועוד. את המלה "חיזורים" (שלא כפי שהיא מופיעה בציטטה המטעה של רובין) סגרתי פעמיים במרכאות מאותה סיבה, שוב כדי להבהיר שאין אלה חיזורים ממש, אלא חיזורים "כאילו", אבל ברבדים סמויים, שלרוב אינם מודעים, יש להם גם משמעות של גילוי עריות, שכמובן, בפועל ממש, לא היה ולא נברא, אלא משל היה.

שמואל רובין אינו תופש כלל שאין שום סתירה בין נדודי האם ברחובות תל-אביב, או ממיטה למיטה, נדודים הקשורים בדיכאונה, לבין אסוציאציות של פיתוי בחורים צעירים ויפים (!) על סף התאבדותה ממש - לא כל שכן שאין שום סתירה בין נדודי השינה שלה בביתה בירושלים לבין אסוציאציות, בעיקר בלתי מודעות, של גילוי עריות, המכוונות לבחור הצעיר והיפה שהיא מגדלת בבית ושאינה יכולה שלא להיות עדה לראשית התבגרותו, שהיא גם ראשית עצמאותו ואי-תלותו. השאיפות הלא מודעות לגילוי עריות מבטאות את הצורך לקיים את הקשר עמו גם אחרי התבגרותו, קשר שהיה מוטל בספק גם לפניה.

אבל קיים גם פן תרבותי לבעיה. אמו של עמוס עוז לא נחלה מהוריה תרבות, וגם לא מגימנסיה "תרבות", וגם לא מאוניברסיטת פראג. מכל אלה היא נחלה שברי תרבויות שונות, החותרות זו תחת זו ומבטלות זו את זו ורק לעתים רחוקות משלימות זו את זו. גם לבנה כבר לא יכלה להוריש תרבות, ומכאן ההכרח כביכול להתחבר אליו בדרך אחרת, בדרך של גילוי עריות שלא נתממש. גם היא העבירה לו רק שברי תרבויות שונות. לכן נמשך כל-כך בילדותו אל זלדה שאצלה מצא תרבות לשנה אחת, שחבל מאוד שלא נמשכה יותר. כשבני אדם מפסיקים להעביר תרבות ומתחילים להעביר שברי תרבויות בלבד - נוצר הרקע לסוג מסוים של התאבדויות (כהתאבדויות ב"מר מאני" למשל), ולגילוי עריות שגם בהיותו הזייתי וגם בהיותו בלתי מודע בעיקרו, כב"סיפור על אהבה וחושך", אינו אלא תחליף מזויף לקיום הקשר התרבותי החי בין הדורות, ולהעברת התרבות שאיננה. מבחינה זו, כל הצברים, ולא רק עמוס עוז, הם בני מתאבדים, שהרי כל מי שחדל להעביר תרבות הוא מתאבד. לכן אמר קפקא: "מעשה התאבדות הוא לא ללכת לבית הכנסת", אבל אמר גם דברים אחרים ואפילו הפוכים, וביצע גם, כזכור, מעשה התאבדות קולקטיווי משלו, במכתבו למילנה שצוטט באחד המאמרים הקודמים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו