בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפקט דלומי

ידיעה עיתונאית שפירסם עזרא דלומי, חבר ראש הנקרה, ב"הדף הירוק", הביאה לפיטוריו ופתחה תיבת פנדורה בתנועה הקיבוצית. זה כחודש וחצי סוערות הרוחות סביב שאלות של צנזורה, חופש ביטוי ושלטון הפחד של מזכירי התנועה. מאחורי כל זה מסתתר משבר ההפרטה

תגובות

איור: מיכל בוננו

עזרא דלומי לא האמין למראה עיניו: בגילו ובמשקלו משווים אותו לנערת ליווי סקסית. מילא טינופת, אבל נערת ליווי סקסית? דלומי הוא עיתונאי שעבד עד לפני חודש וחצי בשבועון הקיבוצי "הדף הירוק", עד שחשף סיפור על נסיעה כלשהי של שני מזכירי התנועה הקיבוצית ללונדון. מכאן ואילך החלה להתגלגל פרשה חדשה, ששיחררה את כל שסתומי הנימוסים והטעם הטוב בתנועה הקיבוצית. זה שישה שבועות מתכתשים החברים על דפי העיתונים שלהם על סתימת פיות ועל חופש העיתונות, על דין התנועה ועל זכות הציבור לדעת, ומאשימים את יריביהם בבולשביזם וז'דאנוביזם, ואפילו "דין רודף" שורבב לוויכוח. "שמח בקיבוץ", אומר דלומי.

זה התחיל, כאמור, בידיעה תמימה לכאורה שהתפרסמה ב-23 במאי ב"הדף הירוק". תחת הכותרת "כפר גלובלי" סיפר דלומי על שני מזכירי התנועה - נתן טל מהתק"ם וגברי ברגיל מהקיבוץ הארצי - שהחליטו לארגן לחברי המזכירות סדנת-גיבוש ונסעו לסוף שבוע ללונדון רק כדי להיפגש עם מרק קימן, יועץ ארגוני מטקסס, שבא במיוחד לשם כך מארצות הברית. דלומי, בן 55, בעבר עורך "הקיבוץ" וגזבר קיבוץ ראש הנקרה, קרא את נוסח הידיעה ועיניו חשכו. "מצאתי ידיעה שמסבירה למה הם צריכים לנסוע ללונדון, במקום מה שהעברתי, למה הם לא צריכים לנסוע ללונדון. הדברים שהיו עלולים להביך אותם נשארו בחוץ. נעשתה פה עריכה בוגדנית. אין לי הגדרה אחרת".

דלומי הודיע על יציאה ל"חופשת התלבטות" ומיד התקשר אל ערן שחר, עורך "הקיבוץ", ושאל אותו אם הוא רוצה "כתבה אמיתית" על הנסיעה ללונדון. "בעבר היו דברים כאלה", אומר דלומי. "גם אני כשהייתי עורך 'הקיבוץ' קלטתי ידיעות שלא התפרסמו ב'הדף הירוק'. רציתי להגיד את הדברים ברור ובקול, והייתי מוכן לקחת אחריות".

כעבור שבוע פורסמה ב"הקיבוץ" כתבה על עמוד שלם, שכותרתה הכריזה: "מסע התועים". דלומי תיאר את נסיעתם של טל וברגיל כפרק נוסף בסאגת ימי פומפיי האחרונים, שבהם אין קשר בין הקרקע הבוערת מסביב לבין חיי האליטה. כדי להדגים את האבסורד הוא כתב באירוניה כיצד המנהיגים ההיסטוריים, טבנקין, חזן ויערי, משתתפים בסדנה לקביעת יעדי התנועה אצל יועץ אמריקאי ועוד באנגלית, ולעג ליורשיהם ה"מתרפסים".

דלומי: "מזכירי התנועה נוסעים ללונדון לקבל יעוץ ממומחה אמריקאי על קביעת יעדי התנועה, מה זה הדבר הזה? איפה זה נשמע? אין כאן מספיק מכוני יעוץ וכמה אפילו של התנועה הקיבוצית? המזכירים תירצו את זה בכך שקימן היה מתנדב באחד הקיבוצים בשנות השבעים ומזה המומחיות שלו".

על מה המהומה? זו בסך הכל נסיעה ללונדון.

"זה לא הכסף, זה העיקרון. תנועה שיצרה באופן עצמאי אורח חיים, פתאום תבוא לחפש פתרונות באמריקה?"

נערת ליווי סקסית

הדיו עוד לא הספיק להתייבש על דפי "הקיבוץ" ובביתו של דלומי פלט הפקס הודעת הפיטורים מ"הדף הירוק". הידיעה התפשטה מהר מאוד ובעיתון "הקיבוץ" פורסמה מיד עצומה התובעת ממזכירות התנועה להקים ועדת בדיקה בלתי תלויה, שתברר את נסיבות הפיטורים. על העצומה חתומים 52 חברים ובהם מוקי צור, מזכיר התק"ם לשעבר; יריב בן אהרן, בנו של יצחק בן אהרן; דובי הלמן מיטבתה; שי חולדאי מחולדה; חיים שור, עורך "על המשמר" לשעבר; שי חרמש מכפר עזה.

אמציה רייז, יו"ר הרשות הציבורית של "הדף הירוק", לא התאפק והשיב לחותמים במכתב נזיפה אישי שפורסם גם בעלון פנימי של קיבוצו עין המפרץ, ואחר כך גם ב"הקיבוץ": "היעלה על דעתכם שעובד המקבל מכם את שכרו יחליט יום אחד לעשות ברוגז לשבוע ואחר כך יגדיל לעשות ויעבוד על חשבונכם בעיתון אחר, שנהנה להכות על חזנו ולהכפיש את שמנו?"

אבל המהומה כבר היתה בעיצומה. "התנהגותו של עזרא כלפי העיתונים היא כהתנהגותה של נערת ליווי סקסית במיוחד המשחקת בין שני מתחרים", כתב יעקב בכר מקיבוץ מענית. "עזרא דלומי מאוהב בלתקוע סכין בגב, לסובב אותה ובכך לחסל את נשוא כתבתו. זו אינה ביקורת, זו טינופת. זה מה שדלומי מציע לנו: להכות, לאכול, לדקור, למעוך, להשפיל ולשתות את דמם של העוסקים במלאכה. מאסתי בך דלומי, אדם רשע וחסר אחריות שכמותך".

"צר לי מאוד לגלות כי העיתונות הקיבוצית החופשית הינה כלי שרת בידי בעלי האינטרסים בראש הפירמידה", הגיב רן אברהם מנערן. "אין זה מקרה ראשון שבו באה לידי ביטוי תפיסתו ואורח מחשבתו הטוטליטרית והז'דנוביסטית של הממסד הנוכחי", טען אורי הייטנר מאורטל. "העיתון מרעיל את חברי הקיבוץ בדברי בלע", מתלוננת מרים אורי-אמן משפיים, ואילו דבורה נבו מאילון מוצאת תקדימים היסטוריים: "מאז ומעולם אהבו מלכים ושליטים את 'סופר המלך' הממושמע והצייתן שכתב שירי שבח והלל לבאי חצר המלכות. בימים קודמים מי שהעז למרוד ומעטו השתרבבו דברי ביקורת וגנות, היו עורפים ראשו. היום בימי קדמה ונאורות את העיתונאי שולחים הביתה ואת העיתון סוגרים".

מהלומה נוספת בסנטרה של הנהגת התנועה הנחית אביטל גבע מעין שמר. "דלומי חשף את הבעיה המעידה על 'אג'נדת הסנובה'", כתב גבע. "סנובה הוא חיידק החודר למערכת וגורם לחלקים ממנה לרצות להיות מיניסטר. המזכירים רוצים להיות מיניסטרים. הסנובה עולה ומתפשטת בקומות הבית כמו אש. זו היום אופנה ניהולית. כולם יועצים ומנהלים. בבית התנועה הקיבוצית עכשיו תור העיתונות להיות מטוהרת. יש להרוג את השליחים לפני שיוכלו לספר לנו כל יום חמישי על מה שקורה בבית התנועה".

להגנת ההנהגה המוכה התגייס יוסי אסף מבית השיטה, מנהל סמינר הקיבוצים: "מאז נחשף הקיבוץ לעומק המשבר בו נתון ביתנו לא חדלו 'הדף הירוק' ו'הקיבוץ' להכות בשינוי ובמוליכיו. עיתונות שהיתה יכולה לשמש במה פתוחה ומתסיסה לשאלות אמת נוקבות, הפכה למפוח המייצר אקולוגיה עכורה. לא פעם עד כדי דיני נפשות... ביקורת חזקה היא הכרח, אולם הזנייתה לפורנוגרפיה היא סגירת שערי שמים".

גבע, מנהל החממה של עין שמר, זימן אליו לפני חודש את השותפים לדעתו. עשרות חברים התייצבו. "דלומי הוא לא הבעיה, הוא סימפטום למחלה", אומר גבע. "הקיבוצים עוברים חוויה של משבר, אבל המנהיגות שלנו רצה קדימה ולא יודעת להפעיל את האיזונים הנכונים ולטפל בבעיה בקור רוח. במקום זה היא מתעסקת, בהיסטריה שיצאה מכל פרופורציה, בדלומי. זה הדבר החמור בכל העניין".

עברו שישה שבועות מאז פוטר דלומי, ואיש מהנהלת "הדף הירוק" לא דיבר איתו ולא זימן אותו לפגישת בירור. "עשיתי פאול במודע", אומר דלומי, "רציתי דיון. זה מה שאני הייתי עושה. מזמין את האיש לדיון, אבל הם מפחדים, כי דיון יחשוף את האינטראקציה בין מזכירות התנועה לעיתון".

"הוא היה פרילאנס", אומר אמציה רייז, "ואין לנו כלפיו שום מחויבות". ואילו יעקב לזר, שערך את הידיעה שהעביר דלומי על נסיעת המזכירים, אינו מבין על מה מתלונן העיתונאי. "השארתי את רוח הדברים. רק את העובדות. את דעותיו הפרטיות של דלומי הוצאתי משם. אמרתי לעצמי שיש לו טור אישי ושם הוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה".

עיתונות קיבוצית מופרטת

דלומי, יליד עיראק, בא לקיבוץ ראש הנקרה באמצע שנות השישים עם גרעין נח"ל מצפון תל אביב. מ-1990 ובמשך שבע שנים היה עורך "הקיבוץ". אחר כך נבחר לגזבר המשק והמשיך לכתוב בעיתון. "כשהתחלנו זה היה חינמון שהופץ ביחד עם 'דבר'. בזמני הוא הגיע לתפוצה של 35 אלף".

"הדף הירוק" ו"הקיבוץ" הם גלגולים של ביטאוני התנועות הקיבוציות לדורותיהם. "הקיבוץ" הוא ביטאונה של התק"ם, שאליה משתייך גם ראש הנקרה, קיבוצו של דלומי. "הדף הירוק" הוא ביטאונו של הקיבוץ הארצי. שתי התנועות התאחדו לכאורה לפני שנתיים ויצרו את "התנועה הקיבוצית". האיחוד לא ביטל את הפער הפוליטי בין השתיים: התק"ם קשורה למפלגת העבודה שבקואליציה, הקיבוץ הארצי - למרצ שבאופוזיציה. מבחינה מינהלית יש לתנועה דובר אחד, אבל כל היתר נשאר כשהיה: הנכסים לא אוחדו, וכל המנגנון הביורוקרטי כפול - שני מזכירים, שני גזברים, שני תקציבים, ושני עיתונים.

כדי להוסיף על התסבוכת, כל אחת משתי התנועות מצאה לעצמה שותף עסקי להוצאת עיתונה: הקיבוץ הארצי התקשר עם "מעריב", התק"ם עם "ידיעות אחרונות". בצל התחרות החריפה בין שני העיתונים הגדולים מתחרים שני השבועונים הקיבוציים על אותה נישה: 100-80 אלף חברים ב-270 קיבוצים. "הדף הירוק" מחולק חינם, גם לקיבוצי התק"ם. "הקיבוץ" מחולק למנויים בלבד, במחיר סמלי של 50 שקל בשנה.

מ-1997 "הדף הירוק" הוא מותג של "מעריב" ונמצא בבעלות משותפת של רשת המקומונים של "מעריב" ושל הקיבוץ הארצי. "מעריב" מפיק ומפיץ את העיתון ומספק לו שירותי משרד. מערכת "הדף הירוק" נמצאת אמנם בבית "מעריב", אבל כפופה לרשות הציבורית של "הדף הירוק", בראשות אמציה רייז מעין המפרץ, הכפופה בתורה למזכירות הקיבוץ הארצי.

"הקיבוץ" נמצא מ-1995 בבעלות משותפת של התק"ם ושל רשת המקומונים של "ידיעות תקשורת", שקנתה מהתק"ם גם את השם "הקיבוץ". המערכת שוכנת בבניין המקומון "על השרון" ברעננה. גם המערכת של "הקיבוץ" כפופה לרשות ציבורית, בראשות שמעון הלמן מאפיקים, הכפופה למזכירות התק"ם.

בשנתיים האחרונות "הקיבוץ" רווחי. ב-2001 הוא העביר לתק"ם, אחרי ההתחשבנות עם "ידיעות תקשורת", כ-220 אלף שקל. כתוצאה מכך הובטח לעיתונאי "הקיבוץ" בונוס מיוחד בגובה משכורת אחת. אחרי שפרשת דלומי זכתה לכיסוי נרחב כל כך בעיתונם, נבלעו הצ'קים עם הבונוסים באחת המגירות במזכירות התנועה. "אף אחד לא עצר את הבונוסים", אומר דובר התנועה הקיבוצית, עופר קול.

ל"הקיבוץ" כ-15 אלף מנויים. את "הדף הירוק", המחולק חינם, מדפיסים ב-30 אלף עותקים. ב"הקיבוץ" עובדים חמישה עיתונאים ועשרה פרילאנסרים קבועים, שמקבלים את משכורותיהם מהתק"ם. ב"הדף הירוק" עובדים שלושה עיתונאים במשרה מלאה ושבעה פרילאנסרים, המקבלים את משכורותיהם מ"מעריב". מוטל בוגומולסקי, גזבר הקיבוץ הארצי, אינו מוכן לספק נתונים על מצבו הכספי של העיתון, אבל טוען שהעיתון אינו מפסיד: "למרות שהמותג שייך ל'מעריב', כל זמן שאני לא משלם, אני לא מתלונן. אם לא יהיה לנו 'הדף הירוק', לא יהיה לנו פה. עד עכשיו לא שמנו גרוש, אפילו נשארו לנו כמה גרושים, ויש לנו פה בחינם".

בדיוק על כך חולקים עיתונאים כעזרא דלומי, המסרבים להיות פה לתנועה. לפני שנה עזב דלומי מסיבה זאת את "הקיבוץ" אל "הדף הירוק", שם קיבל טור אישי קבוע על פני עמוד שלם ("שמאל Talk"), חצי עמוד סטירי ("פרודניה", על שם תולעת מזיקה), ואפשרות לפרסם ידיעות חדשותיות שונות. עכשיו גילה דלומי שהדשא של "הדף הירוק" אינו ירוק יותר.

כמו קרפיון במי מלח

דלומי מספר שעזב את "הקיבוץ" במחאה על דרך הטיפול בכתבה שהכין על המושב השיתופי כפר דניאל. "כמה חודשים קודם התפרסמה ב'הדף הירוק' כתבה על כפר דניאל. זו היתה כתבת נופת צופים על ההפרטה של כפר דניאל. עסקי נדל"ן. אחרי פרסום הכתבה קיבלתי טלפונים, אנשים אמרו לי 'שמע, יש אופוזיציה ויש לה הרבה מה להגיד'. הלכתי להיפגש איתם במקומות חשוכים כי הם חששו להיפגש איתי בגלוי והתחילו לספר לי סיפורים על חלוקת הנכסים, סיפורים קשים".

את כתבתו הגיש דלומי לאורה ערמוני, אז עורכת "הקיבוץ", שביקשה לפני הפרסום חוות דעת משפטית. דלומי נשאל שאלות הבהרה ולא אהב את הטון. בסופו של דבר התנגד דלומי לחתום על הנוסח הערוך, הכתבה הופיעה בלי שם הכותב ודלומי עזב את העיתון. "זו היתה עריכה מאסיווית", הוא מסביר.

הפרטה ונדל"ן מעסיקים בשנים האחרונות את כולם בתנועה הקיבוצית. שני המזכירים, טל וברגיל, הם נושאי דגל ההפרטה. בקיבוצים קוראים לזה "השינויים". לא כל החברים תומכים בהפרטה והמזכירות מוצאת את עצמה במאבק מתמיד עם המתנגדים, המתבצרים מאחורי העקרונות השיתופיים. עיתון בשעת מצוקה כזאת הוא נשק חשוב. באמצעותו אפשר לייצר כתבות חיוביות על סיפורי הצלחה של הקיבוצים שהופרטו, ולהעביר את דבר המזכיר/ים לחברים. אין כמעט שבוע בלי תצלומים או ידיעה או כתבת תדמית מחניפה לאחד המזכירים או לשניהם באחד העיתונים. דוגמה מהחודש האחרון: ברגיל מנסח בהרחבה את משנתו המדינית בנינוחות בעל-ביתית, על עמוד שלם ב"הדף הירוק", כולל תמונה. נתן טל זקוק לזה פחות: יש לו טור אישי של עמוד, המתפרסם אחת לחודש בעיתון "הקיבוץ".

"יש המון מניפולציות והשתקות", אומר דלומי. "כדי להשיג רוב בענייני הפרטה קשים צריך 66% בהצבעה, ואנשים מפחדים, כי החזקים מאיימים שאם לא יצביעו בעדם, הם יעזבו את הקיבוץ וישאירו את המסכנים לנפשם. זה כמו לקחת קרפיון ולשים אותו במי מלח: כל הסנסורים משתבשים. הסתירות הפנימיות האלו מפוצצות את המערכת מבפנים והעיתונות הקיבוצית נעשתה קולט הברקים של המצוקות".

עיתון הוא נכס לא רק להנהגה. בעידן של מצוקות מחפשים בו חברי הקיבוצים, בעיקר הוותיקים שבהם, משענת ובמה להבעת תחושותיהם ופחדיהם, ולכן קשה להם להשלים עם העובדה ש"העיתון שלהם" בעצם כבר לא ממש שייך להם. "לא פעם הם שואלים אותי", אומר עופר קול, דובר התנועה הקיבוצית, "'איך זה יתכן שככה כותבים עלינו, יש לנו מספיק צהוב בעיתונים המסחריים, אצלנו בבית אנחנו רוצים לקרוא משהו חיובי', ואני מנסה להסביר להם שאין לי על זה השפעה".

אבל ההנהגה מנסה בכל זאת להפעיל את השפעתה. "סיפרו לי שנתן טל אמר שהוא יפטר אותי מהעיתון", אומר דלומי. "אמר לו העורך שלי, שלמה גלזר, 'מה ייצא לך מזה, הוא מיד ילך לעיתון השני', ועל זה אמר לו טל, 'אני אדאג באופן אישי שלא יקבלו אותו לשם'. אחר כך היתה ישיבה של המזכירות המורחבת וחברים שאלו את טל, 'למה אתה לא מדבר איתו, למה אתם לא נפגשים?' אז הוא אמר 'גם עם יגאל עמיר לא נפגשים'. עד לאן הגיעה הפרנויה?"

עמרי כנען מגן שמואל, יו"ר המזכירות המורחבת, נכח באותה ישיבה. "אני לא מכחיש את הדברים, אבל לא רוצה להתייחס לזה", הוא אומר. "זו פרשה עצובה מבחינתו של דלומי וגם לתנועה זה לא הוסיף". ואילו הדובר, עופר קול, מבקש לדייק וטוען ששמו המפורש של יגאל עמיר לא הוזכר: "אמירתו המדויקת של נתן טל היתה, 'תחושתי היא שכתיבתו של דלומי הינה כדין רודף'".

בדרך לג'וב בסוכנות

"לכתוב בעיתון של קיבוץ זה קצת כמו לכתוב בתוך המשפחה", אומר קרני עם-עד, בן 46 מקיבוץ מצובה, 14 שנה עיתונאי ב"הקיבוץ". "כתבתי לאחרונה על משבר קשה בבית השיטה, והריחוק הפיזי שלי מבית השיטה איפשר לי לעשות את זה. אני לא אכתוב דבר דומה על קיבוץ שקרוב אלי פיזית, או שהילדים שלי מתחנכים עם הילדים של אותו קיבוץ. וכמובן, על הקיבוץ שלי אני מנוע מלכתוב. חוץ מזה יש לי חופש מוחלט בעבודה, ואני לא מרגיש כמי שעובד בעיתון מטעם".

וכשאתה צריך למתוח ביקורת על מישהו מהפונקציונרים של התנועה?

"אנחנו מזוהים כאנטי ממסדיים מתוך בחירה. מצאנו את עצמנו בעימות מתמיד עם המזכירים".

האנטי ממסדיות עלתה לעם-עד ולעזרא דלומי בחרם מצדו של יגאל צחור מקיבוץ רביבים, רכז הוועדה הפוליטית של התק"ם ומזכיר מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה. צחור התמודד מול אופיר פינס על תפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה ובנוסף על התבוסה נאלץ לספוג כתבות מתלהמות נגדו על בזבוז כספי ציבור ועל יוהרה. מאז הוא לא מדבר עם השניים. צחור מאשר: "קרני עם-עד שם בפי דברים שלא אמרתי ועזרא דלומי תקף אותי באופן אישי על דעותי המדיניות המתונות, ולכן אני לא מוכן יותר לדבר איתם".

ערן שחר, בן 42 מקיבוץ פלמחים, עורך את "הקיבוץ" ומגדיר את עצמו כצעיר פרוע שצמח במערכת. "החברים תופשים את העיתונים כגוף שאמור לשרת אותם, והשלטון מנסה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותו להפוך את העיתון לכלי שרת שלו. כל כמה חודשים מישהו בהנהגה פתאום חוטף קריזה וחושב שהעיתון סטה יותר מדי מהקו, ואז יש סכסוך, ואחר כך הדברים נרגעים".

אולי כי רוב הזמן אתם פשוט נחמדים אליהם?

"ממש לא. הייתי לא מזמן בישיבה ושם אמרו לי הפעילים של התנועה שיום חמישי, יום הופעת העיתון, זה יום הדין. הם קמים בבוקר ומחכים לראות מה כתבו עליהם בעיתון, ואז מתחילות הצעקות. האמת, כששמעתי את זה די ריחמתי עליהם. הם עדיין חיים בתחושה שאנחנו משלהם, נעלבים אישית כשמעבירים ביקורת על פעולה או מחשבה. החיכוך היום של הקיבוצים עם ההנהגה הוא מינימלי, כל קיבוץ לנפשו, ולכן יש להנהגה אינטרס להעביר מידע חיובי על מה שהיא עושה, ואין לה היום דרך אחרת. העיתון הוא כלי התקשורת היחיד, אבל הוא מגיע גם לגורמים בממשלה וכשראשי התנועה באים לכל מיני מקומות, מוציאים להם את העיתון ואומרים 'תראו מה חושבים עליכם אצלכם' וזה מקומם אותם, כי רובם בדרך אל הכנסת או לאיזה ג'וב בסוכנות".

אחת הפעמים שבהן הקריזה גברה על ההיגיון היתה בינואר 2001, לפני הבחירות לראשות הממשלה. דלומי עשה אז ראיון עם אריאל שרון, כולל תמונת שער, "וזה הוציא אותם מדעתם", אומר שחר. "הם איימו לסגור את העיתון. המזכירות התחייבה למפלגה ולברק שהיא תביא את הגייסות, ופתאום עיתון הבית עושה פרסומת לשרון".

אחרי פרסום הכתבה, מספר שחר, הוא נקרא לישיבה במזכירות התנועה, שאליה הוזמן גם עורך "הדף הירוק". "הישיבה היתה סוערת וכעוסה מאוד. היו צעקות ודרישה שהעיתונים שלנו יירתמו למאמץ המלחמתי. ניסיתי להסביר להם שלעיתון יש אג'נדה אחרת, חוץ מאשר להריץ מועמד זה או אחר, ואז נאמרו שם אמירות כמו נסגור אתכם, נפטר אתכם ומי שלא יכול עד הבחירות להתיישר לפי הקו, יצטרך לצאת לחופשה".

קשה לעבוד באווירה כזאת?

"אני אוהב את זה. זה נותן לי אדרנלין, ואם שלטון מתעצבן עלי, סימן שאני צודק. לא זוכר מקרים שוויתרתי בגלל לחצים. להפך. כשבאה דרישה כזאת, אני ישר מוציא את המדפים וזה משיג מטרה הפוכה".

"מעולם לא היה ניסיון למנוע את פרסום הראיון עם שרון", אומר קול. "התנהל ויכוח ענייני בין התנועה לבין העיתון על העיתוי ועל עומק החשיפה... התנועה טענה כי לא יתכן שמועמד לראשות הממשלה מהימין יקבל כתבה רחבה כל כך".

פרשת דלומי מענגת את שחר עד מאוד. "עזרא הוא כוכב תקשורת מקומי, אנשים אוהבים לקרוא אותו, גם השונאים שלו קוראים אותו בעיון. אני כבר שמעתי איומים מרומזים שלא אקח אותו אלי אחרי שהוא פוטר". שחר נהנה גם מהעובדה שהעיתון שלו מצטייר כמקלט ציבורי ובמה פתוחה להבעת רגשותיהם של החברים.

רייז מתקשה להבין על מה המהומה בעניין דלומי. "אם את, כפרילאנס ב'מעריב', היית מוסרת את הכתבה שלך ל'ידיעות אחרונות', את יודעת מה היה קורה למחרת".

אמרי רון ממשמר העמק כתב, שאילו היה מישהו אחר מ"הדף הירוק" כותב כתבה נחמדה ומפרגנת על המזכירים ומפרסם אותה ב"הקיבוץ", לא הייתם מפטרים אותו.

"העמדת הדברים על הראש היא לא במקום ולא מכובדת. תשעה חודשים דלומי עבד בעיתון שלנו, ונתנו לו לפרסם את כל הדברים, אבל אצלנו זה באופי, ישר הפיל והשאלה היהודית".

הדף הצהוב

עודד ליפשיץ, בן 62 מניר עוז, היה במשך 20 שנה עיתונאי ב"על המשמר", ואחר כך ב"הדף הירוק". זה שנה וחצי שליפשיץ כמעט מובטל מאונס. "80 אלף שקל מתקציבו הדל של 'הדף הירוק' בוזבזו לריק בשנה האחרונה", הוא כתב במכתב שפורסם ב"הקיבוץ". "הם שילמו לי על משרה מלאה ומנעו ממני לספק תמורה הולמת לעיתון ולקוראיו בכתיבה בהיקף מלא".

גם ליפשיץ טוען שנפל קורבן לסתימת פיות. "עבדתי עם הרבה עורכים, אבל גלזר היה הראשון שעשה בדיוק ההיפך ממה שעורך צריך לעשות. במקום לשמור על חופש הפעולה של העיתונאים, הוא היטה את העיתון לכיוון ששומר על מזכירי התנועה ומבליט את מה שהמזכירים רוצים שיובלט, כמו הקו של השינויים, שכר דיפרנציאלי, ואילו הקו השיתופי לא בא לידי ביטוי בעיתון. לפני שנה, בטענה שאני לא נשמע להוראות מינהליות, גלזר הטיל סנקציות על הכתיבה שלי, ביטל לי את הטור האישי, 'אנטי וירוס', שהיה לי 15 שנה עוד ב'על המשמר', ביטל לי את הדירה בתל אביב, צימצם את הקילומטרז', ומאז אני כאילו-עובד".

עזרא דלומי התגייס אז למענך?

"שנה וחצי הוא ראה איך מתעללים בי ולא נקף אצבע. מהבחינה הזאת זה הגיע לו. אמרתי לעזרא, 'מי שמסוגל לעשות את זה לי, יעשה את זה גם לך'. מצד שני, אני מתנגד לפיטוריו. הלכנו 30 שנה אחורה".

מה אומרים עמיתים אחרים שלך בעיתון?

"גם עיתונאים אחרים במערכת מתמרמרים, אבל בשקט ובחדר סגור. אנשים פוחדים. המזכירים יצרו משטר של חשבון ופחד. תהליכי השינוי נעשים באלימות גדולה. מספיק שיגידו לאנשים שיקבלו שכר יותר נמוך או שיפטרו אותם מהעבודה. זה לא פשוט היום לחבר קיבוץ הנמצא באזור מוכה אבטלה לאבד מקום עבודה. שתיקת הכבשים בתנועה הקיבוצית, זה דבר שאני לא זוכר כמוהו אפילו לא בתקופה של טבנקין, חזן ויערי".

ארנון לפיד זוכר. לפיד היה העורך השני של "הדף הירוק", לאחר הקמתו בתחילת שנות ה-80. היום הוא כותב כפרילאנס בעיתון "הקיבוץ". "'הדף הירוק' בתחילת דרכו", הוא אומר, "נשלט חזק על ידי הממסד המפ"מניקי ואי אפשר להגיד שהוא היה עיתון של ממש. כעורך הייתי עסוק במאבק בלתי פוסק בין הממסד לעיתונאים, וכל הדברים שנכתבו עברו עיניים תנועתיות אחראיות לפני פרסומם. היו קיבוצים שקראו לנו 'הדף הצהוב' ואת רוב זמני ביליתי בנסיעות ובמתן הסברים למה כתבנו כך ולא אחרת. גם היום, לפי דעתי, העיניים ב'הדף הירוק' כל הזמן מלוכסנות לעבר המזכירים וההנהגה. המערכת לא הפנימה, ואולי לא מסוגלת להפנים, את תפקיד העיתון".

בכל זאת נתנו לדלומי מדור סטירי שליגלג על המזכירים.

"המדור הסטירי שלו היה עלה התאנה שלהם. עזרא מזכיר לי את עצמי בנעורי, כשהסתערתי על נושאים בשובבות נעורים חסרת פשרות. אני אמרתי לו שהוא הגזים. מה זה היום נסיעה ללונדון? אפשר לחשוב. ההיטפלות שלו לזה היא ילדותית. אבל מתברר שלקיבוצניקים עוד יש יחס של כבוד מולד למלה הכתובה. הסערה הזאת שפרצה עכשיו מפתיעה אותי. אני לתומי חשבתי שהמאבק על חופש הדיבור כבר מזמן מאחורינו, קוריוז להיזכר בו במפגשי רעים נוסטלגיים".

יצרים והתקפות זעם

שלמה גלזר מניר דוד, עורך "הדף הירוק", מתגאה בנתונים מחמיאים. "למעלה מ-80 אחוז מהקוראים בקיבוצים, קוראים אותנו", הוא אומר. "אין היום לחברי קיבוצים דרך אחרת לדעת מה קורה בתנועה. בתקשורת הארצית כותבים עלינו אם יש מקרי אונס או רצח. בשוטף היא לא עוסקת".

עושה רושם שלעיתון שלך, בהשראתך, יש עניין לייצג את ההנהגה.

"שטויות במיץ עגבניות. אפשר לקחת את העיתונים מהשנה האחרונה ולקרוא מי מבקר יותר את התנועה. אני מכיר את הטענות האלה, אבל הן פשוט לא אמת".

לפי דלומי וליפשיץ, נראה שזה נכון.

"על ליפשיץ אני לא מתכוון להגיב לעיתון ועל דלומי אומר רק שנניח שאת היית מחליטה לעשות כתבה על עיתונות בקיבוצים ומפרסמת אותה אחר כך ב'ידיעות אחרונות', מה היו עושים לך? היו מעיפים אותך מהעיתון".

הסופר דן שביט מכפר סאלד, שערך בשנות השבעים את ביטאון הקיבוץ המאוחד "בקיבוץ", קורא את שני העיתונים הקיבוציים והופתע לגלות את מספר החברים שנחלצו להביע את דעתם בעניין דלומי. "ההתעסקות הזאת היא פתטית. אפשר לחשוב, מה קרה? הנהגת התנועה הקיבוצית לא רלוונטית, ולא קיימת, ולא חשובה בחיי היומיום של החברים. יש קיבוצים, אבל אין תנועה. היא קיימת באופן וירטואלי, בעיתונים שממשיכים להתקיים מכוח האינרציה. מצד שני, יש ניכור וניתוק מוחלט בין החברים לחבורה שיושבת לה בליאונרדו דה וינצ'י ועסוקה בעיקר בעצמה, בקריירה שלה, ובראש וראשונה שני המזכירים. זה פתטי ופרדוקסלי, משום שזה קורה בתקופה שהתנועה מפסיקה להיות רלוונטית. מי הם הפרסונות האלה שאיש לא מכיר? פונקציונרים בתק"ם מלאי אינטריגות ויצרים פנימיים, כאשר ברקע ריצה אחרי תפקידים כלל ארציים".

נתן טל מקיבוץ שפיים, מזכיר התק"ם, חושב שהוא מהווה מטרה לביקורת משום שהוא "מוביל תהליכי שינוי". "יש לזה גם מתנגדים וקולם נשמע בעיתון והכתיבה שם נגדי לא הוגנת", הוא אומר. "היא מבליטה כל כישלון ומצניעה הרבה הצלחות בשטח, ואני חשבתי שצריך לתת גיבוי וביטוי להצלחות האלה".

דן שביט אומר שכל מה שמעניין אותך זה לרומם את שמך כדי לסלול את הדרך לתפקיד ממלכתי.

"אני לא אחראי לתסכולים שלו, אבל הוא יודע שאני לא הולך לשום מקום. זו אמירה חסרת כל בסיס. אני אדם שהוצע לו להיות בכנסת ובממשלה וסירבתי. אני בן 58, הייתי 14 שנים מזכיר הקיבוץ שלי ולא הלכתי לאף מקום אחר".

אתה מנסה להשפיע על מה שייכתב בעיתון?

"מעולם לא השתתפתי בישיבת הנהלת העיתון ולא התערבתי, לא שאלו אותי ולא הבעתי את דעתי, לא על עורך העיתון, שהתחלף השנה, לא על עיתונאים, ולא פסלתי אף כתבה. לגבי הבעת דעתי על כתבה או על עיתונאי - זה לגיטימי, אבל מעולם לא השתמשתי בזה".

על כך מעיר יעקב לזר, עיתונאי ב"הדף הירוק": "זה נכון שהוא לא מתערב לפני פרסום. זה תמיד אחרי פרסום, אבל בצורה קשה. אני עברתי הרבה מזכירים ולא זכור לי מקרה דומה. התגובות של נתן טל על ביקורת עליו, הן התקפות זעם בלתי סבירות".

דובי הלמן מיטבתה היה מזכיר התק"ם לקדנציה אחת, עד לפני שנתיים וחצי. "צפוי וטבעי שיש מתח בין העיתון למערכת המבוקרת על-ידו", הוא אומר, "אבל מה שקרה לדלומי וליפשיץ זה נורות אדומות על סכנה לחופש הדיבור, ואם העורכים לא יודעים לעמוד על שלהם, ומפטרים עיתונאים בגין לחצים שמפעילים מזכירי התנועה, זה רע מאוד".

בתקופה שלך לא הופעלו לחצים על העיתונים?

"אני לא זוכר לחצים מהסוג הזה, אם כי מתחים היו תמיד וגם עלי היתה ביקורת בעיתונים. קיבלתי אותה כמו כל אחד שלא אוהב ביקורת, אבל הבנתי שזה תפקידו של העיתון. עודד ועזרא הם אנשים שחלק אוהב וחלק לא, זה אינו רלוונטי, מה שכן רלוונטי זה ששניהם היו הפובליציסטים הכי מוכשרים של התנועה הקיבוצית בשנים האחרונות, אז לסלק אותם בגלל ויכוח על משכורת או דירות או הפרעת אתיקה לכאורה, זה ממש פוגע בתנועה הקיבוצית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו