בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גרה בתוכנו

חייה של המשוררת והסופרת אלישבע הם תעלומה. היא נולדה למשפחה רוסית נוצרית אך נמשכה אל היהדות והוקסמה מן העברית. בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20 היא הפכה לדמות ספרותית מוכרת, אבל אחר נשכחה. קובץ סיפוריה "מלכה לעברים" רואה אור מחדש בהוצאת בבל

תגובות

"שתי נשמות שוכנות בי: רוסית ועברית, ושלטון הנשמה העברית מתגבר עלי יותר ויותר", כך כתבה פעם אלישבע - משוררת, סופרת ומסאית, שחייתה ופעלה בישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20. אלישבע לא נולדה למשפחה יהודית ולא גדלה בין יהודים, אך את חייה הבוגרים בחרה לחיות כיהודייה. לא רבים זוכרים אותה היום, אבל בעבר נזכר שמה בנשימה אחת משורריה וסופריה של ראשית המאה ה-20 - מיוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין, ועד רחל ויוכבד בת מרים. עם השנים נדחקה אלישבע לשולי התודעה, וכמו נעלמה.

לאחרונה ראה אור מחדש קובץ סיפוריה "מלכה לעברים" בהוצאת בבל - בסדרת ספרי הכיס תרמיל. הסיפורים התפרסמו לראשונה בשנת 1976 בהוצאת תרמיל, בקובץ שנקרא "מקרה טפל". שישה סיפורים יש בקובץ הזה - כולם נכתבו בעברית ובכולם מתוארים יהודים החיים בסביבה נוצרית, לעתים קרובות אנטישמית. מה מצאה צעירה רוסייה נוצרית ביהדות, בשפה העברית, בכמיהה לארץ ישראל? מי היתה אלישבע, שחייה ועולמה הפנימי נשארו חידה עד היום?

תשובה נמצאת אולי בסיפור "מלכה לעברים", שם מתייחסת אלישבע לאגדת בת הים הקטנה של אנדרסן. "תמיד כשאני קוראת אגדה זו, אני מרגישה שיש איזה קשר ביני ובינה... היינו - בת הים", אומרת הגיבורה הראשית. "הן בהיותה על קרקע הים היתה מאושרה, כי היתה במקומה ובסביבתה; אולם בעלותה אל היבשה ובבואה בין האנשים לא יכלה עוד להתקיים, כי חסרה לה הנשמה... אך למה זה נדמה לי לפעמים, כי גם לי אבד איזה דבר וקשה לי להתקיים בלעדיו?"

רות מגדות הוולגה

ייליזאבטה איוואנובה ז'ירקובה, היא אלישבע, נולדה ב-1888 בעיר ריאזאן שליד מוסקווה למשפחה נוצרית יוונית-אורתודוקסית. אביה, איוואן ז'ירקוב, היה מורה בבית ספר עממי באחד הכפרים, ואמה היתה בת למשפחה קתולית אירית-אנגלית. כשהיתה ז'ירקובה בת שלוש מתה אמה, והיא עברה לגור אצל דודתה האנגלייה. כשהיתה בת 19 החלה ללמוד באוניברסיטה, הכירה שם חברים יהודים, והסביבה היהודית משכה אותה יותר ויותר. היא הוקסמה מהשפה העברית, וב-1913 החלה ללמוד עברית ויידיש מתוך סקרנות. ב-1920 נישאה לסופר ולעסקן הציוני שמעון ביחובסקי, שהיה חבר נעורים של ברנר וגנסין, סייע בהוצאה לאור של כתביהם בעברית ושימש כסוכן הראשי של כתב העת הספרותי "המעורר", שערך ברנר.

ז'ירקובה החלה לפרסם שירים ברוסית, ואלה קובצו בשני ספרים - "רגעים" ו"זמירות סתר" - האחרון שבהם נושא מוטו הלקוח ממגילת רות: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". היא החלה לתרגם לרוסית יצירות מעברית ומיידיש - של ביאליק, שטיינברג, שופמן וגנסין, וכן מחזורי שירים של יהודה הלוי. מאוחר יותר, בעידודו של בעלה, עברה לכתוב בעברית. שיריה הראשונים של אלישבע בעברית, כתובים בהטעמה מלרעית, התפרסמו ברבעון "התקופה", וזכו למחמאות של ברנר וגנסין.

ב-1925 עלתה עם בעלה לישראל, וזכתה לפרסום רב. "רות מגדות הוולגה", קראו לה ידידיה היהודים. עם הגיעם לישראל הקים בעלה הוצאת ספרים פרטית, "תומר", שיוחדה להוצאת ספריה לאור. בהוצאה זו התפרסמו שני ספרי השירה שלה - "כוס קטנה" (1926) ו"חרוזים" (1928) - וכן הקובץ "סיפורים" והרומן "סמטאות" (1929), שבו מתוארת שנה אחת בחיי הבוהמה במוסקווה. באותה שנה פירסמה גם את ספר המחקר "משורר ואדם" על המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק, שהשפיע רבות על כתיבתה. מעת לעת פירסמה בעיתונות העברית מסות ומאמרים, והשתתפה בהרצאות ובדיונים בבמות הספרותיות בארץ.

שפה בעלת כוח פלאים

את המעבר מהתרבות הרוסית לתרבות העברית ראתה אלישבע כדבר כמעט טבעי. יחסה לאורח החיים היהודי ידע עליות ומורדות, אולם מהרגע שאימצה את העברית, לא חזרה עוד לכתוב יצירות ספרותיות ברוסית. בסיפוריה גילתה רגישות רבה לאנטישמיות. בסיפור "שגיונות", למשל, האשימה את דוסטוייבסקי באנטישמיות חריפה, וב"מקרה טפל" הגיבורה, צעירה יהודייה מתבוללת, עדה למקרה המתרחש אחרי חג הפסחא הנוצרי: יהודי זקן מהלך במרכז העיר עם שק על גבו, ובתוכו גופת ילד. סביב המקרה מתעוררת לחיים עלילת דם, והגיבורה מופתעת לגלות שגם הסביבה החברתית הנאורה והמשכילה שלה נסחפת לתוכה.

בסיפור "מלכה לעברים" מתוארת מליה, צעירה יהודייה שלומדת עברית מתוך אמונה שלשפה העתיקה יש כוח פלאים - אם כל היהודים יידעו עברית, היא אומרת, ייפסקו הפוגרומים והרציחות. ברבים מסיפוריה של אלישבע מופיע מוטיב דומה: מורה צעיר לעברית, ששובה את לב הנערה הנוצרייה בקסמיו האישיים ובקסמי היהדות. הלב, כותב הפרופ' הלל ברזל במאמר המצורף לרומן "סמטאות", היא מלת המפתח בכתיבתה של אלישבע. "הלב משמע תחום הרגש האישי, הווידוי, שבו אין מקום להעמדת פנים או אפילו להתבוננות בדברים מתוך מרחק", הוא כותב.

הכמיהה הבלתי מוגשמת ליוותה את חייה של אלישבע. למרות האהבה הגדולה שלה ליהדות ולארץ ישראל, היא נשארה תמיד על הסף - שייכת ולא שייכת. בסיפור "נרות של שבת" היא מתארת אשה נוצרייה שהתאהבה בנעוריה במורה לעברית וערגה אל קדושת השבת. שנים אחר כך היא פוגשת בו שוב, והפעם היא שלמה יותר עם עצמה - היא מבינה את האהבה שלה אליו ואל השבת, ועם זאת מבינה את חוסר יכולתה להיות יהודייה באמת ובתמים.

זו, אולי, הסיבה שאלישבע לא התגיירה מעולם. אף על פי שהסביבה ראתה בה גיורת, היא ראתה בעצמה גרה. הקשר שלה אל העם היהודי התבסס על התרבות היהודית, כך הבהירה לא אחת, ולא על הדת היהודית. "בכל מה שקרה לי, ובכל הגורמים שהביאו אותי לחיות בארץ ישראל ולהשתתף במידת מה בחיי היהודים בה, לא היה מעולם שום מומנט דתי, לא מן הצד הפנימי ולא מן הצד החיצוני", כתבה אלישבע בשנת 1934 לידידה מ"ש גשורי. "בעצם הדבר מעולם לא עזבתי שום דת אחרת וגם לא קיבלתי באופן רשמי את דת היהדות, וכפי שאמרתי, חושבת אני את השאלה הזאת שנמצאת רק ברשות מצפוני בלבד".

חוקרי ספרות רבים ניסו להבין את זיקתה של אלישבע ליהדות. אולי ביקשה, הציעו אחדים מהם, להיפטר מתחושת חוסר השייכות למקום שבו נולדה או מתחושה טבעית של ריקנות, שהיהדות מילאה אותה. כניסתה לעולם העברי, מציין דן מירון בספרו "אמהות מייסדות, אחיות חורגות", היתה ללא משברים משום שעד שנכנסה אליו לא היה לה כל עולם אחר, כך כתבה בעצמה במכתב מ-1920. המעבר מהתרבות הרוסית לתרבות העברית פתר לה בעיות מקצועיות ואישיות.

"ולבי נמשך תמיד לרמזים ולדברים המשונים יותר מאשר לדברים הברורים", כתבה אלישבע ביולי 1923. במכתב זה היא מספרת על התרבות האנגלית שספגה בבית דודתה ועל האהבה של העם הבריטי לתנ"ך ולקדושת יום ראשון, על תחושת הלאומיות הייחודית של העם האירי ועל הדמיון בינו לבין העם היהודי. "שום חינוך דתי לא היה לי בילדותי", היא כותבת. "דבר אחד אולי מעניין בזיכרונותי ואפשר שיש לו קשר עם 'יהדותי'. כמעט שמן היום שזוכרת אני את עצמי, היתה לי תמיד איזה חיבה רומנטית לכל עם שהוא, ובייחוד לעמים הקטנים או לאלה שהיו מורדפים ומדוכאים... בהיותי נערה התחלתי לכתוב 'רומן' מחיי איזה אומה שלא היתה בעולם, שמקום מושבה בחצי האי הבלקני והיא הולכת להשתחרר מעול צריה. שמות הערים, האומות והגיבורים בשביל הרומן לקחתי... מן ההערות לפואמות ביירון המזרחיות".

צריף קטן בחצר שוממה

ב-1932 נסעו אלישבע ושמעון ביחובסקי לסיבוב הרצאות באירופה. במשך הסיור מת ביחובסקי מהתקף לב בעיר קישינב, והוא בן 50. אלישבע נשארה לבדה עם בתם המשותפת מרים (שחיה בבריטניה עם בעלה ושלוש בנותיה). את שנות חייה האחרונות חייתה בעוני ובבדידות בצריף קטן בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. מקור פרנסה לא נמצא לה, ואף על פי שביקשה לעבוד כספרנית בספריית "שער ציון" הדבר לא התאפשר. חיים נחמן ביאליק פנה להנהלת "קרן מץ" בניו יורק, וזו הסכימה להקציב למשוררת האלמנה 15 דולר בחודש, שהיו למקור קיומה היחיד.

"הצריף של אלישבע עמד בחצר שוממה, בתוך משטח חול, ללא פיסת ירק ואילן", תיאר הסופר אברהם ברוידס את ביקורו אצלה, בספרו "פגישות ודברים עם סופרי הדור". "בחללו הורגש מחנק. בהיכנסי אל אלישבע קידמני נחיל זבובים. לשווא ניסיתי להבריחם. כותלי הצריף שסוידו, כנראה, סיד לבן, האפירו במשך הזמן ובפנים שרויה היתה אפלולית. אלישבע הבחינה ברושם שעשה עלי הצריף והעירה כמצטדקת: אצל השכן יש שתי פרות וזבל, ומכאן מכת הזבובים". הוא מתאר את השיטפון שפקד את הצריף בחורף, כעבור שנה, את הדפים והמחברות שצפו על הרצפה, ואת אלישבע העומדת במרכז החדר כשסמרטוט בידה, סופגת מים וסוחטת אותם לתוך דלי.

בספרו מתאר מירון את תהליך התפוגגות החלום הרומנטי שלה על ארץ ישראל, שניכר ביצירתה המאוחרת. הדמיון הפך מציאות, והמלכה לעברים היתה לאשה מתבגרת ועייפה שמתפכחת מאשליית השייכות. ממשוררת מבוקשת שהקסימה את היהודים במעבר שעשתה מיערות מושלגים לנופי מדבר צחיחים, היתה אלישבע למשוררת נשכחת.

בחורף 1949, בעצתה של אחת מפעילות ויצו, נסעה אלישבע להירפא בחמי מרפא בטבריה. מצבה הבריאותי הידרדר שם, והיא אושפזה בבית החולים שוייצר בעיר ומתה כעבור שבועות אחדים. אנשי "חברה קדישא" ביקשו תחילה לקבור אותה - בשל היותה נוצרייה - בחלקת עניי הקהילה בקצה בית העלמין. אולם אגודת הסופרים התערבה בעניין ושלחה אליהם את אברהם ברוידס, מצויד במכתב חתום בידי יעקב פיכמן, אשר ברש ודוד שמעונוביץ. ברוידס הגיע לטבריה והוכיח כי הנפטרת היא משוררת עברית חשובה. אלישבע נקברה בבית הקברות בכנרת, ליד קבריהם של רחל ושל ברל כצנלסון. ספדו לה נציגי אגודת הסופרים. "חרש חרש מתלחשים המים:/ ים כנרת נח בשקט עד", קרא אחד הנציגים משיר שכתבה. "בת שחפים עברה צחורת כנפיים/ רגע - צליל השיר בלב רעד./ לא, לא כאן אשיר! האם אפריע/ את יפת השקט משנתה?/ כאן אשב בין ים ובין רקיע/ אדמה כי גם הקץ הגיע/ כי מצאה נפשי מולדתה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו