בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את מי אתה שונא יותר, את אבא או את אמא?

התופעה המכונה "תסמונת ניכור הורי" שכיחה מאוד. הורים גרושים משתמשים בילדיהם בציניות ומסיתים אותם כדי לפגוע אחד בשני. היכן עובר הגבול שאחריו צריכה החברה להתערב?

תגובות

איור: מיכל בוננו

"ויאמר המלך, גזרו את הילד החי לשניים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת"

שלמה המלך האמין שאם אמיתית לא תוכל לפגוע בילד שלה. היא תעדיף למסור אותו לגרוע שבאויביה, ובלבד שלא יאונה לו רע. פסיקתו הידועה נשענה על האמונה הזאת. מאז כבר התברר למרבה הצער, שאמהות אמיתיות ואבות אמיתיים יכולים לפגוע בילדים שלהם בכל מיני דרכים. העובדה ששני אנשים הם הוריו של ילד, אינה מהווה ערובה לכך שטובתו תעמוד באמת לנגד עיניהם ושצרכיו וזכויותיו לא ייפגעו.

בית המשפט העליון בישראל יודע זאת. לפני שבועיים קבע בפסק דין תקדימי, כי שני ילדים בני שמונה ועשר, שהוריהם גרושים, יוצאו מבית אמם ויועברו למוסד לילדים בסיכון. הנימוק: האם מסיתה אותם נגד אביהם, גורמת להם "ניכור הורי" כלפי האב, ופוגעת בהם פגיעה נפשית. בכך אישרו שופטי בית המשפט העליון, שלמה לוין ואברהם גרוניס, פסיקה קודמת של בית המשפט המחוזי בתיק. אלא שהם קיצרו את תקופת שהותם של הילדים במוסד "לצורך אבחון ורגיעה", מחודשיים לחודש אחד. השופטת איילה פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, התנגדה להחלטה. היא טענה שהנסיבות אינן מצדיקות צעד כל כך קיצוני כהוצאת ילדים מביתם ומתחה ביקורת על תפקוד שירותי הרווחה והסעד.

הפסיקה התקדימית עוררה תגובות נסערות, ובית המשפט העליון הודיע כי הנושא יידון שוב בקרוב, בהרכב מורחב. לפני השופטים יעמוד עניין סבוך ורגיש במיוחד. לכאורה, פסק הדין נועד להגן על ילדים: הסתה של אמם נגד אביהם הוגדרה כפגיעה נפשית בהם; האם הגורמת לילדים להתנכר לאביהם תאבד (לפחות זמנית) את המשמורת על ילדיה. הורים מסיתים אחרים אולי יחשבו מעכשיו פעמיים בטרם ישסו את ילדם בבן הזוג השני. אבל הגישה המקובלת היום אצל אנשי מקצוע, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, מעדיפה את השארת הילד בבית, תוך מתן טיפול תומך ו"העצמה" של כל בני המשפחה. הוצאת ילדים מבית אמם אל מוסד לילדים נפגעי אלימות והתעללות מינית, אינה עולה בקנה אחד עם התפישה הזאת.

פסק הדין מעלה כמובן שאלה נוספת: האם מתקבל על הדעת שמהיום והלאה, הורה גרוש שיבטא באוזני ילדיו את דעתו על בן הזוג עלול למצוא את עצמו בסיטואציה הנוראה שבה ילדיו יופקעו ממנו ויועברו למשמורת חיצונית? כי אם כן, על בית המשפט העליון לקחת בחשבון שקהל היעד של התקדים המשפטי הזה הוא קרוב למחצית מאוכלוסיית ישראל.

על לא עוול בכפו

"במקום מסוכן שנקרא לו הבית", כפי ששר אביב גפן, מתרחשות הפגיעות הקשות ביותר בילדים. היום כבר ידוע עד כמה נפוצות פגיעה פיזית והתעללות מינית ונפשית בילדים. אבל לפני בית המשפט הוצגה התעללות מסוג אחר. אחת הפגיעות השכיחות בילדים נגרמת בהליכי גירושים. בישראל, שבה 10,000 מקרי גירושים בשנה, מאות אלפי ילדים חווים את התפרקות המסגרת המשפחתית. המקרים שבהם זה עובר בשלום, והיחסים בין ההורים ממשיכים להיות טובים, הם מיעוט.

במקרים רבים, מתנהלים קרבות מרים שנפגעים בצידם. במאבקים הניטשים בין בני זוג לקראת פירוד ולאחריו, לעתים קרובות נגררים הילדים אל קו האש. ההורים הופכים אותם לבני ערובה, ומנצלים אותם במודע או שלא במודע. הורים המשוכנעים שטובת הילד ורגשי אהבה עזים אליו הם שמניעים אותם, משתמשים בילדיהם בצורה צינית ואכזרית כדי לפגוע זה בזאת וכדי להשיג יתרונות אסטרטגיים במאבק.

אל ארגונים ועמותות המטפלים במקרים כאלה מגיעות בכל שנה אלפי פניות של הורים שהתגרשו, ואבד להם קשר עם ילדיהם. במקרים רבים אלה הליכי פירוד שהיתה מעורבת בהם הסתה וניתוק של הילדים מאחד ההורים, תוך יצירת "תסמונת הניכור ההורי" - התנכרותו של הילד לאותו הורה. במקרה הטוב הנזק לילד הוא זמני, חולף, בר טיפול. אבל ישנם גם מקרים שבהם מצבם הנפשי של ילדים הידרדר עד כדי ניסיונות התאבדות.

את המונח "תסמונת הניכור ההורי" (Parental Alienation Syndrome - פא"ס) טבע לפני שלושה עשורים פרופ' ריצ'רד גארדנר מאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. על פי גארדנר, אפשר לאבחן ילד השרוי במצב זה מול אחד מהוריו. הילד נמצא במצב נפשי קשה, מפגין עוינות כלפי ההורה כאשר אין לכך הצדקה נראית לעין וסובל מתלות לא בריאה בהורה המסית. ההורה שילדו מתנכר לו נקלע אף הוא למצוקה נפשית, מפתח חרדה ודיכאון עד כדי מחשבות אובדניות.

על סמך תיאוריית גארדנר נפסקו כבר מאות פסקי דין במקרי גירושים בארצות הברית. ילדים הוצאו ממשמורת של הורים מסיתים ומנכרים והועברו לחסות ההורים שסבלו מהניכור. זאת, חרף העובדה שגארדנר הוא פסיכיאטר שנוי במחלוקת, בשל דעותיו הנון-קונפורמיסטיות. בארצות הברית הוא נתון לביקורת מתמשכת על יחסו הסלחני לפדופיליה.

בקהילה המקצועית קיימת ביקורת גם על תקפותה המדעית של תיאוריית הניכור ההורי. בשנים האחרונות נתונים גארדנר והתיאוריה שלו למתקפה מצד ארגונים פמיניסטיים בארצות הברית. אלה טוענים כי התיאוריה משרתת את עמדתם של גברים במאבק לקבלת המשמורת על הילדים בתיקי גירושים. הפמיניסטיות נסמכות על כך שסטטיסטית, הרוב המוחלט של ההורים שבתי המשפט הגדירו אותם על-פי גארדנר כהורים מנכרים, הן נשים.

בהתחשב בכך, די מוזר, שלא לומר מדאיג, שבית המשפט העליון בישראל מאמץ פסק דין הנשען רובו ככולו על תסמונת פא"ס מבית היוצר של ריצ'ארד גארדנר. השופטים גם לא פגשו את הילדים ולא שמעו את דעתם. בישראל כבר היו עשרות פסקי דין שחרצו גורלות של ילדים והורים על בסיס גארדנר. אבל זאת הפעם הראשונה שבית המשפט העליון הצטרף אליהם.

"לא אעסוק בפסק הדין הספציפי כי איני מכירה אותו, אבל מצב שבו מוציאים ילד מביתו למוסד רק משום שיש בבית הורה מסית, הוא מבחינתי סיטואציה בלתי נסבלת", אומרת עו"ד יהודית קרפ, משנה ליועץ המשפטי לממשלה, שחברה זה שמונה שנים בוועדת האו"ם לזכויות הילד. "הילד נענש על לא עוול בכפו. יש כאן פגיעה בזכויות הילד כפי שנקבעו באמנת ז'נווה. בעולם הנאור מדברים היום על טיפול במשפחה גם כשהיא מפוצלת. הנטייה היא לא להוציא ילדים מהבית, אפילו במקרי התעללות מסוימים, על אחת כמה וכמה, במקרי הסתה. המדינה צריכה לשנות סדרי עדיפויות, ולהקצות תקציבים לבניית מערך תמיכה עדכני. המערכת חייבת להשתנות, לתת שירותים מתאימים להורים ולילדים, כך שיישארו בבית ולא יישלחו לפנימיות".

ניכור ישראלי

הקו המפריד בין המחנות אינו חד וברור. משפטנים, עובדי רווחה ומטפלים שגארדנר אינו מקובל עליהם, מסכימים גם הם שהבעיה - בשם זה או אחר - קיימת. ושמדינת ישראל לא מצאה לה עד היום פתרון סביר.

גדעון ברוידא, מנחה קבוצות תמיכה להורים גרושים המנותקים מילדיהם, מתאר את המצב ככשל רב מערכתי: מיחסם של רשויות הסעד ופקידי הסעד, דרך המצב התחיקתי ואופן הטיפול בבית הדין למשפחה, ועד לתפקוד לקוי של המערכת המשפטית כולה. לדבריו, נפגעי תסמונת הניכור ההורי בישראל - ילדים והורים כאחד - נעים בין המערכות הללו במעגלים סגורים אינסופיים, מתסכלים ומייאשים מאין כמותם. העובדים הסוציאליים ופקידי הסעד (רובם נשים), כותבים תסקירים ומגישים אותם לבתי המשפט; בתי המשפט מחזירים את התיקים לידי רשויות הסעד וחוזר חלילה.

"לשון החוק בישראל 2002 עדיין מבדילה באופן מהותי בין האב לאם, מעניקה משמורת אוטומטית לאם על ילדים עד גיל שש, ושואבת את השראתה מסטריאוטיפים מיושנים בקשר לתפקידו של כל אחד מההורים בחברה ובמשפחה", טוען ברוידא. "אין הפנמה של עיקרון השוויון במשפחה והכי חמור - כמעט שאין התייחסות לזכות הילד להמשך קשר טבעי עם שני הוריו, כפי שמעוגן במגילת הזכויות של הילד". לדעתו, ישראל רחוקה מאוד מלהעמיד את טובת הילד לנגד עיניה.

גם עו"ד קרפ אומרת, שברמת הההצהרות הילד בישראל נמצא במקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות, אבל בהקצאת תקציבים והתייחסות לזכויותיו - "אי אפשר אלא לזעוק מכאב, כשרואים באיזה סדר עדיפויות נמוך הוא באמת ממוקם".

המקרים המוגדרים "תסמונת ניכור הורי" שונים זה מזה בנסיבות, בגיל הילדים ומספרם, ברקע המשפחתי, הכלכלי וההשכלתי של ההורים. זה קורה במשפחות מרובות ילדים ומחוסרות אמצעים, שבהן ההורים לעתים נטולי מודעות עצמית ותפקודם החברתי והרגשי לקוי. וזה קורה במשפחות העשירון העליון, עתירות נכסים, מעמד ותארים אקדמיים, שבהן ההורים באים מרקע מרשים של טיפולים פסיכולוגיים וסדנאות למודעות עצמית. פעם האם מסיתה והאב קורבן, ופעם האב מסית והאם היא זו שסובלת מניכור הורי. רק דבר אחד לא משתנה: את המחיר הגבוה ביותר משלמים הילדים.

מקרים רבים כאלה הגיעו לידיעת הארגונים והעמותות המהווים כתובת להורים הנפגעים, כגון "הורות שווה"; אב"י - ארגון זכויות הילד בישראל"; עמותת פא"ס-ישראל (קבוצות תמיכה בנפגעי "תסמונת הניכור ההורי") והמועצה לשלום הילד. הנה תמצית של כמה מקרים שנבחרו באקראי. הם מובאים כפי שהתקבלו בעמותת "הורות שווה" מפי ההורה הפונה. צריך לזכור שתמיד קיים כמובן גם צד שני לכל סיפור, אבל לצורך המחשה, מובאות כאן התלונות בלבד, כפי שהן.

*ח', בן 50, הנדסאי מאזור השרון, מנהל מערכה בת ארבע שנים על לבו של בנו. הילד היה בן 11 בזמן הגירושים. ח' לא שילם מזונות כנדרש. האם מנעה ממנו לראות את הילד. בית המשפט החליט כי פקידי הסעד יקבעו את "סדרי הראייה" עם הבן. ח' התלונן לפני פקידת הסעד, פנה אל הממונים עליה, אבל לא נקבעו לו סדרי ראייה. הוא פנה לבית המשפט לדיני משפחה, וגם עתר לבג"ץ. בג"ץ קבע שהעניין שייך לתחום הטיפול של בית הדין למשפחה, שם החזירו את ח' שוב ושוב אל רשויות הסעד. בארבע השנים שחלפו לא נפגש עם בנו. הקשר נותק. באחד התסקירים האחרונים שכתבה פקידת סעד בעניינו היא קבעה שכיום אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולחדש את הקשר בין האב לבנו.

*ת', רופאה כללית, בשנות הארבעים לחייה ממרכז הארץ. גרושה כשש שנים. אחרי הגירושים קיבלה את המשמורת על שני הילדים, שהם היום בני 10 ו-13. האב גם הוא רופא. לדבריה, האב מנהל נגדה מסע הסתה מן הרגע הראשון. מעוות דברים שקרו, משכנע את הילדים שהיא אם אלימה ומכה, שהיא אשמה בפירוק המשפחה, ושלא איכפת לה מהם. בעקבות ההסתה, הבן הקטן עבר ביוזמתו להתגורר עם האב ואינו מעוניין בקשר איתה. היא נאבקת כעת על הבן הגדול, שגם הוא נמצא תחת מכבש הסתה, אבל אשר לו היא סבורה שהקרב עוד לא אבוד. התיק נמצא בהליך משפטי.

* נ', גרפיקאית בת 37 מאזור המרכז, נפרדה מבעלה לפני כשנה וחצי. לדבריה, האב הסית את הבן נגדה ו"הכניס לו לראש" שהיא התעללה בו (בבן) פיזית ואף מינית. נ' טוענת שלא היה ולא נברא, שזה פרי דמיונו החולה של האב. הבן המוסת עזב את ביתה ועבר להתגורר עם אביו. הוא לא מוכן לדבר איתה והאב אינו מאפשר לה לדבר עם הבן אפילו בטלפון. נ' פנתה לבית המשפט בטענה שעל הבן מופעלת הסתה שגורמת לניכור הורי כלפיה, והיא מבקשת להכריז עליו "קטין נזקק". פקידי הסעד שמטפלים בתיק מסרבים לסייע לה.

* מ', בן 58, נפרד מאשתו לפני 14 שנה. שניהם אקדמאים העוסקים במדעים מדויקים. הבנות היו אז בגיל שנתיים ושלוש וחצי. לדברי מ', האם החליטה לנתק את הקשר בינו לבין בנותיהם. הוא ניהל מאבק משפטי של שנים על כך. בית המשפט הורה לה שוב ושוב לאפשר לאב לממש את זכותו לראות את הבנות, אך היא סירבה. בשלב מסוים אף ישבה במאסר תקופה קצרה. דבר לא עזר. עשר שנים חלפו. היום אין לו שום קשר עם הבנות, הוא בקושי יודע איך הן נראות.

* ד', בת 45, הנדסאית מאזור המרכז, אם לשלושה בנים, נפרדה מאביהם לפני חמש שנים. לטענתה האב, מורה בן 50, ניצל היכרות מוקדמת שהיתה לו עם פקידת סעד ושיכנע אותה בקלות יחסית שהאם אינה מתאימה לגידול הילדים, משום שהיא עוברת ממקום למקום ומטלטלת אותם ללא התחשבות בצורכיהם. בית המשפט העניק לו את המשמורת. הילדים עברו הסתה והם מתנכרים לאם. לדבריה, האב מפעיל עליהם לחצים קשים אם הם מגלים עניין לחדש עמה את הקשר. על הבן הצעיר, שהוא בן 13, ד' מבקשת מבית המשפט להכריז "קטין נזקק" לפי חוק הנוער. פקידי הסעד אינם מוכנים לסייע לה בטענה שהמקרה אבוד.

* מ', בסוף שנות השלושים לחייו, דוקטור למדעים מדויקים מאזור השפלה, אב לילד בן חמש. גרוש זה שנתיים מהאם, שהיא אחות במקצועה. בית המשפט קבע שהילד יתגורר עם האם, וקבע לאב סדרי ראייה - פעמיים בשבוע, ובכל סופשבוע שני. לטענתו, הילד מוסת נגדו באופן קבוע ושוטף. האם עושה לו רצח אופי. לאחרונה, הילד פחות רוצה לבוא אליו והוא מצטט דברים חמורים שהאם אומרת עליו. בתגובה ביקש מ' מבית המשפט שיאפשר לו להלין את הילד בביתו פעם אחת בשבוע. בית המשפט סירב, לאחר שאימץ את התסקיר של פקידת הסעד, שצידדה בעמדת האם.

* ב', בן 43, עוסק ביצוא ויבוא, התגרש מא', מזכירה רפואית בת 37. לדבריו, בתם, היום בת 12, ברחה לפני כשנתיים מבית האם ובאה אליו. היא סיפרה שהאם היכתה אותה. האם שיכנעה אותה לחזור אליה, ו"עשתה לה שטיפת מוח" כדי שתגיד שהאב פגע בה מינית. נפתחה חקירה משטרתית. הקשר עם האב הופסק בהוראת המשטרה. כעבור שנה וחצי הוחלט בפרקליטות לסגור את התיק, בלי כתב אישום ובלי מעצר. הניתוק בין האב לבת נמשך, ולמעשה אבד לו כל קשר איתה. פקידי הסעד המליצו לא לאפשר קשר בין האב לבתו.

מונחים מעולם הפשע

הפרופסור לפסיכולוגיה אבי שגיא, מנהל המרכז להתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, מותח ביקורת חריפה על פסק הדין של בית המשפט העליון. "זה פסק דין מוטעה, שטחי, נעדר כל הבנה מקצועית של צורכי ילדים שנקלעים למצב של סכסוך חריף בין ההורים". לדברי פרופ' שגיא, הגישה שבית המשפט הפגין היא גישה טכנית. "מבית המשפט העליון אני מצפה ליותר. בעיני הוא הקטין ראש במקרה הזה".

מה היתה החלטה טובה בעיניך?

"הנחת העבודה צריכה להיות תמיד טובת הילד, זכותו הטבעית להמשך קשר עם שני הוריו, וזכות ההורים להמשך קשר איתו. זו שגיאה רווחת בסיסית של שופטים ושל רשויות הרווחה בישראל, שבמקום לעסוק בכך הם עוסקים בשאלה מי הורה טוב יותר מבין השניים. כך התפתח המונח 'מסוגלות הורית'. למה? כי זה קל יותר, כי זה נוח יותר למערכת. הגישה הזאת מוטעית, ולא מיטיבה עם הילד".

מה היית ממליץ במקום זה?

"הייתי רוצה לראות בפסקי דין, ובצורת טיפול של אנשי הסעד, שאיפה ברורה להמשיך לטפח אחריות הורית משותפת. זה מה שטוב לילד. הייתי רוצה לראות פסק דין שאומר להורים, בואו נחפש פתרונות שבהם אתם תיאלצו לעשות ויתורים, והילד שלכם ייפגע כמה שפחות".

אתה טוען שמערכת המשפט ורשויות הסעד אינן פועלות לטובת הילד?

"בהחלט, זה מה שאני טוען. הדבר האחרון שמעסיק את המערכת בישראל, כפי שהיא בנויה היום, זה טובת הילד".

זה די משונה בחברה שכביכול מאדירה את הילד, לא מפסיקה לדבר על "עתיד ילדינו" ו"למען הדורות הבאים".

"כן, יש הרבה אגדות. ובשם ערכים נעלים עושים את הדברים האיומים ביותר. קחי לדוגמה אפילו את המונחים שבהם משתמשים פקידי הסעד ובתי המשפט במקרי גירושים: 'משמורת', 'סדרי ראייה', 'הורה משמורן' - זה נשמע מעולם הפשע, לא? נחוצה מהפכה עמוקה במונחי היסוד ובגישה הבסיסית לנושא".

מה עובר על ילד שנקלע ל"תסמונת ניכור הורית"?

"הוא חווה מתח נורא. שבר. חוסר אמון. הוא לא יודע איפה למקם את עצמו. הורים צריכים לדעת שהם פוגעים בו פגיעה אנושה. הוא חווה דיכאון, חרדה ומתח. לעתים זה מגיע למצבים שבהם ילדים פוגעים בעצמם. חותכים את עצמם, פוצעים את עצמם. מעין ניסיונות להתאבד, שהם בעצם קריאות לעזרה. ילד בתוך סכסוך עם הסתה של הורים זקוק לטיפול. אילו זה היה תלוי בי, בשום אופן לא הייתי מוציא אותו מהבית. הייתי כופה טיפול גם על שני ההורים. מכוח חוק. אם הם היו מסרבים, הייתי מטיל עליהם סנקציות כספיות".

מה ההסבר לכך שאנשים אינטליגנטים, "נורמלים", מידרדרים עד לפגיעה כזאת בילדיהם?

"כפסיכולוג זה לא ממש מפתיע אותי. זאת רק עוד הוכחה לקיומן של אגדות, כמו זו שצורכי ילדינו תמיד קודמים לצרכינו. לכולנו יש צרכים קיומיים נרקיסיסטיים ואגו פגיע. כשבן זוג קם ועוזב, זו פגיעה כל כך חזקה באגו, ששום דבר אחר לא קיים".

כאן חורצים גורלות

ד"ר מתי וקסלר, רופאה כללית וחברה בוועד עמותת "הורות שווה", דורשת גם היא מהפכה. "לכל ילד יש זכות טבעית לקשר עם שני הוריו, גם אם הם נפרדים", היא אומרת. "מה שקורה בפועל הוא שפקידת סעד כותבת תסקיר, מביאה אותו לוועדת החלטה ושלום על ישראל. ועדות ההחלטה הן תמיד חסויות. איש לא יודע מי יושב בוועדה ומה היא עושה, הכל בשם החיסיון. אנחנו דורשים שקיפות במידת האפשר. כאן חורצים גורלות של ילדים והורים! בתי המשפט מתייחסים לתסקירים האלה כמו לתורה מסיני, אין חקירה של התסקיר.

"פקידי הסעד כמובן לא אשמים, הם רק חלק מהמערכת. קיים קשר סימביוטי מסוכן בין בתי המשפט למערכת הסעד. כך נוח לכולם. כך הם לא צריכים להתאמץ. וכך מתקבלות ההחלטות הכי גורליות בחיי אנשים".

מה אתם מציעים?

"שימונה גוף מפקח חיצוני למערכת הסעד. כיום פקיד סעד יכול לקבוע משמורת להורה זה או אחר, מבלי שראו בכלל את הבית שאליו הילד יגיע. אין בקרה. אנחנו תובעים בקרה בלתי תלויה, מקצועית והוגנת, ורה-ארגון של מערכת שנגועה בסחבת ביורוקרטית, חוסר יעילות וחוסר מקצועיות. אין לי חלילה משהו אישי נגד פקידות הסעד, אבל במקרי הסתה אין להן מושג איך לטפל. הן לא עברו הכשרה. וכך מתקבלות החלטות ביזאריות כמו להוציא ילד מבית אמו למוסד לילדים בסיכון. או להוציא ילד אחד ולהשאיר את השני, דברים כאלה.

"אנחנו רוצים חקיקה שתעגן את זכויות הילד ותקבע סנקציות - כספיות ואחרות - על הורים מנכרים. התחלנו לפעול להקמת בית לילדים נפגעי תסמונת ניכור הורי. הילדים לא צריכים להתגלגל אל מוסדות של ילדים נפגעי אלימות והתעללות מינית. אם בית המשפט, כמוצא אחרון, ייאלץ להוציאם מהבית, יהיה להם מקום נעים, תומך, שיאפשר קשר עם שני ההורים, עד שאלה יקחו אחריות על עצמם ועל ילדיהם. אנחנו רוצים שהסמכויות של פקידי הסעד יצומצמו, ושעל כל החלטה הם יצטרכו לתת דין וחשבון מלא. ואנחנו דורשים שהורים יהיו זכאים לדעת כל מה שנאמר בוועדת ההחלטה, מי יושב בה, מתוקף מה היא שואבת את סמכותה, ושיבוצע בוועדה תחקיר על כל החלטה של פקיד סעד".

גדעון ברוידא מעמותת פא"ס-ישראל מתנגד גם למסך החיסיון שמאחוריו מתנהלים הדיונים באולמות בתי המשפט למשפחה. "לא ייתכן שהכל ימשיך להיעשות בחדרי חדרים, בלי לערב את ההורים והילדים. דרושה הקלה, זהירה, של החיסיון שמוטל על הליכים משפטיים. בית המשפט למשפחה, במצב היום, פוגע בילדים יותר משהוא מגן עליהם".

השופטת סביונה רוט-לוי עומדת בראש ועדה מטעם משרד המשפטים, שתפקידה להמליץ על יישום האמנה לזכויות הילד בחקיקה הישראלית. "בנושא הגנת הילד", אומרת השופטת רוט-לוי, "התקבלו בישראל בעשורים האחרונים חוקים חשובים, אבל רובם ככולם נשענים על עמדה ישנה, פטרנליסטית, שמתייחסת אל הילד כאל 'שייך להוריו', נטול ישות עצמאית, חסר אונים ופגיע, שיש צורך להגן עליו. הגישה היום, כפי שזה בא לביטוי באמנת זכויות הילד, רואה בילד אדם עצמאי, נושא זכויות: זכויות אזרח, זכות להתפתח כראוי, זכות להשתתף בכל החלטה שנוגעת לגורלו האישי, זכות ילד לשני הוריו, וכיוצא באלה. מבחינה זו, בישראל עוד אין התקדמות ממשית.

"הגישה המשפטית והטיפולית המעודכנת דורשת להציב את הילד במרכז, אבל בתוך המשפחה. ההעדפה היא לא להוציא ילד מביתו, תוך שימת דגש רב על הצורך לשמוע את הילדים, להבין מהו רצונם, ובוודאי שלא להתייחס אליהם כאל רכוש שמעבירים אותו ממקום למקום. המשמעות של זה לגבי מקרים של ניכור הורי היא, שאם אחד מההורים פועל נגד מימוש זכות הילד לקשר עם שני הוריו - חובת המדינה להתערב, ולדאוג לכך שהעיוות ייפסק. לשם כך דרוש בישראל חוק זכויות הילד, שיסדיר את מימוש כל זכויותיו, לרבות סעיף שיסדיר את מעורבות הילד, שמיעת קולו, ומתן משקל לדעתו, בכל מה שמתרחש בהליך גירושים של הוריו".

החלטה חסרת תוקף

ולסיום, הפתעה. המהפכה שווקסלר וחבריה בעמותת "הורות שווה" חולמים עליה, אולי פחות רחוקה ממה שהם חושבים. מתברר שפניות ותלונות רבות זרמו גם אל שולחנו של שר העבודה והרווחה, שלמה בניזרי. בשיחות פנימיות במשרדו העיר השר כי הוא מודע לבעייתיות, וכי יש בכוונתו לערוך שינויים דרמטיים.

בינואר השנה מינה בניזרי ועדה ובה 14 חברים לבחינת תפקודן של ועדות ההחלטה של רשויות הסעד. בראש הוועדה עומד ד"ר ישראל צבי גילת, וחברים בה עובדים סוציאליים בכירים, אישי ציבור, משפטנים, אנתרופולוגים ואחרים. יש לה שני כינויי חיבה: חברי הוועדה מכנים אותה ועדת תג'ורי, על שמו של עמיתם שמעון תג'ורי, עובד סוציאלי בגימלאות שריכז בשביל השר את הטיפול בעניין; את השם השני, "ועדת ג'נין", העניקו לה עובדי המשרד, פקידי הסעד, שכבר חשים את רוח ההמלצות שהוועדה הזאת, שאמורה לסיים את עבודתה בסוף החודש, תגיש בקרוב לשר.

חברי ועדת תג'ורי, כך נראה, מחזיקים בידיהם מטען רב עוצמה, בעל פוטנציאל לזעזע את מערכת הסעד ורשויות הרווחה בישראל. מתברר שוועדות ההחלטה של פקידי הסעד - אלו שנגדן יוצאת מתי וקסלר בשצף קצף, אלו שמטילות את חתיתן על מאות אלפי הורים בישראל, אותן ועדות עלומות שאליהן זורמים כל התסקירים של פקידי ופקידות הסעד, שבהן מתקבלות ההחלטות אם ילד יישאר בבית או יוצא ממנו, יישאר בידי הורה א' או יועבר לידי הורה ב' - ועדות ההחלטה הללו משוללות בסיס חוקי או מעמד סטטוטורי.

התוקף המשפטי של החלטותיהן, אומר חבר בוועדה, לא עולה ולא נופל מתוקף משפטי שיש לכל פורום מקרי של אנשים שהיה מתכנס באולם ההוא ודן בעניין ההוא, וכותב החלטה על נייר. גורם נוסף המקורב לוועדה אמר למוסף "הארץ", כי בדיקה העלתה שלפני כ-15 שנים התגבש נוהל מקרי ביוזמתה של עובדת סוציאלית יצירתית אחת. היא לא רצתה לשאת לבדה על כתפיה הצרות את כובד החלטתה בנוגע לגורל הילדים ולכן זימנה כמה קולגות, משפטן או שניים, וקראה לזה ועדת החלטה. השאר כבר היסטוריה.

מלשכת השר בניזרי נמסר בתגובה: "ממידע שקיבל השר מאנשי מקצוע, משפטנים וכן מתחקיר שנעשה בנושא, עולה כי פעולתן של 'ועדות ההחלטה' הינה מתוקף הוראות בחוזר המנכ"ל ולא מתוקף חוק או תקנות". יו"ר ועדת תג'ורי, המשפטן ד"ר ישראל גילת, מאשר. "הוועדות פעלו עד כה לא מתוקף החוק", הוא אומר. "והעובדה שהמצב לא טוב היא לא סוד. פגשנו עשרות אנשי מקצוע, ריאיינו אותם, גם אנשי שירותי הרווחה בעצמם מרגישים שהם חייבים להשתנות, ושצריך להתחולל שינוי ברמות יסודיות".

אילו שינויים?

"עדיין לא גיבשנו המלצות סופיות. אבל הכיוון המסתמן הוא הנהגת שקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות; מתן הזדמנות שנייה להורים ולילדים לבוא ולהביע את רצונותיהם ועמדתם לפני הוועדה; מתן ייצוג משפטי להורים, שיש להם קושי לייצג את עצמם לפני הוועדה; פתיחת דיונים במידת האפשר. זה הכיוון".

מהי עמדתך האישית? האם יש צורך בצמצום סמכויות פקידי הסעד להכריע במקרים כמו הוצאת ילד מבית?

"איני רוצה לבטא כרגע את עמדתי האישית בעניין, בטרם גיבוש ההמלצות. זה לא ראוי. אני יכול רק לומר שהוועדה ערה לצורך אמיתי בשינוי, שאותו איתר השר בניזרי. והיא תפעל כמיטב יכולתה ובמלוא האחריות ותצביע על מה שדורש שינוי וכיצד ניתן לבצעו".

קולו של ילד

א' הוא ילד תל אביבי בן 14 מ"בית טוב", שעבר עם הוריו תהליך שהוא מגדיר "פרידה שפויה, יחסית". יש לו אחות גדולה, בת 20. ההורים נפרדו לפני כחצי שנה. מאז הוא מחלק את זמנו בין אמו לאביו. "אבא גר קרוב יותר לבית ספר, אז בימים שאני מתחיל מוקדם, אני ישן אצלו. בערך שלוש פעמים בשבוע. והיתר, אצל אמא".

ההורים אינם מסיתים אותו זה נגד זו, אבל אין ביניהם יחסים טובים. והם מתחשבנים איתו על כל לילה נוסף שהוא "מעניק" לאחד מהם, על חשבון השני. "הם נורא אוהבים לריב אחד עם השני, זה גם היה התחביב שלהם כשחיינו כולנו יחד".

איך אתה מסתדר עם זה?

"התרגלתי. אני כבר לא כל כך מתרגש. אני חושב שבהתחלה, כשרק נפרדים, אז הם הכי שונאים אחד את השני וזה סביר שיהיו ריבים וקללות והערות נאסטיות. זה טבעי. אבל שלא יעברו את הגבולות".

ומהם הגבולות?

"כשזה מתחיל להעליב אותי. כשזה פוגע בי. כשאבא פוגע באמא באמת, אז זה פוגע גם בי. וגם אם אמא מגזימה, זה פוגע בי. כשזה מוגזם, אני כועס. ואני אומר להם שזה מפריע לי".

אתה מרגיש חופשי להגיד להם מה אתה מרגיש באותם רגעים?

"לא לגמרי. רק חלק. דיברתי איתם על זה פעם או פעמיים אבל הם ממשיכים. אצל אבא זה יותר חמור, אולי כי הוא עצוב יותר. קשה לו יותר עם הפרידה הזאת. אז הוא, עם ההומור שלו, כל הזמן חייב להגיד הערות ודברים כאלה על אמא".

מה למשל?

"לא יודע... אני לא רוצה להגיד משהו מעליב מדי... לא זוכר. רגע, אני אחפש דוגמה שאמא כבר שמעה אותה. אה, כן, נניח כשהייתי איתו בצרפת ועל יד הבית שלנו היה שם שחף שכל הזמן קירקר, אז אבא אמר שזה מזכיר לו את אמא".

כעסת?

"כן, חשבתי שזה לא יפה".

מה המצב הזה עושה לך?

"זה די הורס. זה מדכא. ירדתי קצת בלימודים. בהתחלה כעסתי המון והייתי עצוב כל הזמן. עכשיו אני יותר רגיל".

מה דעתך על הורה שמסית את הילד נגד ההורה השני?

"אני לא יודע".

אתה יכול להבין דבר כזה?

"כן. הם נורא קשורים לילדים בצורה נורא חזקה, ואז הם רוצים שהילד יהיה רק איתם. נניח האמא, במקרה שבית המשפט החליט להוציא ממנה את הילדים. היא רואה שהיא הולכת להיות לבד. האבא עזב. זה מדכא. אז היא נלחמת, היא לא שמה לב שהיא פוגעת בילדים שלה. היא נלחמת על זה שהיא לא תהיה לבד. אני חושב שזה בעיקר מעצבות, ומפחד מבדידות".

מה דעתך על ההחלטה של בית המשפט העליון?

"בעיני זה פסק דין אידיוטי".

למה?

"אני חושב שאסור היה להפריד בין האמא לילדים. זה לא שהיא הרביצה להם או משהו. חוץ מזה, מה השופטים האלה חושבים, ששמה, במוסד, ישימו אותם ופתאום הכל יסתדר? זה לא יפתור כלום".

מה הם היו צריכים להחליט?

"ההורים שניהם צריכים לפי דעתי ללכת לטיפול. וגם הילדים. או ביחד או לחוד. אם ההורים לא מסכימים, השופטים צריכים להכריח אותם. צריך ללמד את ההורים איך לא לערב את הילדים בריב שלהם. אפשר ללמוד את זה".

מה היית עושה אילו אבא שלך היה מתחיל להסית אותך נגד אמא? או להיפך?

"הייתי נותן לו עונש".

איך?

"הייתי הולך דווקא להיות אצל אמא. הייתי אומר לו שבגלל הבעיות שלהם בסוף אני לא אהיה איתו. והייתי אומר לו שאני לא הרכוש שלו".

ואם שניהם היו מסיתים אותך זה נגד זה?

"לא יודע, הייתי בורח. לא, הייתי מנסה לדבר איתם. הייתי מנסה להבין למה הם עושים את זה אחד לשני ולי".

אתה חושב שהורים מסיתים צריכים לקבל עונשים? קנסות?

"כן, ברור. כי אם לא, אז מה יגרום להם להפסיק להסית? אני חושב שהכי טוב זה להכריח אותם ללכת לטיפול פסיכולוגי, ובמקרים קשים, לתת להם גם עונשים".

מה הכי קשה לך בכל הסיפור הזה?

"יש הרבה דברים. אם אני אצל אבא, אמא עצובה. אבל גם אבא נראה לי די עצוב. ויש לי רגשי אשמה. לאבא יש דירה חדשה. הוא עזב את הדירה שלנו. אז כל פעם שאני עם אמא, זאת אומרת בדירה שבה גרנו ביחד, אני מרגיש את החוסר שלו וזה מאוד עצוב. בגלל זה השנה הייתי יותר אצלו בדירה החדשה, כי לא רציתי להרגיש את העצב הזה. אני מאוד קשור אליו, ונקשרתי אליו עוד יותר כי אחרי שהוא עזב הוא נהיה נורא חשוב. גם, אני בעצם גר עכשיו בחדר שהיה החדר שלו, בבית. בהתחלה זה היה נורא מוזר, החדר של אבא ריק. כאילו הוא נעלם. וכשנכנסתי לגור בחדר שלו, הרגשתי כאילו החלפתי אותו. אמא לא מבינה את זה. קשה לה להבין. היא רוצה אותי על ידה וזהו. הם רבו ורבו ורבו ובסוף הם נפרדו בהסכמה. שניהם רצו את זה. אבל מה שקרה לי, זה לא מה שקרה לה. זה קרה לי".

אל תגעו בילדים

ד"ר אסתר הרצוג, אנתרופולוגית וראש החוג למדעי החברה במכללת בית ברל, היא אחת מחברי ועדת תג'ורי, שהוקמה במשרד העבודה והרווחה לבדיקת התלונות על תפקודם של פקידי הסעד ורשויות הרווחה. ד"ר הרצוג ידועה בהתנגדותה לעקרונות המנחים את הטיפול בילדים מצד מערכת הרווחה, וקוראת לסגירת המוסדות לילדים בסיכון. "כשבאים להתייעץ אתי היום אני אומרת, תעשו הכל, רק אל תשלחו ילדים לשם. בכלל, המלצתי לבני זוג שנמצאים בתהליך פירוד היא להתרחק משירותי הרווחה. אני אומרת להם, אל תתקרבו לפקידי סעד, אל תתנו לעורכי דין דריסת רגל בחייכם, ולא לבתי המשפט. המערכת הזאת תהרוס אתכם. כך או אחרת".

עד כדי כך?

"ויותר מזה. אני אומרת לאנשים, אתם מתחילים תהליך שאין לכם מושג איך הוא ייגמר. יקחו לכם את הילדים. ולממסד אני אומרת - אל תגעו בילדים. תוציאו מהבתים, במקרה שיש צורך בכך, את ההורים המסיתים והפוגעים, לא את הילדים. לשלוח ילד למוסד זה מוצא גרוע. המציאות במוסדות היא נוראה, ועל כך יש כבר מספיק עדויות. לא רק שזאת אינה טובת הילד, זו התעללות של המדינה בילד".

איזה פיתרון את מציעה?

"דרושה בהקדם חלוקת רשויות מחודשת. מה שפלילי - למשטרה. מה שמשפטי - לבתי המשפט. מה ששייך לטיפול בריאות הנפש - שיילך לשם. אבל המצב היום הוא, שפקיד הסעד הוא גם שוטר, גם פסיכולוג, גם עורך דין וגם שופט. זה חייב להיפסק".

על תיאוריית "תסמונת הניכור ההורי" של גארדנר, ועל בתי המשפט שמאמצים אותה, יש להרצוג, פמיניסטית נודעת, דעה רעה במיוחד. "זו תסמונת שמיוחסת בדרך כלל לאמהות שבחזקתן נמצאים הילדים", אומרת הרצוג. "הנטייה ללכת בעקבות בתי המשפט של ארצות הברית היא הרת אסון לילדים ולאמהות. חמור מאוד שבשנים האחרונות אומץ גארדנר בישראל וההסתמכות על התיאוריה שלו הולכת ומתרחבת".

על פסק הדין שהתקבל בעניין זה בבית המשפט העליון אומרת ד"ר הרצוג: "הפסיקה מסוכנת, והיא צריכה להרעיד את אמות הספים של החברה בכלל, ובמיוחד של ארגוני הנשים וכל ארגון המעוניין באמת בטובת הילד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו