בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעשה התאבדות הוא (לא) ללכת לבית הכנסת

תגובות

להלן אני מבקש להציע וריאציות על מוטיווים אחדים שעלו ברשימתו של מרדכי שלו "תרבויות, התאבדויות וגילוי עריות" ("תרבות וספרות", 5.7). בלי להתייחס לטקסטים המסוימים שהוא מזכיר, ובלא לדון ישירות בטיעוניו הספציפיים הנוגעים לאותם טקסטים.

א. "ללכת לבית הכנסת": איך אמור אדם חילוני להבין, בזיקה לעולמו הרוחני, את הביטוי הזה, המצוטט מקפקא? הנה אחת האפשרויות: הוא יכול להבין שמאיצים בו להכיר וללמוד מקרוב אורח חיים יהודי ותרבות יהודית שמן המקרא ואילך, כדי שיוכל לצרף מתוכם אותם מרכיבים וערכים שעדיין כוחם יפה להעשיר את חייו, לקחת חלק בדרך זו במורשת התרבותית של עמו. אם הוא מבין את הדברים כך אולי עשוי הוא גם לראות בניתוקם של חיי היחיד היהודי ממורשת אבותיו "התאבדות" תרבותית אישית ובניתוקם של חיי הכלל מתרבות העבר "התאבדות" תרבותית קולקטיווית, כפי שכתב קפקא: "מעשה התאבדות הוא לא ללכת לבית הכנסת". אבל לא אוכל שלא להוסיף ולשאול: והתרבות שלאחר בית הכנסת, שמחוץ לו, מה דינה? האם התנתקות מן התרבות הזאת, התרבות העברית של 150 השנים האחרונות והתנכרות לה, לא ייחשבו להתאבדות (על פי אותו מובן)?

אבל אדם כזה שהזכרתי עשוי להבין את הצירוף הנדון כאן גם קרוב יותר למובנו על פי פשוטו - "ללכת לבית הכנסת" פירושו חזרה בתשובה, קבלת עולה של דת ישראל ומצוותיה, ועולו של אורח חיים יהודי מסורתי. במלים גסות וריאליות יותר - הליכה בדרכי החרדים לגוניהם או בדרך האי-רציונליזם המשיחי הלאומני והפטישיסטי של קיצוני הדתיים הלאומיים. אם זו המשמעות - הכיוון מתהפך: מעשה התאבדות הוא ללכת לבית הכנסת!

ב. "קשר תרבותי חי בין הדורות" (דת או תרבות?): מבחינה מחשבתית מטרידה ביותר העמימות הסמנטית המאפיינת שימושם של רבים במונחים מעין אלה שרמזתי עליהם. למה מתכוון מי שמדבר על "הליכה לבית הכנסת" ושכמותה? טשטוש ההבדלים בין המשמעויות האפשריות של המלים הללו אינו מקרי כמדומה. במודע או בלא-מודע, הוא מכוון, משקף אידיאולוגיה. "פוסט-ציונים" מעדיפים אולי לנתק את הקשר התרבותי הנזכר, או לקיים אותו על בסיס צר ככל האפשר, מתארים את הציונות (לגנותה), כתנועה בעלת אופי דתי, משום היזקקותה למושגים, ערכים, טקסים וכו' שמקורם בתרבות היהודית של העבר, שכולה דתית היתה. מתעלמים מן התכנים השונים ומן הפונקציות השונות שהוענקו לכל אלה בהקשרים לאומיים-חילוניים. בצד המנוגד של הזירה מצויים "יהודים מקצועיים" המבקשים ל"קרב אותנו אל המקורות" ולהנחיל לנו את "ארון הספרים היהודי". אלה עושים לעתים מלאכה חשובה כשלעצמה (הבורות בעניינים אלה, כמו בעניינים חשובים אחרים, היא מכה נפוצה), אבל אינם טורחים להבהיר באיזה צד של הקו המבדיל הם ניצבים. קבוצה שלישית, של כותבים על ספרות, מבקשת "להחזיר בתשובה", רטרוספקטיווית, את גדולי השירה העברית של המאה העשרים ולהפוך אותם למשוררים דתיים. "אלוהים" ובני חבורתו ("מלאכים", "נצח", "נשמה" וכיו"ב) - מלים שקשה להסתדר בלעדיהן בעברית ויש להן משמעויות מגוונות בשירתם של משוררים חילוניים (פנתיאיסטיות, אירוטיות, אך גם התנכרות לאדם, שרירותיות ואפילו כפירה) - מיתרגמות למשמעות דתית מסורתית בלעדית. בסיוע פלפולים מסוגים שונים הן הופכות לעדות על ה"פונקציה הדתית" של שירת המשוררים ההם ועל השתייכותם לקהל המאמינים באלוהי ישראל והתורה. העולם והטקסטים אולי פתוחים לכל פירוש ולכל מדרש, אבל למען הבהירות, ובעצם למען היושר, מוטב שנדע לאן מוליכים אותנו - "לקשר תרבותי חי בין הדורות", או לחזרה אל קודשא בריך הוא - עם אחד ותורה אחת (ובארץ שלמה אחת, כמובן...).

ג. "גילוי עריות" (במובן התרבותי, ובלא זיקה לטקסטים של עמוס עוז או של א"ב יהושע): "גילוי עריות" (אדיפלי כמובן), כותב מרדכי שלו, "אינו אלא תחליף מזויף לקיום הקשר התרבותי החי בין הדורות, ולהעברת התרבות שאיננה", אולי במקרים מסוימים אפשר לפרש גם כך. אני מבקש להציע פירוש אחר: גילוי עריות, במובן התרבותי, כמוהו כסגירת מעגל, המנתקת מהלך דינמי מתמיד של התפתחות, כמוה כנחש המכרסם את קצה זנבו, אם התבגרות אמיתית פירושה קבלה, תוך ייסורים, של תרבות (או חוק) האב. אם פירושה התגברות הכרחית על יצרים ועל משאלות ילדותיות, ועם זאת, מתן סיכוי, במסגרת התרבות ותוך הפניית היצרים לכיוונים קונסטרוקטיוויים, להתמודדות עם האב, להתעצמות, ליצירה ולחידוש התרבות, הרי גילוי עריות פירושו סילוק גמור של האב, היבלעות ברחם, נסיגה והסגה של התרבות לאחור, הקפאת התפתחותה, ויתור מראש על המאבק להתחדשותה, על המרד בה ועל ריבוי האפשרויות הצפונות בה. פירוש זה המבוסס מן הסתם על דברים של קרל גוסטב יונג, עולה בקנה אחד עם דברי לוי-שטרויס, שלפיו האיסור האוניוורסלי על גילוי עריות הוא תנאי מינימלי להבחנה בין טבע לתרבות (לפחות במובן הסימבולי האמור, גילוי עריות הוא אכן ניגודה המובהק של התפתחות התרבות ואף איום על עצם קיומה). אם לנסח זאת בסגנון הפרשני הנועז של שלו עצמו (על אחריותי המלאה כמובן), כך ייראו הדברים: עם ישראל היה שרוי מאות שנים במצב של גילוי עריות תרבותי (מלא? למחצה?) עם תורתו-שכינתו, אמנם בפיקוח ובאישור של האל האב. בזמן החדש הוא התמרד, החל להתמודד עם המצב הזה, והנה יש כוחות בחברה הישראלית שמבקשים להחזיר אותנו למצב הרוחני (ולא רק הרוחני) הזה, ויש גם כאלה, שלכאורה אינם שייכים לכוחות ההם, ומסייעים להחזרה הזאת.

מן הסתם אין זה מפתיע שבהקשר זה אני נזכר ב"לבדי" של ביאליק. לא הייתי מחפש בשיר ההוא גילוי עריות. אבל לפחות אחת מן התבניות שהשיר נבנה מתוכן, היא תבנית אנלוגית לאלו שהזכרתי לעיל. מעבר לניגודים שמצאו הפרשנים בשיר (בין מסורת להשכלה, בין האומה והיחיד למשל), הסיטואציה של השיר היא סיטואציה שבה אמור גיבור השיר להכריע בין שתי אפשרויות קשות: להישאר עם האם האומללה (השכינה הרועדת, שבורת הכנף), להתמסר לעידודה ולחיזוקה, התמסרות שפירושה ויתור על חיים משל עצמו (גם זו הכרעה השקולה מבחינה רוחנית להתאבדות); או לצאת אל העולם, לבצר לו מקום ועצמיות חדשה בו (קונפליקט לא בלתי מצוי גם בהתבגרויות נורמליות, אמנם בניסוח מוקצן). לבנו לאם הזקוקה לבנה ומבקשת להשאירו ברשותה, אבל אנו גם מבינים שלבן החפץ חיים אין מנוס מלסרב לה (אגב, כלום מקרה הוא שהאל האב נעדר מן השיר ונוכחת רק הווייתו הנקבית בלבד?). תיאור זה של "לבדי" מוליך אותי כמעט מאליו לווריאציה האחרונה שלי במסגרת זו.

ד. "כל הצברים הם בני מתאבדים". התיזה הזאת, גם אם נבין את הדברים על פי כוונת אומרם, היא לכל היותר מחצית האמת. כל הצברים (הנה גם אני כותב בהיפרבולות) הם בנים ונכדים ונינים של "בני התחייה", מצילי חייו הרוחניים (אם לא למעלה מזה), של העם היהודי, בנים לאלה שהחזירו לחיים את התרבות העברית (לשונות בית המדרש היו בעיקר אחרות, כידוע), אלה שציוו לנו בזמן החדש, באופן שקודמיהם כבר לא יכלו לעשות, את "החיים עד העולם". רבים יודעים זאת ומרדכי שלו בתוכם, אבל משום מה ההשתקעות ב"צער השורשים החתוכים" (כלשונו של שבייד) כמו משכיחה את האמת החיונית הזאת, שאין הנחלת תרבות עברית-יהודית בימינו, בלא היא. במהפכה היהודית היה גם יסוד חזק של מודעות ל"אי-אפשרות" של הציונות; אף על פי כן, ה"מתאבדים" כלשונו של שלו, או "בני התחייה", כלשונו האירונית של ברנר, לא ויתרו על הניסיון הפרדוקסלי להיות, בה בעת, גם "אנו" וגם "לא אנו". הם יצרו תרבות והעבירו תרבות לפי דרכם, הדיאלקטית לעתים; אבל בעיקר יצרו תנאים, סביבה, שתרבות עברית חדשה ועשירה אכן נוצרה והתפתחה בה. הציונות היתה מלכתחילה קפיצה נועזת, אבל קפיצה של חיים ואל החיים, גם במובן התרבותי, ומכל הנסיונות היהודיים של המאות האחרונות היא עדיין הניסיון המוצלח ביותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו