בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה נכתב על הקיר

"המתח ואי הוודאות, הפחדים של הרגע וזיכרונות העבר, גרמו כולם לטשטוש התמונה. איש לא יכול היה לדעת אל נכון מה עומד לקרות, לא בגרמניה ולא מחוצה לה" - מי שחולק בזה על שולמית וולקוב אינו יודע מה הוא שח

תגובות

במעגל המכושף, יהודים, אנטישמים וגרמנים אחרים, מאת שולמית וולקוב, הוצאת עם עובד, ספריית אופקים, 303 ,2002 עמודים

בחוכמה שלאחר מעשה אין סיכון: לאחר ההפסד במשחק, לאחר התמוטטות בבורסה, לאחר מפלה בבחירות אין קל מלבנות הקשר סיבתי חד-ממדי המעיד על הבלתי נמנעות, או לפחות על ההיגיון שב"תוצאה". אבל איפה היו הפרשנים ש"ראו את הכתובת על הקיר" בשלב התחזית, בשלב האי-ודאות, לא בשלב הפרשנות? לרוב היו שקועים באינרציה מחשבתית עקרה. חוכמה אופיינית שלאחר מעשה היא זו שאנו מפגינים מול יהדות גרמניה, שלא "קראה את הכתובת על הקיר" בין שתי מלחמות העולם. החוכמה הזאת אופיינית במיוחד לציונות הישראלית, ולנביאה המוכתר גרשם שלום. נשער לעצמנו: רומל מצליח בכיבוש פלשתינה בשנת 1942 ויהודיה נשלחים לאושוויץ. הרי אז היה מגיע תורם של יהודי אמריקה (או סין) להפגין את החוכמה שלאחר מעשה ולשאול: כיצד לא ראו הציונים את הכתובת על הקיר? כל חובב כדורגל, וכל היסטוריון של ממש, יודע עד כמה קטן הוא המרווח שבין הצלחה וכישלון, ומכאן - עד כמה מתנשאת היא השאלה שבדיעבד, כיצד לא הבינו. והיה כי תקרה עוד מעט קטסטרופה למדינת ישראל, האם לא יהיה מי שישאל, ובצדק - כיצד לא ראו את הכתובת על הקיר?

שולמית וולקוב הנה היסטוריונית, ציונית ובת לדור שעזב את גרמניה של הרייך השלישי. המבוא לספרה הוא סיפור אישי מאוד, מפתיע בחשיפה שבו, אם מכירים את המחברת. מבוא זה, שבמרכזו עומדים הורי המחברת, מסביר מדוע היא חשה עצמה נאלצת לענות בשאלה "כיצד לא הבינו יהודי גרמניה את אשר יבוא עליהם": הן משום שזו לה שאלה "משפחתית" לא פתורה, והן משום שכהיסטוריונית אין לה ספק מראש, כי המסר בסוף המחקר יהיה: "המתח ואי הוודאות, הפחדים של הרגע וזכרונות העבר, גרמו כולם לטשטוש התמונה. איש לא יכול היה לדעת אל נכון מה עומד לקרות - לא בגרמניה ולא מחוצה לה" (עמ' 73). מי שטוען אחרת אינו יודע מה הוא שח. מחקרה של וולקוב בתולדות יהודי גרמניה ויחסיהם עם החברה הלא-יהודית מוביל אל המסקנה הזאת באופן מורכב ומשכנע. יתר על כן: מי שמחויב פחות מן המחברת לציונות הישראלית, רואה כי לא זו בלבד שהאי-בהירות אכן ליוותה את השלב המכריע בהיסטוריה הזאת, אלא שהמרחק בין אותה מפלה נוראה של מה שקרוי הפתרון האסימילטורי של בעיית היהודים ובין הצלחתו - אפילו באירופה של המחצית הראשונה של המאה העשרים - לא היה גדול מן המרחק שמבדיל לרוב הצלחה מכישלון.

שולמית וולקוב היא ההיסטוריונית הישראלית המוכרת ביותר בגרמניה בתחום מחקר יהודי גרמניה. סוף סוף החליטה לפרוש גם לקוראי העברית את תמצית משנתה. היא שייכת לקבוצה של היסטוריונים ישראלים שהם נושאי הלפיד בתחום זה, שכולם נולדו מעט לפני או מעט אחרי מפלת הרייך השלישי. עם אלה נמנים הנרי וסרמן, סטיבן אשהיים, פרנק שטרן, דן דינר, רוברט ויסטריך ואנוכי הקטן. אף שהסיפורים האישיים והמשפחתיים של הנבחרת הזאת שונים, משותפת לכולם חידת "שואה-תקומה" שליוותה את ילדותם הפוסט מלחמתית. ספרה של וולקוב מייצג את התגובה של הדור ההוא, אף שאין זה הייצוג הבלעדי, והוא סיכום שבטרם מסירת הלפיד לחוקרי הדור הבא, הצעיר בעשור וחצי מקודמו, דור שכבר יכול להעשיר את הערות השוליים בספר הקיים.

וולקוב זהירה תמיד במעבר מתחום המחקר אל תחום האקטואליה, והצהרתה הפרוגרמטית משקפת את דרכה: "בספר הזה אמנם לא נרתעתי מלנקוט עמדה מפורשת פה ושם, אך בעיקר אני מבקשת לעשות בו שימוש מלא יותר בפרספקטיווה ההיסטורית" (עמ' 18). ואכן העמדה מובעת. כשהיא עוסקת בתופעת השנאה העצמית בקרב יהדות גרמניה היא מעירה: "המונח שנאה עצמית מוכר היטב לישראלים הנוטלים חלק בשיח הציבורי בארץ... לא אחת נעשה בה שימוש חסר הבחנה ודמגוגי, בעיקר על מנת להימנע מהתמודדות עם ביקורת נוקבת מבפנים". כך, לדעתה, לגבי המסתייגים מההיבריס של מלחמת ששת הימים (עמ' 47). וכשהיא עוקבת אחר התייחסותה של התנועה הציונית למתרחש בגרמניה הנאצית היא קוראת לילד בשמו: "מידה של סיפוק בלתי נכבש" על צדקת הדרך (עמ' 67). וולקוב אינה עושה זאת ללא סימוכין. והרי הציטטה הזחוחה מתוך העיתון הציוני "העולם": "תנועה זו (הנאצית) עשתה יותר על מנת להפסיק את ההתבוללות של היהודים... מאשר עשתה התנועה הלאומית שלנו והספרות העברית מאז ראשיתה". והאמירה האקטואלית ביותר: "לאחר רצח רבין... ההשוואה (של ישראל) לרפובליקה הוויימארית נעשתה בלתי נמנעת" (עמ' 255). זו אמירה חזקה, שכן בהשוואה כזאת אי-אפשר להתעלם מגורם נכבד - הימין הגזעני, אשר בוויימאר התנקז אל הנאציזם.

לאחר שעסק החלק הראשון בשאלה הגדולה, עוסקים שני החלקים הבאים של הספר בשתי שאלות כבדות אחרות: האנטישמיות הגרמנית ופרויקט המודרניות של יהודי גרמניה.

החלק העוסק באנטישמיות עומד בצל המונח שטבעה וולקוב "אנטישמיות כקוד תרבותי", מונח שכבר הפך לשגרה בכל דיון בגרמניה על אנטישמיות. וולקוב מנסה למקם את האנטישמיות הגרמנית במקומה המתאים מן הרטרוספקטיווה שנוצרה: תפקיד האנטישמיות בלאומיות הגרמנית, בסוציאל-דמוקרטיה, תפקיד האנטישמיות בהשוואה לאנטי-פמיניזם, שאלת ההמשכיות סביב נקודת השבר האחת, מלחמת העולם, וסביב נקודת השבר האחרת, עליית הנאצים לשלטון. בנושא הזה מצויים חוקרים רבים, שהרי טיב הקשר בין האנטישמיות הגרמנית לשואה הוא מן הגריינים המובהקים ביותר למחקר היסטורי, וכדי לחדש בו יש צורך במבט משווה.

הרצאה שנתן לאחרונה בסימפוזיון בירושלים ההיסטוריון הגרמני פרנק באיור על האנטישמיות במרחצאות ובחופים בגרמניה ובארצות הברית הובילה למסקנה ברורה: האפליה נגד יהודים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים היתה נחרצת יותר בארצות הברית, ונשענה על אותם טיעונים כמו בגרמניה. הכיצד, שואל המאזין את עצמו, בא יישומה של האנטישמיות לדרגתו הקיצונית ביותר דווקא בגרמניה? התשובה היא כי מסורת ההפליה נגד יהודים, או מידת האנטישמיות, אין בהן כדי להסביר את ההקצנה כשלעצמה. אפשר לטעון כי בארצות הברית היו מנגנונים דמוקרטיים שהיו שקולים בסופו של חשבון כנגד העוצמה של האנטישמיות, ואפשר לטעון כי בארצות הברית היתה קבוצה שנגדה הופנה מרב האפליה - השחורים. חידה זו הטרידה בשעתו כבר את חנה ארנדט, שהכירה את שתי החברות הללו. שולמית וולקוב, במאמר שעוסק בהשוואה אחרת, עם צרפת, הגיעה למסקנה החשובה כי "הזעם הרצחני שהנחה את הנאצים עצמם נבע ממקורות אחרים" מאשר המסורת של שנאת היהודים (עמ' 149)!

החלק האחרון, העיקרי לדעת המחברת (עמ' 153), הוא זה העוסק ב"פרויקט המודרניות", באמנציפציה, באסימילציה ובדיסימילציה היהודית. כמנוף לדיון משמשת הקביעה בת שתי הפנים: "האנטישמיות לא ניצבה תמיד במרכז חייהם", ו"סיפורם (של היהודים) לא היה שונה עקרונית מן הסיפור של הלא יהודים" (עמ' 154). לכל היותר היה "מקרה קיצוני של תופעה כללית" (עמ' 179). חלק זה, העשיר (גם בנתונים סטטיסטיים, כיאה להיסטוריון חברתי) והמורכב, מקדיש מקום נרחב לתהליך ההתברגנות של היהודים. וולקוב מעמידה בסימן שאלה את המשמעות המקובלת של המושגים המרכזיים הנ"ל, ועיקר תשומת הלב שלה מוקדש כתוצאה מכך למושג היותר חדש, הדיסימילציה. בכשרון רב מתארת וולקוב את הזהות הקיבוצית היהודית החדשה המבצבצת מבעד לתהליך האסימילציה. זו מגמה בלתי מכוונת: ייחוד המשפחה היהודית נשאר ייחוד, אבל בדרך פרדוקסלית. תחילה פיגרו אחר תהליך המודרניזציה, אחר כך הפכו לחוד החנית שלו (עמ' 195). תחילה היתה אופיינית המשפחה היהודית הגדולה, ואחר כך, בתוך הניסיון להיספג בבורגנות ובבורגניות - דווקא המשפחה הקטנה. ועוד: מגמה זו מצויה בתחומים שבהם לא היה ההיסטוריון המסורתי מרבה לחקור. כניסת יהודים למדעים החדשים, המצאת מסורת (מונח שאינו נשמע עוד אבסורדי מאז הפך אותו ההיסטוריון הבריטי הובסבום למטבע שגור) יהודית, בעיקר מה שהיא מגדירה "מסורת קטנה", כמו הפעילות העניפה בתחום מחקר ההיסטוריה היהודית או העיתונות היהודית (עמ' 250). ועדיין צמודה המחברת לתחום ה"רוחני". מי שמעוניין לבחון את תהליך האסימילציה או הדיסימילציה ולראות בו את הפרובלמטיקה הגדולה, כדאי שיבדוק את מקומם ופעילותם של יהודי גרמניה בתחום ההתעמלות והספורט: מאז סוף המאה ה-19 ועד עמוק אל ימי הרייך השלישי.

מכיוון שהדיון על אסימילציה ודיסימילציה הוא דיון על שמירת הזהות היהודית או עזיבתה, הגדרת המושג יהדות היא קריטית. כאן, מתברר, עברה וולקוב ב-25 שנות מחקרה התפתחות מעניינת. כאשר שאלה בשנת 1980: "מה היתה משמעותה של אותה 'יהדות' או 'יהודיות' אשר זכתה שוב להכרה ולאישור מחודש מפי אנשים אשר התרחקו מן הדת... האם היתה 'יהדות' זו 'יהדות להרגיז' - תגובה של הגינות על השמצות, התייצבות לימינו של החלש והמושפל?" היתה תשובתה של וולקוב "במידת מה, ללא ספק". היום, בשנת 2002, היא עונה בספרה: "בוודאי" (עמ' 191). רוצה לומר: היום אפשר למצות את היהדות כצורה של התרסה כלפי חוץ. כשלעצמי הנני סבור כי אין בכך למצות את מידת היהדות ולא להוות קריטריון לתהליך של דיסימילציה. בספר, שעל התזה שלו חולקת וולקוב (עמ' 253), טענתי כי יהדות גרמניה עברה עוד קודם להיטלר פיחות והידלדלות, שתחילתה בנתונים דמוגרפיים ודפוסי נישואים והמשכה במידת השייכות למסגרות יהודיות במובהק.

אין בדברים אלה כדי לחלוק על כך שהיתה חיוניות בדפוסי פעולה של יהדות מודעת גם מעבר לפעילות הדתית או הלאומית-יהודית. אולם כיצד למדוד עד כמה נותרה או התחזקה זהות קיבוצית יהודית? האם על סמך ההגדרה הישנה, הדתית; על סמך הגדרה חדשה, לאומית, על סמך הגדרה מוצאית, או על סמך הגדרה תודעתית? הגדרות אלה שונות זו מזו, והדגשים על הגדרה זו או אחרת הם סיבת המחלוקת בשאלה, האם הסיפור של יהודי גרמניה בחמישים השנה שקדמו למלחמת העולם השנייה הוא סיפור מתמשך של ירידה (גם בהשוואה למשקלם של קיבוצים יהודיים אחרים), או סיפור שהדיסימילציה היתה בו דוקא ההבהוב שלפני העלטה שהביא המשטר הנאצי על יהדות חיונית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו