בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עליות חדות בשער החרוז

התנגדות לתרבות הצריכה וחיפוש אחר קהילתיות מזן חדש הולידו את קבוצת המחרוזת הראשונה. הרעיון מיובא: החברים מחליפים ביניהם מוצרים ושירותים בלי להשתמש בכסף, אלא באמצעות חרוזים. אחרי ניסיונות מוצלחים במקומות קטנים מגיע המבחן הגדול. תל אביב מצטרפת למשחק

2תגובות

לפני חודשיים התקיימה בפרדס חנה חתונה יוצאת דופן, למרות שמקצת הנוכחים לא היו בהכרח מודעים לכך. שרון אביב, הכלה, היא חברה פעילה - פעילה מאוד - בקהילת המחרוזת של אזור מגוריה, וככזאת היא הצליחה לשלם תמורת חלק גדול מהעסקאות הקשורות לחתונה בחרוזים ולא בשקלים. חרוזים הם תחליף המטבע של הקהילה. "חלק מהקייטרינג שילמתי בחרוזים וזה היה נורא כיף, כי יכולתי לעבוד ביחד עם מי שהכינה את האוכל ולבנות עסקה שתהיה נוחה לשתינו, הוגנת ושוויונית", מספרת אביב. "הברמן קיבל תשלום בחרוזים, וגם על האיפור ועל שמלת הכלה שלי שילמתי בחרוזים. בחיים לא חשבתי לעצב לי שמלה, ואלמלא החרוזים הייתי בטח קונה לי שמלה פשוטה. הסככה, עיצוב הגינה שבה ערכנו את המסיבה, השמשיות, חלק מרהיטי הגינה - את כל אלה קניתי בחרוזים".

בקהל הקרואים היו גם כמה מחבריה לקהילת החרוזים, שברוח העקרונות המשותפים נתנו לה חרוזים כמתנת חתונה, במקום המחאה. אביב, בת 31 מפרדס חנה, משתמשת בחרוזים כדי לממן לא מעט דברים בחייה, והיא מתייחסת למטבע המקומי החדש הזה ברצינות גמורה. את המכונית שלה, שניסתה למכור בלי הצלחה, היא מציעה כעת למכירה בעסקה מעורבת: שקלים במחיר השוק, הנמוך מדי לטעמה, ואת היתרה בחרוזים, שאותם תוכל לממש רק בתוך קהילת המחרוזת עצמה.

קהילת מחרוזת היא קבוצת אנשים מאזור מסוים, המקיימים ביניהם סחר חליפין. בכל התארגנות מקומית של המחרוזת נהוגים תנאי קבלה שונים: הקהילות הראשונות שקמו בישראל, בטבעון ובפרדס חנה, החלו את המסחר כשבחשבונו של כל חבר לא היו חרוזים כלל. בתל אביב, בקבוצה המתארגנת עכשיו, משלם כל מצטרף 20 שקל, דמי חבר שנתיים המיועדים להפקת מדריך הקהילה, מעין דפי זהב של שירותים וכישורים, ומקבל 70 חרוזים להתחלת המסחר. כדי להקל על קביעת המחירים של סחורות או שירותים, נוהגים חברי המחרוזת לחשב חרוז כשווה-ערך לשקל אחד.

החרוזים אינם קיימים בפועל. הם נרשמים בחשבונו של החבר או נגרעים ממנו, בהתאם לדיווחים של חברי הקהילה על העסקאות המתבצעות ביניהם. מנהל החשבונות של כל קבוצה מקומית - וכאלה יש חמש בארץ - עוקב, או משתדל לעקוב, אחר הדיווחים האלה, ומפעם לפעם מדווח לחברים כמה חרוזים עומדים לרשותם. חברים רבים בקהילה, מתברר, אינם טורחים לדווח על כל העסקאות שעשו. אחדים מהם מספרים שהם נהנים מאוד לתת ולקבל שירותים בתוך הקהילה, ולא ממש אכפת להם אם קיבלו תמורה או לא.

מאחר שהחרוז אינו מטבע רגיל, כזה שמנפיקה מדינה ואפשר להמירו בבנק למטבע אחר, אין גם משמעות גדולה ליתרת חובה בחשבונו של החבר. איש לא יבוא לעקל את רכושו של חבר שצבר חוב גדול (בחרוזים) לקופת הקהילה. אין אמנם גבול לאוברדראפט המותר וגם אין תקרה לצבירת חרוזים, אבל הנהלת החשבונות אמורה להעיר בעדינות למי שחורג בחשבונו לאחד משני הכיוונים. עוד לא אירע מקרה שבו מישהו מחברי הקהילה ננזף או הוחלט לא לסחור אתו בגלל התנהגות כלכלית לא נאותה.

בקהילת המחרוזת אין גובים ריבית על אוברדראפט, ואיש אינו מודאג מכך שחברים רבים, במיוחד מצטרפים חדשים, נמצאים ביתרת חובה. זה מתאזן בסופו של דבר, אומרים אנשי המחרוזת. "ואם לא? אז יש מישהו שלוקח מהקהילה יותר ממה שהוא נותן, אז מה? סימן שהוא חלש כרגע, ומאחר שמחר גם אני עלולה להיות חלשה, אני מוכנה לקבל את זה", אומרת מיכל ויטל.

עסקים פטורים ממס

ויטל, בת 39, מתגוררת בכרכור בבית רחב ידיים שמקיפה אותו חצר מרהיבה ובה צמחיית פרא, עץ תות ענק, פינת חי ובה בין השאר עזים ותרנגולות, גן ירק קטן המושקה במים ממוחזרים וסדנאות אומנות שבהן יוצר ומלמד בעלה, בנימין. כאן גם מתקיימים המפגשים והירידים של הקהילה המקומית. המונח "קהילה", אגב, עשוי לבלבל: מחרוזת היא סוג של התאגדות שאינה התאגדות ממש. לא כל החברים בה, בין אם בקהילה הירושלמית, זו של טבעון, או זו של תל אביב ההולכת ומתגבשת ממש עכשיו, מכירים אלה את אלה, וכל פעילות חברתית משותפת שהם עורכים תלויה ביוזמה, במרץ וברצון המשתתפים.

המחרוזת אמנם נולדה מתוך תפישת עולם חברתית, וכתגובת נגד לחברת הצריכה המנוכרת, אבל המצטרפים אליה ממשיכים לחיות כל אחד את חייו, להתפרנס באופן חופשי, וכל מה שהקהילה מציעה להם זה מעין הרחבה של קהל החברים שמהם אפשר לבקש לשמור על הכלב כשנוסעים לחו"ל, ללמד את הילדים מתמטיקה, לעצב את הגינה או לטפל ברייקי, קריסטלים ומסז' הוליסטי.

באוסטרליה, אנגליה וארצות הברית מתקיימות כבר כמה עשורים קהילות המקיימות בתוכן סחר חליפין. בשנים האחרונות נוספו גם קהילות בקנדה, גרמניה, אוסטריה, שוויץ ואיטליה. חיים אטיאס, נגר בן 45 מטבעון, הוא האיש שהקים בישראל את קהילת המחרוזת הראשונה. הוא נתקל ברעיון בעת שהות באנגליה, וכשחזר הביתה בשנת 94', חשב שטבעון, מקום קטן, ירוק, שתושביו מחפשים תחושה של קרבה ושייכות, זה המקום האידיאלי לנסות אותו. אטיאס למד בעבר ייעוץ ארגוני ועבודה אישית באמצעות ביוגרפיות, והיום הוא מציע את שירותיו לחברי הקהילה תמורת חרוזים.

"הייתי הרבה שנים באנגליה", מספר אטיאס, "ותוך כדי לימודים שם התחלתי להתעניין במזון אורגני. מאחר שזה יקר מאוד, הקמנו שם מעין קומונת קניות. מין תאגיד כזה. והתברר לי שיש בעולם אינספור שיטות כלכליות אלטרנטיוויות, ואחת מהן היא LETS. ראשי התיבות LETS מכריזות על Local Exchange Trading Schemes, דהיינו רשתות של עסקאות חליפין מקומיות.

אטיאס מדגיש שוב ושוב מה שמסחר כזה יכול לעשות לטובתה של הקהילה. "חשבתי שאם יש מקום אחד בארץ שבו זה יתאים, זה טבעון, כי יש פה בית ספר אנתרופוסופי, יש זוגות צעירים שמחפשים איכות חיים. כתבתי אמנת יסוד והזמנתי אנשים להצטרף". כעבור זמן מה גילה אטיאס שרעיון טוב ורצון טוב אינם מספיקים. "התברר שזה לא כל כך פשוט. אנשים מתלהבים מאוד בהתחלה, אבל בתכלס העסק אחר כך קצת צלע. היתה לזה יותר מדי נימה של סחבקיות, כאילו אנשים עושים זה לזה טובה, ולקח לי זמן להבין שבלי בסיס עסקי לגמרי זה ילך לאיבוד".

כשאטיאס אומר "קצת צולע" הוא מתכוון לזה שגם חברי המחרוזת בטבעון, הנחשבת אחת הקהילות המצליחות והפעילות בישראל, אינם חושבים על עסקאות בחרוזים כאפשרות ראשונה, כשהם נזקקים לשירות כלשהו או עומדים לרכוש חפצים. רופאי שיניים עוד לא מציעים טיפול תמורת תשלום בחרוזים, וכמוהם עורכי דין, שרברבים ובעלי מקצועות נדרשים אחרים.

"ראיתי את השיטה עובדת באנגליה", הוא מסביר. "אנשים מתאגדים סביב בתי קפה קטנים שכונתיים, וממש סוחרים אלה עם אלה בכל מה שיש להם וברמה יומיומית. זה פופולרי מאוד שם בקרב מובטלים. אבל אולי זה משום שלהיות מובטל באנגליה זה מעמד, מוסד כמו כל המוסדות הבריטיים. חשבתי להביא את השיטה הזאת לנגב, או ליישובים בצפון, שם יש אחוז גבוה של מחוסרי עבודה, אבל נראה לי שכדי שזה יפרח בארץ צריך לפנות קודם כל לאוכלוסייה חזקה יותר, למי שעובד וחושב ועסוק".

לאטיאס יש דוגמה של קהילה שאותה הוא חותר להגשים בטבעון. באיתקה שבמדינת ניו יורק יש קהילה כזאת שכבר שנים סוחרת במטבע מקומי משלה (ראו בעמ' 64), ואטיאס מתכנן לפנות למועצה המקומית בטבעון כדי שתכיר בחרוזים כבמטבע מקומי. "זה צעד משמעותי במניעה של בריחת כסף מהעיר: עידוד עסקאות מקומיות, קנייה במכולת הקטנה במקום בסופרמרקט שבקניון מחוץ לעיר. החלק החברתי הוא פה חשוב מאוד, לא במובן של לצאת יחד לפיקניקים, אלא משום שמטבע מקומי מחזק את תחושת השייכות של אנשים למקום ומחזק את העסקים במקום. מרכז הכובד צריך להיות העסקים".

אבל אטיאס חושב על עסקים עם יחס אישי. "כשאני משלם בחרוזים אני לא רק מכניס את היד לכיס ומשלם, כמו שקורה כשאנשים נכנסים לתחנת דלק ומתדלקים שם בלי להסתכל ובלי לראות מי משרת אותם ונוסעים משם. אני רוצה מסחר מקומי קצת יותר אנושי. זה יכול להצליח ברמה ארצית, אם אנשים יחליטו שהם רוצים לשים גבולות להתערבות של המדינה בחיים שלהם. אם אני סוחר ומנהל עסקאות בלי כסף, מי יגבה ממני מס הכנסה או מע"מ? מה המדינה יכולה לרצות ממני? באנגליה עלתה השאלה הזאת בבית המשפט והוחלט שם שזמנו של אדם הוא רכושו הפרטי, אז אם אני מייעץ למישהו תמורת זה שהוא מנקה לי את הבית - המדינה לא יכולה להתערב שם. בארץ המצב מול הרשויות לא ברור, ודווקא אשמח אם העניין יגיע לבג"ץ ותיקבע עמדה עקרונית לגביו".

לכסף יש ריח

"איכות אנושית אחרת", אומר אטיאס על מסחר עתידי במטבע מקומי. "מנהלי חשבונות של קהילה כזאת הם לא בנק, אין להם כוונה להרוויח, אין ריבית, ומעל לכל, לאנשים יש שליטה על מה שקורה לכסף שלהם. במצב הנוכחי, אתה מפקיד את המשכורת שלך בבנק, ואין לך מושג מה עושים בכסף הזה. הוא עלול להגיע למתקנים גרעיניים ברוסיה, או לפיתוח סם חדש בשוויץ. במסחר מקומי יש לאנשים שליטה על הכסף, הוא לא יוצא את הקהילה שלהם, אי אפשר לממש אותו מחוץ לקהילה שלהם וזה הבדל עצום מבחינה מוסרית".

חיה חצב, מורה לאנגלית מטבעון, היתה בין הראשונים שנענו למודעה שפירסם אטיאס עם שובו מאנגליה, והיא חברה פעילה ואחת ממרכזות הקהילה הטבעונית כבר שבע שנים. גם היא חייתה תקופה ארוכה באנגליה והכירה רעיונות דומים משם. חצב, בת 49, המגדירה את עצמה שוב ושוב "נוודית", עומדת לעזוב את ישראל בחודש הבא לקליפורניה. בביתה שבטבעון התקיימו עד כה אחת לחודש מפגשים של חברי המחרוזת, הרצאות מבוא למצטרפים חדשים וירידים שונים. בשבת הקרובה יתקיים שם היריד האחרון שחצב מארגנת, ובו יוכלו החברים לבצע עסקאות חליפין אמיתיות, וגם ליטול תשורות מדוכן החפצים שיחולקו בחינם.

"חזרתי ארצה לפני תשע שנים, אם חד הורית, ואחת מבנותי היתה אז בקשיים גדולים", מספרת חצב. "חיפשתי איך להתערות בקהילה ואני גם אוהבת לארגן דברים. כשראיתי את המודעה של חיים, הלכתי למפגש. היינו שם רק שלושה: חיים, רון אברהמי ואני. לא היתה התעניינות מי-יודע-מה, אבל החלטנו שנתחיל. באותם ימים עלה בדעתי השם, המחרוזת, והחלטתי שזה מתאים מאוד, ואיכשהו התגבשה קהילה של עשרים איש. אחרי שנתיים החלטנו להתפרק והדרכים נפרדו. ופתאום, לפני שנתיים זה נולד מחדש והיום אנחנו כבר 500 חברים. אני מפרסמת את הנושא בכל פסטיבל שאליו אני הולכת: שנטיפי, בראשית, יש לי שם תמיד פינה ואני מדברת על המחרוזת. אנשים מביאים חברים והקהילה גדלה".

אחד מחברי הקהילה של חצב, שאינו מוכן להזדהות בשמו, אמר השבוע שהוא מאוכזב מהמחרוזת משום שלא מתקיימות בה די עסקאות. "אני בחיים לא הייתי במינוס בבנק, אז אין לי כוונה להיות במינוס בחרוזים", הוא מסביר. "ומאחר שאיש לא קונה ממני דבר, אין לי איך לקנות שירותים מאחרים ודווקא הייתי רוצה להיות יותר פעיל במחרוזת. מדובר בקבוצה נחמדה מאוד של אנשים תוססים, וזה מצוין למי שיש לו פנאי, אבל אני מאוד מתוסכל מזה".

חצב חושבת שהכל תלוי ביוזמה אישית של החברים. "הכרתי המון אנשים דרך המחרוזת", היא אומרת. "קיבלתי דיקור סיני, הבת שלי קיבלה שיעורי דרמה, למדתי להפעיל את המחשב, שילמתי בחרוזים תמורת טיפולי שיאצו. מה אני נותנת בתמורה? שיעורי אנגלית, אבל קודם כל את הנשמה. אני עושה את הפעילות החברתית של הקהילה תמורת חרוזים. המון אנשים כותבים במדריך שהם פשוט זקוקים לחברה, אז הם יכולים לצלצל למישהו אחר שיקשיב להם. הקטע החברתי לא תמיד מצליח, כי מדובר באנשים שונים מאוד, גילים שונים, מקצועות שונים. המסחר ביניהם מבוסס על הרבה מאוד אמון, וככל שאנשים פחות סקפטים ומוכנים לתת אמון זה בזה, כך עולה הערך של החרוז".

זה לא קומוניזם

הטיולים, המפגשים, החברויות שנוצרות, הם תופעת לוואי חיובית אבל לא המטרה של המחרוזת, אומרת חצב. "אני רואה בה פוטנציאל ליחסי שכנות אמיתיים בין שכבות אוכלוסייה שונות. עולים חדשים, למשל, יכולים להסתייע באנשים אחרים ולהציע מקצועות מיוחדים, כמו סנדלר, שאי אפשר למצוא היום. גם עם השכנים הערבים זה יכול ליצור קשר אמיתי. אני מנסה לעניין את אלה שחיים בסביבתי, אבל זה עוד לא קרה. שכן ערבי אחד, שהוא גם רופא שיניים, יצטרף אלינו בקרוב ואני משוכנעת שהנגישות הזאת תסייע ליצירת קשר טוב עם חברים אחרים".

בקהילות LETS השונות באנגליה מקובלים סוגים שונים של מטבעות: צדפים, אצבעונים, נקודות זכות. הערך האמיתי שלהם נקבע על פי השירותים האנושיים שאפשר לקנות בהם והרצון של חברי הקהילה לתת ולקבל תמורתם. כמה מהקהילות שם קטנות מאוד, וכוללות רק משפחות אחדות, כמה חנויות, בית קפה או פאב. יש גם קהילות גדולות יותר. באוסטרליה פועלות כמה קהילות כאלה, קצתן גדולות ומבוססות, ואפילו כפר אחד, קריסטל ווטרס, שכל המסחר בו מתבצע במטבע המקומי, הנקרא שם "זרעים".

שי לי פיינברג מפרדס חנה היתה שם, הציצה, נפגעה, וחזרה ארצה חדורת אמונה ומרץ. פיינברג, בת 38, "במקור מאילת", היא מטפלת אוסתאופטית ובמקצועה הקודם מעצבת נופים. חברה שלה, שגם היא פעילה מאוד במחרוזת, סיפרה לה עוד לפני נסיעתה על Perma Culture - שיטת חיים המבוססת על חקלאות אורגנית והשתלבות של האדם בטבע, בכל תחומי חייו. "זו שיטה שמדברת על הקשר בין התרבות והסביבה האנושית לבין האדמה", היא מסבירה. אחרי קורס אחד בארץ נסעה פיינברג לאוסטרליה, כדי להתנדב לעבודה בחווה לגידולים אורגניים וללמוד יותר. היא הגיעה לקורס בקריסטל ווטרס, כפר שהוקם בקווינסלנד על עקרונות הפרמה-קאלצ'ר, "וזה השלים לי תמונה רחבה על צורת חיים שממילא מדברת אלי, כמי שעושה ויפאסאנה ומדיטציה ומתבוננת בעצמי כחלק ממערך ולא כמרכז העולם".

פיינברג מספרת שבקריסטל ווטרס חברים 300 אנשים, שרובם בעלי אדמות המתגוררים בבתי משק על אדמתם, כך שהם לא ממש חיים בשכנות הדוקה. כל אחד חי ממקור הכנסה משלו, אבל היחסים בין התושבים יצרו מערך כלכלי חדש והרמוני. "זה לא קומוניזם", היא מדגישה, "ולא מדובר בקומונות. זה משהו חדש שעוד אין לו 'איזם'".

בקריסטל ווטרס שמעה פיינברג לראשונה על קהילות של סחר חליפין, כמו המחרוזת. "התפישה הכלכלית הזאת מדברת על הרמוניה, אבל גם על זה שאנחנו צריכים להתפרנס ולאכול בסביבה שתקיים את עצמה לאורך זמן ולא תתכלה, אבל גם תנצל את הכישורים והיכולת של כל אחד מחברי הקהילה". היום היא מדריכה בסדנאות את יסודותיה של שיטת החיים הזאת.

"אנחנו לא רוצים שבמחרוזת יהיו רק מטפלים, אנשים שאוכלים אוכל אורגני ועוסקים בדברים רוחניים", היא אומרת. "אחד העקרונות הוא בהחלט ליצור כלכלה חזקה, מגוון גדול של אנשים. לא רק היפים או פריקים או אוהבי טבע, אלא גם עשירים ומדענים ורופאים ואנשי מחשבים. בטבע אין צמחים שגדלים לבד. סוגים שונים של צמחייה מסייעים לצמיחה של סוגים אחרים. מגוון אנשים ייצור לנו קהילה חזקה כלכלית. הקפיטליזם סותר את עקרונות הקהילה, כי הוא אגוצנטרי ומכלה, ועושה מניפולציות על הפלנטה שלנו בלי לקחת בחשבון מה שקורה לאנשים אחרים. אבל אין לנו התנגדות עקרונית לעושר או לשפע או לכסף. להיפך. אנחנו חושבים איך לשמר את השפע, בהרמוניה עם הטבע".

אפשרות להגשים פנטסיות

"בארץ קם גרעין התחלתי של אנשים שצורת חיים כזאת קוסמת להם, וסביבו התגבשו קהילות מקומיות", אומרת פיינברג. "יש המון יתרונות להחלפת כישרונות בלי כסף, אם כי הכל חייב להתבסס על אמון. אנשים סוגרים עסקאות איך שנוח להם, וכדי לא להתאכזב מהשיטה רצוי שהם יבהירו לפני העסקה בדיוק מה הם מצפים ומה הם חושבים שצריך לקרות".

פיינברג משוכנעת שיש בעולם תזוזה לקראת המשהו החדש הזה. "פעם אנשים שחיו ככה נחשבו תמהונים ומעופפים, אבל היום מצטרפים אנשים מהשורה. בארץ קומץ המקימים לא היו בעלי חשיבה כלכלית חזקה במיוחד, אלא רוחניים, אנשים עם קשב לאדמה ולסביבה, ועכשיו הדגש מוסט לכיוון הכלכלי וטוב שכך. זה מעודד אנשים לפתח כישרונות, למצוא בעצמם דברים שהם יכולים לתת לקהילה והם לא ידעו אפילו שהדברים הללו קיימים בהם".

מיכל ויטל, שבחצרה, מתחת לעץ התות, מתקיימת שיחה ערה עם אביב ופיינברג, שהחברות במחרוזת הפכה אותן גם לחברות, עובדת בתל אביב כאדריכלית פנים, אחרי שניסיונותיה להתפרנס מאריגת שטיחים לא עלו יפה. היום היא מלמדת אריגה בנולים, בחצרה, לחברי המחרוזת המשלמים לה בחרוזים. היא אם לשלושה, ואחת מבנותיה, למשל, קיבלה זה עתה שיעורים פרטיים במתמטיקה לפני בחינות הבגרות, תמורת חרוזים. "עוד צריך לחכות לראות אם זה עזר", אומרת ויטל. בת אחרת שלה קיבלה תחפושת פורים מתופרת שדרשה שכר בחרוזים.

"לחרוזים יש יתרון על שקלים, כי הם לא מוגבלים", היא אומרת. "אין מי שמפיק את החרוזים, ואין באמת פרזיטים שמנצלים את זה, משום שהמצטרפים לקהילה החליטו לעבוד וליצור ולא להיות פרזיטים. אם יהיה מישהו שרק יקבל דברים מאחרים, הקהילה תוכל להמשיך להתקיים, אז אנחנו לא מטרידים את עצמנו בשאלות כאלה. זה רק יעשה קצת הרגשה רעה, לא נורא".

בקהילה שאליה משתייכות ויטל, פיינברג ואביב חברים שכנים רבים שלהן, ובהם הנס ואילנה פלדה מכרכור, שהיו בעלי החנות השינקינאית "פלסטיק פלוס" בתל אביב, המציעים שיירים של חומרים לעבודות יד. אצלם התקיימו בעבר המפגשים הראשונים של הקהילה המקומית. אילן לוי, בעל הוצאת הספרים פראג, הוא מנהל החשבונות בחרוזים. "באנגליה", אומרת אביב, "יש מלחינה שכותבת יצירות על פי הזמנה ומקבלת תשלום במטבע מקומי, ומישהי סיפרה לנו שהיא הזמינה אצלה יצירה מיוחדת לחתונה שלה, משהו ענק שהיא לא היתה חולמת לעשות בכלל. הקהילה מאפשרת להגשים פנטסיות. אני נעזרתי במעצבת כלים שעשתה לי סט חלומי מקרמיקה לפי העיצוב שלי. יש הרי גבול כמה חברים יש לאדם אחד ומכמה אנשים הוא יכול לבקש טובות, אז נוח יותר לבצע עסקאות".

"המחרוזת מכניסה סדר לעניינים", אומרת ויטל. "כשנכנס כסף ליחסים יש מתח מיותר, ובחרוזים הכל ברור ונקי ואין מתחים, זו פשוט שיטה שעובדת".

"אחת השאלות במפגשים של מצטרפים חדשים", מספרת פיינברג, "היא מה ההבדל בין חרוזים לכסף ובשביל מה בכלל צריך מטבע. רוב העסקאות מבוססות על ערך של חרוז לשקל, אבל לאנשים עדיין לא ממש אכפת כמה חרוזים יש להם. השימוש בחרוזים נועד לתת לנו בקרה על העסקאות ולעודד אנשים ליזום כאלה. אנחנו לא בנק, אין עמלות, יש רק אמון. יש עדיין עסקאות שחלקן מתבצעות בכסף אמיתי, אם יש צורך לקנות חומרים, למשל".

"יש עניין של אחריות אישית", אומרת אביב. "כל אחד עושה קצת, וככה הקהילה זזה. זה הפוך מצרכנות רגילה, כי אין פיתוי לצרוך מה שאתה לא צריך. אנשים מצטרפים מתוך אידיאולוגיה, כי הם מאמינים ברעיון".

ויטל מספרת שכבר נתקלה באנשים שאמרו שהם לא מצטרפים כי יש להם די כסף, והם לא זקוקים לטובות וחוץ מזה, אין להם זמן. "עד שהם יבינו מה זה זמן ומה סדרי העדיפויות שלהם", אומרת פיינברג בתגובה. "באנגליה יש רופאים ועורכי דין ומנהלי חברות שהאטו בכוונה את קצב החיים שלהם. יש מי שאין להם זמן להיות בקהילה כזאת והם הולכים וקונים מסז' בכסף. זה אחרת לגמרי מאשר לקבל מסז' ממישהו שבאמת רוצה לתת לך אותו".

"לא תמיד נעים לאנשים לבקש תמורה בכלל", אומרת אביב. "זה משום שרבים לא מעריכים את מה שיש להם לתת ואת מה שהם עושים. זה לפחות מעלה את הנושא למודעות אצלם".

אביב היא מספרת סיפורים במקצועה. היא שחקנית ומרצה ומופיעה במופעים שהיא מביימת, כמו "כשסוסים עוד ידעו לעופף", "על כדים ועל שדים", ומשלבת בהם מוסיקה ערבית, סיפורי ילדים, ג'אז ועוד. מופע משותף שלה, עם מספר סיפורים ומוסיקאי מצפון אירלנד, סובב באירופה, ובו השניים מספרים סיפורים על החיים באזורי קונפליקט.

"זה נשמע שמאלצי, אבל באמת לכל אחד יש מה לתת", אומרת אביב. "גם אם זה להשאיל את מכסחת הדשא שלו, לנגן בסקסופון, להכין סושי, לנקות למישהו את הבית, להוביל דברים במשאית. אנשים נותנים את מה שבא להם בלי מאמץ, זה הכל בכיף".

אביב מעבירה סדנאות סיפורים שעליהן היא מוכנה לקבל תשלום גם בחרוזים, ומופיעה תמורת חרוזים בימי הולדת. "יש לזה המון פוטנציאל".

עסוקים בהישרדות

לפני שלושה שבועות התקיים בתל אביב כנס היסוד של קהילת המחרוזת המקומית. תל אביבים ספורים הצטרפו כבר קודם לקהילה, ועתה - נוכח התעניינות הולכת וגוברת, ועשרות מצטרפים חדשים, התעורר הצורך לנהל את העניינים. בסוף החודש יתקיים מפגש מצטרפים נוסף ב"סלון מזל", חנות הספרים האלטרנטיווית ברחוב מונטיפיורי, והקהילה המתגבשת מקווה לקיים מפגשים כאלה אחת לחודש.

סילביה אבר, בת 50, יועצת הוליסטית ואשת שיווק המייעצת לעסקים קטנים, היא חברת צוות ההקמה התל אביבי. "גם אנחנו מקבלים תשלום בחרוזים על העבודה של הקמת הקהילה", היא אומרת. "אני אחראית על שיווק והסברה, כי בזה אני טובה, מישהי אחרת שיש לה אוטו עושה את ההסעות, וככה התגבש מעין ועד. הגעתי למחרוזת בעקבות מודעה בעיתון 'חיים אחרים', אבל עשיתי דברים כאלה באופן פרטי גם קודם. מי אמר שמוכרחים לשלם בכסף? לקוח שלא יכול לשלם לי נתן תמורה שאינה כסף. מישהי מבשלת לי בתמורה להשתתפות בסדנה שאני עושה, או מסיעה אותי מפה לשם, וזה מתאים לי מאוד. באופן טבעי מצטרפים אנשים יותר רוחניים ופתוחים, אז יש לנו המון מטפלים ברייקי, אבל חסרים לנו אנשים מעשיים יותר, כמו גנן או שרברב".

אבר, ילידת ארגנטינה, מספרת שהמשבר הכלכלי בארץ הולדתה הכריח אנשים רבים לעבור לשיטות של סחר חליפין. "זה גם פופולרי מאוד אצל אנשים בחינוך אנגלו-סקסי, הם יותר פתוחים לזה. בחינוך הים תיכוני לא קונים יד שנייה ולא שומרים אוכל למחר ולא משתמשים בחפצים של מישהו אחר, אז קשה יותר למכור את הרעיון הזה. אני נותנת ייעוץ תמורת חרוזים, ומשתמשת בטיפולים של רופאה סינית כשנתפס לי הגב. מישהי עזרה לי בדחיפות למצוא משהו במחשב ושילמתי לה בחרוזים, ועכשיו אני מחפשת מישהו שיתקן לי את הווידיאו ויבוא לעשות לי את הגינה. בתל אביב, בגלל שלא מדובר בכפר קטן, יש קשיים אחרים; אנשים לא כל כך מכירים זה את זה. מצד שני, אצל רבים זו הסיבה להצטרפות לקהילה".

אבר מספרת על דוגמאות של עסקות בחרוזים שכבר התקיימו: "יש אצלנו מי שמוכר אופניים בחרוזים, ובמבשרת יש גם מישהו שמשכיר את ביתו בחרוזים. אני מקווה שזה יתפתח אפילו מעבר לזה. העיקרון של החליפין יפה מאוד - במקום לאגור אנשים מחליפים. אני מאמינה בחשיבה שאומרת, אל תהיה חשדן, סמוך על היקום, מי ששומר ליום צרה - יום הצרה יגיע אליו".

שותפתה להקמת הקהילה החדשה, רוני סזיר, היא דווקא פליטה של קומונה גלילית, שחזרה אל העיר עם טעם מר למדי מחוויות העבר. זה לא מרפה את ידיה, היא אומרת. סזיר, בת 50, היא רכזת חברתית במרכז הקהילה הרפורמית בתל אביב, וגם מדריכה קבוצות בנסיעות להודו לקבלת טיפולי רפואה משלימה. הקומונה שבה היתה חברה, בכישור, התפרקה לפני ארבע שנים, אבל סזיר עדיין חושבת ש"אנשים צריכים לעזור אחד לשני. בעולם מנוכר זה מאוד חשוב".

בתל אביב, היא אומרת, זה קצת יותר קשה מאשר במקומות קטנים, "כי אין פעילות קהילתית ואנשים עסוקים יותר בהישרדות, יש המון גירויים שקורצים יותר מאשר הצטרפות לקהילה. מאז ומתמיד קינאתי בדתיים על ארגוני העזרה והחסד שלהם וחשבתי, למה לא יכול להיות גם לנו דבר כזה?" *

שעת איתקה

באיתקה שבמדינת ניו יורק פועלת קהילה המשתמשת במטבע מקומי הנקרא "שעת איתקה". ערך המטבע, עשרה דולרים אמריקאים, נקבע על פי השכר הממוצע לשעת עבודה באזור, ולכן ב"שעת איתקה" אפשר לקנות שעת עבודה של שרברב, בנאי, חשמלאי ועוד. בשנת 1991, כשהוחלט על השימוש בו ויותר מאלף מתושבי המקום הסכימו לסחור באמצעותו, הודפסו 68 אלף שטרות כאלו, בערכים של שמינית, רבע, חצי, שעת עבודה ושעתיים. על השטרות הודפסו נופים ותמונות של בעלי חיים מקומיים. שטר אחד, מתגאים התושבים, הוא שטר הכסף הראשון בארצות הברית שעליו מתנוססים פנים של אדם ממוצא אפריקאי: בוורלי ג'י מרטין, חקלאית מקומית.

המסחר באמצעות "שעת איתקה" מכונה בפי אנשי המקום "מסחר ירוק", משום שהכסף הזה נשאר בגבולות המקום וכך אינו משמש למטרות בלתי מוסריות בעיניהם של חברי הקהילה, כתמיכה במלחמות או פגיעה באיכות הסביבה. השטרות מודפסים על נייר עשוי מסוף, אין בו חומרים מזיקים והוא ממוספר וקשה לזיוף. השימוש בשעות איתקה מגדיל את כוח הקנייה של המשתמשים בו וגם מבטיח לסוחרים המקומיים קהל לקוחות שבעבר יצא לקניות בקניונים מחוץ לעיר.

במדריך השירותים נכללים יותר מ-1,500 אנשים ובתי עסק. בשעות איתקה אפשר לשלם ב-500 בתי עסק ומוסדות: מסעדות, בתי קולנוע, בית חולים, שתי חנויות מזון גדולות, איכרים המוכרים את יבולם בשוק מקומי. הספרייה המקומית מקבלת שעות איתקה לתשלום קנס על איחורים בהחזרת ספרים. תיירים ומבקרים רשאים להשתמש במטבע, לקבל אותו כעודף בחנויות ולהשתמש בו לקבלת שירותים שונים בעיירה.

על פי החוק המקומי, בעל עסק רשאי לגלגל עד 5% מהמחזור במטבע הזה. בשעת איתקה אפשר לשלם תמורת חדר במלון, לשכור אופני הרים בקיץ, לקנות כרטיס כניסה למוזיאון המדע, להסתפר אצל "א טאץ' אוף קלאס", לקנות כפתורים בחנות של ברני ורוז, או לשלם 10% ממחירם של רהיטים ב"אדריאונדק".

בתי עסק שמוכנים לקבל תשלום כזה, מקבלים בכל חודש כמה שעות איתקה תמורת הסכמתם זו, בין אם קנו אצלם או לא. אחדים מחברי הקהילה תרמו שעות איתקה לארגונים קהילתיים, ואילו ועד הקהילה מעניק הלוואות בלי ריבית בשעות איתקה לעסקים בעלי מודעות אקולוגית.

נקנה בחרוזים

חמש קהילות מחרוזת פועלות כרגע בישראל. טבעון היתה הראשונה ואליה הצטרפו קהילות פרדס חנה, ירושלים, אזור חיוג 08 ולאחרונה גם תל אביב. בשנת 2001 נעשו בישראל עסקאות ב-24 אלף חרוזים. על פי המדריך הארצי של הקהילה, עסקות כאלו חסכוניות וידידותיות למשתמשים, כי מחצית מהכסף שהם מוציאים במסחר רגיל מיועדת לתשלומי מסים, ריבית והלוואות הון.

דוגמאות לעסקאות שהתבצעו השנה באמצעות חרוזים, על פי סקר טלפוני מקרי בין חברים הרשומים במדריך:

זוג אופניים נמכר תמורת 150 חרוזים; שעתיים שמרטפות: 30 חרוזים; טיפול בעיסוי: 100 חרוזים ו-30 שקל; טיפול רייקי: 80 חרוזים; עוגה ליום הולדת: עלות המצרכים + 50 חרוזים; איור חוברת סיום בגן ילדים: 50 חרוזים; הסעות ילדים לחוגים: 30 חרוזים לשעה + דלק; תראפיה בתנועה: 100 חרוזים ו-50 שקל; שידה ועגלה לתינוק: 280 חרוזים; עזרה בניקוי הבית: 120 חרוזים; אוזן קשבת ותמיכה בעת מצוקה: 50 חרוזים; השאלת ציוד לאירועים: 100 חרוזים + 100 שקל; בישול אוכל איטלקי: 160 חרוזים; תפירת שמלה חגיגית לאירוע: 1,000 חרוזים; תרגום מסמך משפטי לאנגלית: 200 חרוזים.

שירותים המוצעים במדריך המחרוזת הארצי:

* הדרכה, טיפול ותראפיה: אוזן קשבת, טיפול בעולים וקשישים מול רשויות, שמרטפות, ייעוץ הוליסטי, הילינג קריסטלי, עיסוי, רפלקסולוגיה, טיפול בפרחי באך, עיסוי שוודי, תמיכה ועזרה בהנקה, שירות "דולה" ליולדות, הכנה לאודישן לשחקנים, טיפול בחיות מחמד, טיפול הומאופטי בחיות, ייעוץ זוגי ומשפחתי, יוגה, קריאה בקלפים, הדרכה בתזונה נכונה, עיסוי בשמנים, שיאצו, תראפיה במוסיקה וגם כלים להעלאת התדר האנרגטי.

* מזון: ירקות ופירות אורגניים, בישול טבעוני, עוגות ופשטידות ללא סוכר, גרנולה תוצרת בית, הכנת סושי, אפייה וקייטרינג לאירועים וגם השכרה של בית עם מאפייה ומסעדה בקדיתא. חדרי אירוח שונים לנופש באמצע השבוע מוצעים על ידי חברי מחרוזת שמפעילים צימרים בצפון, באילת ובירושלים. גננים ומעצבי סביבה אקולוגיים מציעים גם שתילי ברוקולי אורגניים, רעיית צאן, בנייה מחומרים טבעיים, מחזור מים לגינה, ענפי תות מקולפים לעיצוב, ובייביסיטר לגינות.

* אומנות: יצירת ספרי השראה לילדים, עבודות יד וכלי קרמיקה, חולצות מצוירות, תפירת בגדים, רקמה, הדרכה בעבודות יד, ייצור מוצרים שונים מחומר דמוי אבן, יצירת קמיעות, ציורי קיר, מוביילים וחמסות, עזרה בבניית תפאורה, ארגון של הפנינג אמנותי, סריגה וקולאז'ים.

* עבודות בית: מוצעים עזרה בניקוי, בישול, תפירה ותיקונים, כביסה, גיהוץ, גננות, שליחויות. יש במחרוזת בנאים ומשפצים שמציעים לתקן ולתחזק מבנים, להדריך אחרים בצביעה בבית, וגם לייעץ בפאנג שווי. כלבויניק אחד מציע עבודות אינסטלציה, הרכבה ותיקונים, ויש אדריכלית פנים, ומי שמציעה לייעץ בהקמת יישובים.

* סדנאות: כתיבה יוצרת, תיפוף, הדרכה בעבודה במחשב, שינוי הרגלי אכילה וירידה במשקל, מניעת שימוש בסמים, ערבי ריקוד חופשי לנשים, ייעוץ במילוי הזמן הפנוי, או הדרכה בהחלקה על רולר-בליידס.

* הצעות מקוריות: הכנת אוספי שירים מהאינטרנט, צילומי סטילס ווידיאו, עריכה והקלטה, השאלת שקופיות יפות של חי וצומח בארץ-ישראל. יש מי שמציע לאתר מכשירי חשמל ולהעבירם לאחרים, אשה שמציעה לשימוש מכונת תפירה, שירותי הנהלת חשבונות, כתיבת זיכרונות לאנשים, הדרכת טיולים לחו"ל, תכנון מסעות, ליווי קבוצות על ידי חובש, תרגום, הסעות אחר הצהריים ועזרה במשלוחים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו