בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם קבר רחל יישאר מחוץ לגדר

ראש הממשלה שרון יחליט בקרוב אם לכלול את קבר רחל בתחום "עוטף ירושלים". לקראת ההחלטה מנסות עמותות הימין לאתר במהירות קרקעות יהודיות בשטח שבין ירושלים לקבר. בין היתר נמצא פרוטוקול בן כ-60 שנה המעיד שלאדמו"ר מגור היו שם קרקעות. למאבק חברה קבוצת תושבים פלשתינאים, המתגוררים סמוך לקבר, שעתרו לבג"ץ בדרישה לכלול גם אותם בתחומי הגדר

תגובות

את פרוכת ארון הקודש מקבר יוסף, שהפלשתינאים העלו באש בתחילת המלחמה, תלו לפני חודשים אחדים בחורי ישיבה על קברה של האם רחל, בתוך המתחם המבוצר שצה"ל בנה סביב מבנה הקבר, 463 מטרים בלבד מגבול השיפוט של ירושלים, בואכה בית לחם. גורלו של הבן, או ליתר דיוק גורל קברו, הוא אחד הטיעונים בוויכוח שהימין מנהל בימים אלה מול צה"ל על התוואי המדויק שבו תעבור הגדר של "עוטף ירושלים".

ח"כ לשעבר הרב חנן פורת, שיזם לפני שנים אחדות את פעילות ה"כולל" במתחם קבר רחל (שלוחה של ישיבת מרכז הרב), אומר, שהשאלה שאנו ניצבים בפניה עתה היא "האם הקבר של רחל יישאר מחוץ לגדר, או בתוכה". הדרך המוקצנת שבה בוחר פורת להציג את המחלוקת אינה מקרית. למרות ההבהרות החוזרות ונשנות היוצאות מלשכת ראש הממשלה ולפיהן תוואי ה"עוטף" אינו תוואי מדיני אלא תוואי ביטחוני, מתייחס הימין לתוואי הזה באזור בית לחם וקבר רחל כאילו אכן מדובר בגבול לדורות, ולא רק בגדר או בקו ביטחוני. בכיר בלשכת ראש הממשלה, ששמע על הניסוח של פורת, אמר שהשאלה האמיתית היא לא אם הקבר יסופח לתחומי ירושלים אלא מתי יקרה הדבר: במסגרת הסדרי הקבע, או (דה פקטו) כבר עתה.

לא רבים זוכרים זאת, אבל רק לפני שבע שנים הסכימה ממשלת ישראל להעביר את מתחם הקבר לפלשתינאים ולהגדירו כשטח A (שבשליטה פלשתינית ביטחונית ואזרחית מלאה). הרבנים הראשיים לישראל, המפלגות הדתיות ואישי ציבור רבים הפעילו באותם ימים לחץ כבד על ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס ולבסוף הצליחו לשנות את ההחלטה. חנן פורת זוכר "פגישה גורלית אחת" עם יצחק רבין, שבעקבותיה, כך הוא מעריך, "נפל הפור".

פורת בא אל רבין בקיץ 1995 כשהוא מצויד בתצלום אוויר (תצ"א) גדול של אזור מתחם הקבר וגבול בית לחם-גילה. בפתח הלשכה פגש בו ח"כ מנחם פרוש. "מה אתה עושה פה?" התעניין פרוש. "באתי להשתדל על קבר רחל", השיב לו פורת. פרוש ביקש להיכנס לרבין יחד עם פורת, ונענה בחיוב. תחילה היה פרוש שקט. הוא האזין לפורת, שמתח קווים על התצ"א והמחיש את המרחקים הקצרים וטווחי הירי שבין גילה לבין בית לחם. פורת גם שאל את רבין אם היה מעביר לפלשתינאים את קבר בן גוריון, או את קבר מפקדו בפלמ"ח, יגאל אלון. רבין התכוון להשיב, אבל אז קם פרוש מכיסאו, ניגש אל רבין, חיבק אותו ופרץ בבכי סוער, תוך שהוא צועק על רבין: "זו מאמע רוחי. איך אתה נותן את הקבר שלה?"

"זה היה מחזה שלא יתואר", נזכר פורת בשבוע שעבר, "ר' מנחם בוכה בדמעות שליש, ממש מרטיב את החולצה של ראש הממשלה, ורבין מפציר בו: 'ר' מנחם - תירגע'. 'איך אני אירגע', צועק עליו ר' מנחם, 'אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחי. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אמא'". לבסוף הבטיח רבין לשניים לבדוק את העניין פעם נוספת.

אחרי ימים ספורים בלבד שבו 463 המטרים שבין ירושלים לבית לחם להיות שטח C (שבשליטה ישראלית ביטחונית ואזרחית מלאה). הפלשתינאים פוצו בתמורה בשטחים אחרים. כעבור חודשים אחדים נרצח רבין. זה קרה בליל פטירתה של רחל אמנו, על פי המסורת היהודית. ראשי המפד"ל ואישי ציבור רבים ממחנה הציונות הדתית, שנשאלו לאחר שנים היכן היו בליל הרצח, השיבו כמעט כולם: בפקק, בדרך לקבר רחל.

אוחנה מציע מנהרה

היום עמלים אפי איתם, יצחק לוי ושאול יהלום מול ראש ממשלה "משלהם", אריאל שרון, כדי לנסות ולשכנעו ללכת עוד שלב ולהפוך בפועל את אותו שטח C לשטח עירוני, כאשר גדר העוטף נמצאת מדרום למתחם הקבר.

ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, שסייר לפני כמה ימים עם שרון במקום, מציין כי בניגוד למערת המכפלה, שהן האיסלאם והן היהדות רואות בה מקום קדוש, הרי שלגבי קבר רחל, שהוא אחד המקומות המקודשים ביותר במסורת היהודית, אין מחלוקת אמיתית באשר לקדושתו הבלעדית ליהודים. אולמרט גם מזכיר שקיימת הסכמה בין שתי המפלגות הגדולות שבהסדר הקבע ייכלל מתחם הקבר בתחומי מדינת ישראל. ראוי איפוא, אומר אולמרט, להעביר את גדר העוטף מעבר למתחם הקבר, ולא להותירו מחוץ לתוואי הזה. כך, הוא משוכנע, אפשר יהיה להבטיח טוב יותר את שלומם של אלה המבקשים לפקוד את המקום.

כל הסימנים מעידים שגם שרון סבור כך, אלא שעמדת הצבא שונה. אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן, העיר במהלך אותו סיור, שבו השתתפו גם שר החוץ פרס ושר הביטחון בן אליעזר, שאם יוקמו הגדר והמחסום בשטח C על גבול בית לחם, ולא בקרבת מחסום 300 שעל גבול השיפוט של ירושלים, יהיה צורך להרוס כמה עשרות בתים בין מתחם הקבר לבין קו השיפוט העירוני, וזאת כדי להבטיח את שלומם של החיילים והמבקרים במחסום החדש. בפיקוד מרכז סבורים איפוא, שאת קו העוטף צריך למתוח ליד מחסום 300, ולהסיע באוטובוסים ממוגני ירי את המבקרים, מהמחסום ועד מתחם הקבר שאותו מאבטחים חיילים.

אחד הבתים בתחום 463 המטרים הוא ביתו של ראש עיריית בית לחם, חנא נאסר, ומה שהופך את ההחלטה למורכבת אף יותר הוא עתירה לבג"ץ שהגישו כמה עשרות פלשתינאים המתגוררים בשטח שבין ירושלים לבין מתחם הקבר. הללו, שמחזיקים בתעודות זהות ירושלמיות, מבקשים לאסור על צה"ל למתוח את הגדר על גבול השיפוט העירוני בטענה שתיפגע יכולתם להתנייד בין בתיהם לבין תחום העיר (כפי שאירע לתושבי כפר עקב בצפון). גם הם מבקשים איפוא, ממניעיהם הם, לצרף למעשה את קבר רחל לתחומי ירושלים. דעה אחרת יש לשר הדתות אשר אוחנה. הוא מציע לכרות מנהרה לאורך מאות המטרים שבין גבול השיפוט העירוני לבין מתחם

הקבר, ודרכה - להוביל את המבקרים למקום.

לקראת קבלת ההחלטה על ידי שרון עוסקים בימים אלה אנשי עמותות הימין הפועלות במזרח ירושלים במיפוי מזורז של הקרקעות לצד הכביש שבין ירושלים לקבר. בית קברות מוסלמי סוגר על הקבר מצפון, ממערב ומדרום. במזרח גובל הקבר בכביש ירושלים-בית לחם, שלצדו נמצאות כנראה שתי חלקות קרקע בבעלות יהודית. האחת היא חלקת קלישר, בשטח של כ-2.6 דונם, והשנייה היא חלקת נתן שטראוס בשטח של כ-1.4 דונם, שהיתה בעבר בטיפולה של הקרן הקיימת לישראל, ושעליה בנו בינתיים ערבים בית. קרקע נוספת באזור זה נקנתה על ידי גורמים יהודיים פרטיים בשנים האחרונות. אפשרות נוספת שנבדקת עתה היא שגם במחנה הפליטים עיידה (במרחק 100 מטר מערבית לקבר רחל) ובמחנה הפליטים עזה (300 מטר מדרום לקבר רחל) יש קרקעות בבעלות יהודית, בדומה לקרקעות היהודיות שנקנו לפני כמאה שנה בדהיישה, בקלנדיה ובאזור ענתות.

אשכול הורה, דיין טירפד

אחד הפרוטוקולים שנשלפו עתה מארכיון ההסתדרות הציונית מתעד פגישה משנת 1944 בין שלום אליהו פריימן, השמש האשכנזי של קבר רחל, לבין נציגיו של יו"ר הוועד הלאומי באותה עת יצחק בן צבי. פריימן מוסר שם פרטים על מגרש שהיה שייך לקק"ל ועל המגרש ששייך לקלישר, ש"הקושאנים שלו נמצאים כנראה באמריקה", וכן על "שטחי קרקע אחרים - ברשות האדמו"ר מגור שליטא". "למר י. מ. טננבאום יש כנראה 150 דונם בסביבה ההיא וגם ליהודים מערביים יש אדמה בסביבה", מוסר פריימן.

אחר קצות החוטים הללו מנסים עתה להתחקות אנשי השדולה המאולתרת למען קבר רחל, המגובה על ידי פעילי שטח נמרצים כבר כמה שנים. מדי בוקר מגיעה לקבר קבוצה קטנה של תלמידי מרכז הרב. הם לומדים במקום עד הצהריים ואחר כך שבים לעיר. אולמרט, אנשי המפד"ל ומטה "יש שכר לפעולתך" - מטה נשים הפועל למען חיזוק האחיזה היהודית בקבר - פעלו כבר לפני שנים מול "אגד" והביאו לחידוש התחבורה הציבורית הסדירה למקום, שאחרי ההסכמים עם הפלשתינאים פסקה.

עיקר המאבק התנהל על ידי קבוצות נשים מחברון ומהשכונות גילה ומאה שערים בירושלים, במיוחד בשלהי שנת 2001, בתקופה שבה מנע צה"ל מיהודים את הגישה למקום מחשש לביטחונם. באותם ימים, שבהם תקפו הפלשתינאים כמעט מדי יום את המתחם באש מקלעים ורימונים, גם נפצעו כמה חיילים. תחילה המרו הנשים את פי החיילים וצעדו חשופות על הכביש, מתעלמות מהאזהרות ולעתים אף מתכתשות עם החיילים. אחר כך נכנע הצבא, ובמשך חודשים ארוכים עשה אוטובוס ממוגן ירי את דרכו הלוך וחזור בין מחסום 300 לבין מתחם הקבר. לעתים הולבשו הנשים באפודי מגן. היו שם נשות ברסלב ממאה שערים, נשות חברון בראשות הרבנית מרים לוינגר ובעיקר אשה אחת, מרים עדני, מורה ירושלמית חרדית שהפנתה לקבר רחל מאות אירועים: בת מצוות, ימי הולדת, כנסים ואירועי נשים.

במאי 2001 פרצו חילופי אש בין צה"ל לפלשתינאים בעת שקבוצה של כ-50 נשים וגברים שהתה בקבר. במשך שעות ארוכות היו חברי הקבוצה נצורים במקום, ורק כאשר נרגע מעט האזור הם הוחזרו לירושלים. היו גם ימים שבהם התעקש הצבא למנוע אפילו את הנסיעה המשוכפצת למתחם הקבר, ואז שבתו הנשים במכולה שהוצבה בצומת גילה והפעילו מוקד קבוע של מחאה במקום.

בפגישות עם השרים, הח"כים והרבנים, שמולם פעלה השדולה, נשלף והוקרא כמעט תמיד שירו של יצחק שלו, "אני רואה מחסומים", שנכתב לאחר הסכמי קמפ דייוויד, לפני קרוב ל-23 שנה. שלו כתב אז, הרבה לפני הסכמי אוסלו והיות הרשות הפלשתינית: "אני רואה מחסומים קמים שנית בדרך אפרתה/ מחסומי רפאים עולים מארץ תש"ח/ ורואה אני פתח צר ולפני טור נמשך/ יהודים מחכים להיתר הקלגס לבוא קבר רחל". גם "דגל ירוק מתנוסס על הקבר", ראה שלו בחרדתו תמונה שכמעט ונהפכה למציאות, "ופושטים בגדוד שם פלשת וכל מחניה/ ושומע אני בשניה את הקול וקול נהי תמרורים/ רחל מבכה על בניה".

חומר נוסף, מסוג שונה אמנם, משמש אף הוא היום את השדולה למען סיפוח הקבר לירושלים. מתברר שלא היה חסר הרבה שקבר רחל יסופח לאחר מלחמת ששת הימים לירושלים, וייכלל בתוך גבולה הריבוני של מדינת ישראל. ראש הממשלה אז לוי אשכול הורה לשר המשפטים שלו לכלול את הקבר בתוך גבולות השיפוט החדשים של ירושלים, וזעם כאשר נודע לו שהתעלמו מהוראתו.

בספרו "ירושלים עיר ללא חומה" מגלה עוזי בנזימן, שאשכול אמנם תבע לכלול בתחומי העיר את קבר רחל, אולם שר המשפטים לא נענה לו. בנזימן כותב, שיעקב שמשון שפירא ראה בשרטוט הגבולות נושא ביטחוני גרידא, ובנושאים אלה סמך תמיד על דיין. "לחבריו", הוא כותב, "היה שר המשפטים אומר: 'כאשר אני זקוק לחליפה, אני הולך לחייט. בענייני ביטחון - אני פונה לדיין'".

משה דיין, שר הביטחון אז, לא רצה להכליל את קבר רחל בתחומי ירושלים. תמך בו שר הפנים מהמפד"ל, משה חיים שפירא, שסבר כי די ברגישות הבינלאומית הנובעת משליטת ישראל על כנסיית הקבר שבעיר העתיקה. עמיתו למפלגה, שר הדתות זרח ורהפטיג, חלק עליהם. הוא ביקש להעביר גם את כנסיית המולד בבית לחם לשליטה ישראלית. לשיטתו, ראוי היה ששני האתרים הקדושים לעולם הנוצרי ייכללו בתחומי מדינת ישראל, "למען יכיר העולם הנוצרי בחשיבותה". רק חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים התברר לאשכול, שצידד בעמדתו של ורהפטיג, שדרישתו לא כובדה ושהקבר נותר מחוץ לגבולות ירושלים.

שמואל הנביא בילבל את החוקרים

התורה מספרת: "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קברתה היא מצבת קברת רחל עד היום" (בראשית, ל"ה, 20-19). לעומת זאת, הנביא שמואל מדבר על "קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח..." (שמואל א', י', 2), צפונה לירושלים. הסתירה הזאת גרמה לכמה חוקרים לפקפק במקום המקובל כיום כמקום קבורתה של רחל, במבואות בית לחם מדרום לירושלים. חוקר אחד זיהה את קבר רחל עם המצבות העתיקות הנמצאות מזרחית לירושלים ונקראות בפי הערבים קבור בני איסראיל - קברי בני ישראל. מצבות אלו נמצאו בקרבת הכפר הערבי א-רם. יש חוקרים, כמו ד"ר יואל אליצור, שיישבו את הסתירה הזאת והסבירו בשיטת לימוד דרשנית, שנחלת בנימין שבתחומה נכלל לכאורה קבר רחל בעצם רחבה יותר ונמשכת מהצפון לדרום עד דרך אפרתה, בואכה בית לחם.

המסורת העממית, מכל מקום, אינה מתעניינת בסתירה הזאת. כבר בדורות קודמים, החל מימי התייר האלמוני מבורדו (שנת 333) דרך התייר ר' פתחיה שעבר בארץ בשנת 1180, הרמב"ן (1267) וקבוצת תיירים נוצרית (1483), היא קובעת את קברה של רחל אמנו בדרך לבית לחם, במקום שאותו אנו מכירים כיום.

במשך דורות אחדים היתה המצבה תחת כיפה עגולה נשענת על ארבעה עמודי אבן, ורק מאוחר יותר בנו בין העמודים קירות, שהוקפו אף הם בחדר קטן בעל כיפה, לפי היתר מיוחד של מושל ירושלים הטורקי מוחמד פחה. בשנת 1841 השיג משה מונטיפיורי רשיון לתקן את קבר רחל מאת השלטונות הטורקיים, אשר הכירו בכך שמקום זה הוא רכושם הקדוש של היהודים. בפתח הקבר הותקנה דלת ברזל כבדה והמפתח הופקד בידי שמש יהודי. החדר שהקיף את המצבה שופץ וחדר נוסף נבנה בסמוך לקיים. כך קיבל קבר רחל את צורתו המוכרת לאורך שנים רבות, צורה שנשתמרה בתוך המתחם המבוצר, שהוקם כאשר החלו הפלשתינאים להתנכל למבקרים במקום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו