בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוקסם והוזה כולי

תגובות

ספרים חזקים בנויים לרוב על המתח העצום שבין המישור הנסתר למישור הנגלה. במישור הנגלה של "סיפור על אהבה וחושך", שהוא ספר חזק מאוד, מספר לנו עמוס עוז על התאבדות אמו. במישור הנסתר, גם מנגד עיניו, הוא מספר לנו גם על התאבדות עמו ועל התאבדות עצמו. התאבדות אמו, לאסוננו, נתממשה. האשה הדגולה, האומללה והחולה, המקסימה והחכמה - הלכה לעולמה. התאבדות עמו והתאבדות עצמו, לאושרנו - לא נתממשו, וכמו העקדה, להבדיל באלף הבדלות, לא היו אלא ניסיון, ניסיון התאבדות הפעם, שלמרות הנזקים העצומים שהסב לגיבור ולנו - נשארנו אנחנו והוא בחיים - ועדיין יש מקום לתיקון המעוות.

כוונתי, כמובן, לניסיון ההתאבדות הקולקטיווי של תקופת שלטונם של ברק, בן-עמי, ביילין, שנקרא לאחרונה על-ידי רביב דרוקר חרקירי, אבל זה חרקירי שהוחל בו למעשה עוד לפני כעשר שנים, בישראל ובאוסלו. בניסיון זה ממלא עמוס עוז, לפי גירסתו המדהימה של שמעון פרס, תפקיד כה מכריע, עד כי הוצע לו, כזכור, לשמש כשר, או אפילו כראש ממשלה, על ידי שמעון פרס בכבודו ובעצמו, הצעה שעוז דחה מכל וכל, ומצדו, במישור הנגלה, לא היתה כרוכה בשום היבריס. ואף-על-פי-כן: "הטלפון של עמוס עוז הוביל אותי לפעולה", קובע שמעון פרס בשחזרו את סיפור אוסלו ב"מעריב", 19.9.99, ובמקומות אחרים.

מובן שיש גם נראטיווים אחרים - של יאיר הירשפלד, למשל, ב"אוסלו: נוסחה לשלום" (עם עובד, תל-אביב, תש"ס). כמו-כן מובן שלא עמוס עוז ולא שמעון פרס יסכימו לקרוא להסכם אוסלו ניסיון התאבדות, ובמישור הנגלה יצדקו בהחלט באי-הסכמה זו, שהרי המניעים ההכרתיים, המניעים המודעים, של עוז ושל פרס להסכמי אוסלו היו רחוקים מהתאבדות ומכל מניע אחר מלבד הרצון הכן והטהור להביא לעם היהודי, לציונות ולמדינת ישראל שלום, ביטחון ועצמאות מלאה, כמדינה יהודית, בגבולות המרביים האפשריים והמוסריים, לפי דעתם, שיאפשרו גם לצד השני לממש את עצמאותו. בהזדמנות זו רצוני להביע, דווקא כמתנגד חריף להסכם אוסלו מרגע שנתפרסם, את שאט-נפשי העמוק כלפי כל אלה הקוראים להעמיד את "פושעי אוסלו לדין", ולהפוך בכך את מדינת ישראל לרפובליקת בננות שבה מעמיד כל שלטון חדש לדין את השלטון שקדם לו והופך כל משגה לפשע, ואת המדינה לגיהנום.

יתר-על-כן: מבחינה ספרותית, "סיפור על אהבה וחושך" רק הרוויח מאי-מודעותו של עמוס עוז למניעי ההתאבדות הנסתרים שפעמו בו, שהרי ספרים חזקים מאוד כ"סיפור על אהבה וחושך" בנויים כאמור דווקא על המתח העצום שבין הנסתר לנגלה, מתח שמבלעדיו אין ספרות. מה גם שלאחר כתיבת ספרו מתחיל עוז עצמו לחתור אל המישור הסמוי, באומרו, למשל לארי שביט, במוסף "הארץ" (1.3.02), את הדברים שכמה ממבקרי צריכים לשננם וללומדם: "הספר הזה הוא לא רק על אמי ואבי ולא רק על אמי ואבי ועל בנם. כתבתי אותו בשנים שבהן היו תקוות לשלום, ובשנים שהתקוות הללו קרסו. כמו שני המגדלים התאומים הן קרסו - באש ואבק וייאוש. אני חושב שבאיזשהו מקום כל זה חילחל אל תוך הספר".

אני מוכן להראות לעמוס עוז בדיוק את כל המקומות האלה, שיסודם, בהקשרם הנוכחי, ברומנטיקה ובארוטיקה, וסופם ברטוריקה ובפוליטיקה: "מלכודת אימים אשר כל באיה לא ישובון" (עמ' 508). מה זה אם לא אוסלו? "אסון גדול במסווה של מתנה מופלאה" (עמ' 426). מה זה אם לא אוסלו? "מכשפה מחופשת לילדה" (עמ' 263) או "המכשפה המחופשת לנימפת יער, זו שבעקבותיה דלקתי ומפניה נמלטתי בזוועה" (עמ' 264). מה זה אם לא אוסלו? והנה גם: "תחילה נשאבים בריחוף חולמני אל תוך היכל בדולח קסום ובסוף מתעוררים טבולים עד כאן בתוך בור ביוב נאלח" (עמ' 508).

כלום יש תיאור מדויק יותר מזה למה שקרה בין "הטלפון של עמוס עוז" לשמעון פרס, ובו הקריאה להושיט יד לשלום וקרש הצלה כמחווה אבירית-רומנטית לערפאת המסכן המוטל על הקרשים כיפהפייה הנמה, אחרי כישלון האינתיפאדה הראשונה ואחרי הביזיון הקולוסאלי של בריתו עם סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, זה הטלפון ש"הוביל" את שמעון ל"פעולה" - לבין ועידת טאבה, עשר שנים לאחר מכן, כאשר בתשובה לוויתורים ולווידויים של יוסי ביילין בה, הכתיבו לו שליחי ערפאת לוח זמנים, שלפיו על מדינת ישראל להתחיל לקלוט מיד, בכל שנה, כ-400 אלף אלף פליטים פלשתינאים, עד תום כל הגוי לעבור את הירדן ואת הליטאני! מי מלאו לבו לטעון איפוא בחוצפה כי תמורת השטחים שמעבירה ישראל לידי הפלשתינאים ותמורת סיום "הכיבוש" אין היא מקבלת מהם מאומה? והרי היא מקבלת מהם דבר חשוב בהרבה משטחים, היא מקבלת מהם אנשים! ובמלים אחרות: לא שלום תמורת שטחים מונח איפוא ביסוד אוסלו, לפי התפישה הערבית, כי אם פליטים תמורת שטחים! מדינת ישראל תוותר לפלשתינאים על כל השטחים ולעומת זה יוותרו לה הפלשתינאים על כל הפליטים; פליטים פלשתינאים שבתוך כמה שנים, עם חזרתם אליה, יהפכו את מדינת ישראל לא רק ממדינה יהודית למדינה פלשתינאית (שנייה!), אלא ממדינה פאשיסטית ריאקציונרית למדינה דמוקרטית מתקדמת, כסוריה, סעודיה, לבנון ועיראק.

כלום אין זה ברור עכשיו מה פשר קינתו המזעזעת באמת של עמוס עוז על "התקוות הגדולות לשלום", קינה שנכתבה למעשה כאשר התברר כי לא שלום מוכנים לתת לנו הערבים תמורת שטחים, כי אם פליטים! וכי לא השחרור מן ה"כיבוש" הוא מגמת פניהם כי אם כיבוש הפוך! אכן, גם לקינה זו שורשים רומנטיים-אירוטיים עמוקים ב"סיפור על אהבה וחושך", שהרי מול שני המגדלים התאומים הקורסים לעינינו בטלוויזיה, מתנשאים וקורסים לעינינו ב"סיפור על אהבה וחושך" שני סיפורים תאומים מפעימים, על שתי ילדות חמודות, שנהפכו לשתי מפלצות מפחידות - דווקא כתוצאה מניסיונותיו של עוז, בשני "התקפי" היבריס איומים שהיו לו בילדותו, להתקרב אליהן, להרשימן, לשוחח עמן - ולקבל מהן, כבאוסלו אחרי כן, את ההפך הגמור ממה שהיה בטוח שהוא עומד לקבל. האם רק מקרה הוא איפוא ששתי הילדות החמודות שנהפכו ב"סיפור על אהבה וחושך", כבסיפור ילדים, לשתי מפלצות מחרידות, הן דווקא ילדות ערביות, ממש כשני התאומים הערביים מ"מיכאל שלי", המכינים את המפץ הגדול? "בעודני יושב ומחכה... חלפה על פני פתאום בתקתוק צעדים מהירים ילדה קטנה שהיתה מחופשת כמו בפורים... היא היתה פעוטה אף יותר ממני, בן השלוש וחצי (או אולי כבר כמעט בן ארבע)... קמתי איפוא המום ומרותק והתחלתי ללכת, מוקסם והוזה כולי, בעקבות הפעוטה הזאת. רציתי שהיא תראה אותי. רציתי לעשות או להגיד לה משהו שיגרום לה להתפעל ממני" (עמ' 260).

ואם תאמר שדברים כאלה קורים לעמוס עוז רק בגיל שלוש וחצי או ארבע - הנה בהיותו בן כפליים מזה ויותר - הוא מגיע שוב אל ילדה ערבייה, והפעם אל ילדה באמת, ולא הזיה מהלכת על שתיים, ומצליח ביוזמתו להגיע אתה לכלל שיחה ואפילו שיחה פוליטית שיש בה לפתור את הסכסוך היהודי-הערבי: "אני לובש איפוא ארשת פנים ייצוגית, ומחווה באוזניה את הדעה שבארץ-ישראל יש די מקום לשני העמים אם רק ישכילו לחיות זה עם זה בשלום ומתוך כבוד הדדי". גם כאן ההיבריס משתולל, שהרי... "מרוב יהירות, אני מדבר אליה לא בעברית שלי כי אם בזו של אבא ואורחיו: חגיגית, מצוחצחת, כמו חמור מחופש שלבש שמלת נשף ונעל נעלי עקב" (עמ' 370).

נקמת האלים על ההיבריס ואפילו על ההיבריס האירוני אינה מאחרת לבוא: "מוקסם והוזה כולי"! (עמ' 260) - זה משפט המפתח הן לסיפור אוסלו והן לסיפורים על שתי הילדות הערביות, שהרי בסופו של דבר נתברר כי הראשונה שבהן "כלל לא היתה ילדה: לא פיה ולא שום נימפת יער כי אם אשה לעגנית... מקרוב היה בפניה איזה תו של עורב עקום-מקור וקפוא-עין. בעלת מום היתה זו, מחרידה... צווארה העתיק היה מחורץ ואת כפות ידיה פתחה לרווחה והושיטה פתאום לקראתי, צוחקת בתוך כך מין צחוק - לחש נמוך ומבעית, זוממת לגעת בי כדי לפתות ולקחת בשבי, אצבעותיה היו צפודות, גרמיות, דומות לטפרים של עוף רע"... "בו ברגע הסתובבתי וברחתי ממנה טרוף-נשימה, מבועת, מתייפח... הולך ותועה, הולך ואובד דרך, הולך ומסתבך בעומק המבוך; אף פעם אחת בימי חיי, לא לפני כן ולא אחרי כן, לא התנסיתי בחרדת זוועות כזאת: הלוא אני חשפתי את הסוד הנורא שלה שהיא לא ילדה, שהיא מכשפה מחופשת לילדה"... וכי ברק לא מתפאר, שמטרתו היתה להסיר את תחפושת השלום של ערפאת.

אבל גם הילדה השנייה, שעמה "פתחתי... להוט כולי לקשור קשר, ובכך - לפזר דעות קדומות ולקדם במשהו את ההתפייסות בין שני עמינו" - גם היא הפכה עד מהרה למכשפה, אם לא למעלה מזה: "זוכר עד עכשיו, כמו שתי כוויות גחלים חדות, את עיניה מתחת למסגרת האבל של גבותיה השחורות המתחברות זו לזו: תיעוב ויאוש ופלצות ושנאה רושפת הטיח בי מבטה"... כל זאת דווקא לאחר שנדמה היה כי מאמצי ההידברות וקשירת הקשר עמה הצליחו, ממש כבאוסלו, ומעכשיו פתוחה הדרך. כיצד קרה הדבר - מוזמן הקורא לקרוא, או לחזור ולקרוא, ב"סיפור על אהבה וחושך". אך במלים אלה ממש, שהשתמשתי בהן כאן, "מעכשיו פתוחה הדרך"! סיים עמוס עוז את מאמרו ב"ידיעות אחרונות", 20.9.1993, מאמר תהילה לשמעון פרס שנשא את הכותרת: "שמעון פרס האדריכל".

למי פתוחה הדרך? למה פתוחה הדרך? ממש באותו גיליון של "ידיעות אחרונות" שבו פורסם מאמרו של עוז לפני כתשע שנים, נתפרסם גם מאמרו של יגאל כרמון, לא סופר אלא מזרחן, שהיה כמעט עד לפרסום מאמרו יועץ ראש הממשלה לענייני טרור, ושבניגוד לרוח המשיחית של מאמר עוז, ראה רק שחורות: "בהכרתה באש"ף", כתב כרמון, "בחרה ממשלת ישראל באופציה היקרה ביותר - זו הצופנת בחובה את רוח האירידנטה הפלשתינית... אופציה אשר משך שנים ידענו, ובצדק, כי היא עלולה להמיט אסון על האזור: לזעזע את המשטר בירדן, לעורר את האוכלוסיה הפלשתינית בישראל... ולסבך אותנו בתביעתו של אש"ף, כמייצג העם הפלשתיני ופליטיו, לזכות השיבה למדינת ישראל"... דברים דומים שלח באותם ימים פרופ' יהושע פורת ל"העולם הזה", שלפי מיטב המסורת הדמוקרטית סירב פשוט להדפיסם.

דברים חריפים יותר אמרתי אני באותם ימים הן לעמוס עוז, והן לא"ב יהושע ורעייתו, כשלשאלתם מה דעתי על אוסלו, עניתי: "אני בעד פשרה, אבל האנשים שעשו את אוסלו הם פרחחים חסרי אחריות". לא התכוונתי כמובן לא לעוז ולא ליהושע, אלא לאנשים שניהלו בפועל את המשא ומתן. והוספתי מיד: "לא פושעים חס ושלום, ולא בוגדים חס ושלום, ישמרנו האל מביטויים כאלה, אלא פרחחים חסרי אחריות שכוונותיהם טובות ומעשיהם מכשילים את כוונותיהם". נחמה פורתא אני מוצא בעובדה שגם עוז וגם יהושע אישרו באוזני באחרונה את דברי אלה שנאמרו ב-1993, וגם בעובדה שעיתון "הארץ", שאפילו עמוס עוז תקף אותו מעל דפי מוסף "הארץ" (1.3.02), לא פסל מעולם שום מאמר שלי כש"עירבתי" ספרות בפוליטיקה.

מכל מקום, העובדה שהז'אנר של סיפור ייעוד, שמזה שנים רבות אני מנסה לבססו ולפתחו (וראה ב"כיוון הנגדי", 1995, בעריכת ניצה בן-דב, מסכת שמחת עניים לבן אהרון ואלון, pp. 3,31,91 ,Ruth Kartun-Blum, Profane Scriptures, Cincinnati 2002 ,2001), זכה עכשיו לאחד מביטוייו החזקים ביותר, גם בספרות העולמית לדעתי, ב"סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז; עובדה זו מאשרת את דעתו של בועז ערפלי, כפי שנתפרסמה ב"תרבות וספרות" (19.7), שהיא גם דעתי כפי שנתבטאה במראי המקומות הנ"ל, ש"הציונות היתה מלכתחילה קפיצה נועזת, אבל קפיצה של חיים ואל החיים, גם בחובן התרבותי, ומכל הניסיונות היהודיים של המאות האחרונות היא עדיין הניסיון המוצלח ביותר". עם זאת, לא רק את הסכסוך היהודי-ערבי, אלא גם את הבעיה של העברת תרבות, טרם פתרה הציונות, ועוד אנסה להוכיח שהפתרון הראשון מותנה בפתרון השני. מבחינה זו, וגם מן הבחינה הספרותית הטהורה, הפרק האחרון ב"סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז, כמו גם הפרק האחרון ב"הכלה המשחררת" לא"ב יהושע, עדיין לא נכתב, והוא יוכל להיכתב רק אחרי שילמדו שני הסופרים האלה היטב את שתי היצירות הללו ויסיקו מכך את מלוא המסקנות הספרותיות והרעיוניות המסתתרות והמודחקות.

מאמר מסיים ומסכם לסדרה, כולל המשך לתשובות, יתפרסם במלאות שנתיים ל"מלחמת ראש השנה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו