בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מת ההיסטוריון חתן פרס ישראל יהושע אריאלי

תגובות

ההיסטוריון זוכה פרס ישראל יהושע אריאלי מת אתמול בירושלים, והוא בן 86. אריאלי נולד ב-1916 בקרלסבד, צ'כוסלובקיה, למשפחת לבל הציונית. בטרם השלים את לימודיו, עלה בגיל 15 לארץ ישראל. הוא בילה שנתיים מאושרות בכפר הנוער בן שמן, מוצא שפה משותפת (גרמנית) עם המנהל ד"ר להמן ופחות עם חבריו למחזור. עם סיום הלימודים לא הלך עמם להקים את גנוסר, אלא הצטרף לקיבוץ חפציבה. משחלה במחלת הקדחת, עקר לתל אביב וכחלוץ טוב עבד במוסך. אחר כך עבר לירושלים והתקבל ללימודי היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. כאן ספג תורה מפרופ' ריכרד קבנר, המורה הדגול להיסטוריה, ולימים הפך לתלמידו האהוב ביותר: שולחן הכתיבה והכסא של קבנר נמצאים בחדר עבודתו של אריאלי.

הלימודים נקטעו כשאריאלי התגייס לחיל החפרים של הצבא הבריטי ב-1940 ונשלח ליוון, שם נפל שנה אחר כך בשבי הגרמני. הוא נדד במחנות מעצר ביוון ואחר נשלח למחנה שבויים בגרמניה, ממנו כתב מכתבים רוויי געגועים לארץ: "חלום הבלהות שלי הוא שאחזור אי פעם לארץ, וארצה לספר את שעבר עלי, אך איש לא ירצה לשמוע". הוא שב בתום המלחמה, ונישא ליעל, שחזרה אף היא מהצבא הבריטי. אך הלימודים נקטעו שוב עם פרוץ מלחמת הקוממיות. אריאלי התמנה כמפקד הגדנ"ע בבירה, וחניכיו רשמו פרק מפואר בהגנת העיר. אולם באפריל 1948 הם נקראו לבצע משימה קשה במיוחד: לקבור 110 גוויות של תושבי הכפר דיר יאסין שנהרגו בהתקפת האצ"ל והלח"י (מפקד המחוז דוד שאלתיאל דחק בו להיחפז, משום שלמחרת הייתה אמורה להגיע ועדת חקירה של הצלב האדום). הוא לא הרבה לדבר על כך, אך מן החוויות הקשות הללו חצב את ההומניזם הבלתי מתפשר שלו.

ב-1951 הוא זכה במלגה לאוניברסיטת הרוורד, ושם עבד על הדוקטורט שלו, אותו השלים אחר כך באוניברסיטה העברית, על "ההיסטוריה של מושג האינדיבידואליזם בארה"ב, 1912-1940". מכאן צמח ספרו מפלס הדרך, "אינדיבידואליזם ולאומיות באידיאולוגיה האמריקנית", שהראה כיצד אמריקה שימשה כר פורה להגשמת הרעיונות של תנועת ההשכלה, האידיאולוגיה הליברלית, האמונה הרפובליקנית, ומושגי החירות והאינדיבידואליזם. שני כרכיו על "המחשבה המדינית בארצות הברית" הם נכס צאן ברזל בכל ספריה. הוא דחף את לימודי ההיסטוריה בבתי הספר, ועמד בראש המכון האוניברסיטאי בחיפה, ממנו צמחה האוניברסיטה בעיר. הוא היה איש רנסנס ומורה גדול שהעמיד תלמידים רבים אשר ראו בו מצפן מוסרי. מעולם לא התבצר במגדל השן: כשחשב שראש הממשלה דוד בן גוריון טעה והיטעה בעניין פרשת לבון, הוא הצטרף לתנועת "מן היסוד" והתפלמס עמו בספר שכתב: "הקנוניה". הוא יעץ למייסדי "שלום עכשיו", אך כשנולד "מכתב הקצינים" הראשון הוא התנגד לעירוב צה"ל בפוליטיקה. מאז מלחמת ששת הימים התריע כי הכיבוש יוביל להתקוממות אלימה של הפלשתינאים ולהשחתת החברה הישראלית, ולאחרונה אמר לתלמידו ד"ר דוד אוחנה כי "צריך להגן על יהודי התפוצות מפני מדינת ישראל".

ביום הולדתו השמונים כתב עליו ידידו הפילוסוף וההיסטוריון ישעיהו ברלין: "לא תמיד ההיסטוריונים הם בעלי יושרה מוחלטת, למדנות עצומה והבנה מעמיקה של בני האדם, במיוחד כאשר הם נמצאים תחת לחץ. אריאלי ניחן בכל האיכויות הללו, ובנוסף על כך - ברוחב הלב".

כשהוענק לו פרס ישראל ב-1993, כתבו השופטים: "כאדם, כאינטלקטואל וכהיסטוריון, פרופ' אריאלי העשיר את הנוף בארץ, בקבעו נורמות מחמירות כלפי עצמו וכלפי אחרים". עם הסתלקותו, הארץ שעליה לחם ואותה אהב, נעשתה ענייה יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו