בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא בודקים את הגבולות

תגובות

"גבולות הפיסול". גן התעשייה בעומר, המוזיאון הפתוח בתפן, אוניברסיטת בן גוריון. אוצרים: רותי אופק, חיים מאור וחיים פינקלשטיין

"גבולות הפיסול" היא תערוכה שאפתנית. שלושה אוצרים אצרו יצירות של 32 אמנים בשלושה אתרים: בדרום הארץ - בגן התעשייה בעומר ובאוניברסיטת בן גוריון; ובצפונה - במוזיאון הפתוח בתפן. האוצרים ניסו לתת לאמנים הזדמנות לממש פרויקטים שלא יכלו לממש במסגרת אחרת, ובתערוכה ניכרת ההשקעה הכספית הגבוהה, אך התוצאה בעייתית ומאכזבת.

הבעיה המרכזית היא פיזור התערוכה באתרים מרוחקים זה מזה. כדי לעשות השוואה ואינטגרציה של כל חלקי התערוכה יש לראות אותם בתוך פרק זמן קצר; בגלל המרחק, ספק אם צופים רבים יעשו זאת. האכזבה נובעת מכך שהתערוכה אינה מקיימת את מה שכותרתה מבטיחה: רוב העבודות אינן מתגרות בגבולות הפיסול השגור בישראל כבר שנים ואינן מציעות מבט רענן או ביקורתי. אין ולו עבודה אחת שאפשר לראות כחוקרת גבולות - כלומר בודקת רעיון או טכנולוגיה חדשים. תחושת החמצה מרחפת מעל לתערוכה, במיוחד בתקופה שבה נעשים מעט מאוד ניסיונות מקיפים למפות אמנות ישראלית עכשווית.

בדרום מציגים 19 אמנים. סגנון העבודה שלהם נע מפיסול מסורתי לטכניקות חדשות יותר, אבל בשום מקרה לא מדובר בפריצות דרך, ואפילו לא בנקודות ציון.

בגלריה האוניברסיטאית בקמפוס של אוניברסיטת בן גוריון מוצג המקבץ החלש ביותר. העבודה של עפרה צימבליסטה, "אוחתי" (לבוש מסורתי של אשה בדואית יצוק באלומיניום וצבוע), העבודות של דורון איליה (העשויים חומרים "עניים" כמקלות וקש) והפסל של אסתר כהן (באותו סגנון) הם דוגמאות לפיסול שחוזר לעייפה על נוסחאות מוכרות, בלי להוסיף עליהן דבר.

מוצלחת הרבה יותר העבודה שמציג פיליפ רנצר: תלת-אופן תלוי מהתקרה, שהוצג גם בתערוכת היחיד המצוינת שלו בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב לפני חודשים ספורים. האופניים ישנים וחבוטים - רנצר קנה אותם מרוכל אחרי שראה אותם וחש כאילו מישהו אחר עשה פסל שלו - וקשורים אליהם חוטים, סרטים ושאריות בד מסוגים שונים. המראה מזכיר עץ משאלות ליד קבר צדיק בגליל. גם עבודה זו, שמתייחסת למסורת ה"רדי מייד", שראשיתה בתחילת המאה הקודמת, ולפיסול האמריקאי שמסביב לתנועת הביט של שנות ה-50, אינה בוחנת את גבולות הפיסול, אלא פועלת בתוכם.

יצירתו של נעם ברסלבסקי היא היחידה בחלק זה של התערוכה שנראית עכשווית מבחינה טכנולוגית, אף שגם היא אינה פורצת דרך. ברסלבסקי תלה מהתקרה שישה קונוסים שכל אחד מהם מצופה בחומר שונה. כשמכניסים את הראש לתוך הקונוס, כאל כובע, נשמעים משפטים בנאליים. מתחת לקונוס המצופה שוקולד, למשל, נשמע המשפט "אחי, בשבילך הכל". כאן הצופה הוא שמפעיל את העבודה, ובלי נוכחותו העבודה נשארת חלקית, אילמת.

הצגת המיצב של מירי צייס בתערוכה היא בעייתית. המיצב, שהיה אחד הבולטים בתערוכת הבוגרים של המדרשה בבית האמנים בבית ברל, הוא חלל בהיר שבו פסלים ואובייקטים העוסקים בזחלים ופרפרים, במוות ותחייה. העבודה אמנם מסקרנת, אבל ניכרת בה מידה של בוסריות סטודנטיאלית. חבל שצייס לא מציגה כאן יצירה חדשה.

בגן התעשייה בעומר מוצג מקבץ יצירות טוב יותר, ובראשן המיצבים של חיה אסתר ושל דמיטרי יוזפוביץ. אסתר, משוררת ואמנית חזותית, יצרה מיצב פיסולי מדוכני תפילה, נייר ובדים שעליהם רקמה ניצני פרחים של צמח הציפורן. לצד הבדים הרקומים יש ערימות של ציפורן ואגדים של מקלות קינמון, היוצרים חלל ריחני וקסום, אך מעיק. ככל שמתבוננים יותר, הבד הרקום נראה דומה לעור שהופשט מחיה, לדבר שהיה בעבר חי ונושם.

יוזפוביץ מציג מה שנראה מבחוץ כבקתת חומר שהועתקה מכפר רחוק ומתרבות רחוקה. הבקתה עשויה בוץ מאגם ירוחם הגווע, מקום שיכול לשמש משל למקומות נוספים בדרום - האגם פותח כאטרקציה תיירותית, אך הפרויקט נכשל, בין השאר כי זוהם בשפכים תעשייתיים מהאזור, אותו אזור שהאגם היה אמור לגאול משיממונו. בבוץ שהתייבש אפשר להבחין בפחית משקה ישנה ובקופסאות, ובתוך הבקתה מוצג סרט וידיאו של האגם הגווע בשעות שונות של היממה. יוזפוביץ, שהציג לפני שנה בתערוכת הבוגרים בבצלאל עבודה אחרת שעסקה בסביבה (באדריכלות הקרוואנים), נראה כאמן שכדאי לעקוב אחריו.

בין היצירות השאפתניות יותר, אך המאכזבות, אפשר לציין מיצב של מיכה לורי, שבנה מבנה עגול ובו משובצים ארבעה מסכים. במסכים משודרים שני סרטי וידיאו: באחד מהם נראה רוכב אופנוע הנע במין רשת עץ עגולה; ובאחר דמות, ספק אשה ספק גבר, המלקקת מעגל של שוקולד. לעבודה כולה קוראים "חור בנשמה", ולורי ממחיש את כוונתו באופן כמעט אילוסטרטיווי: החור עגול, רשת העץ עגולה, קו השוקולד מתווה עיגול - ואין מוצא מהמעגל.

יצירות מעניינות נוספות הן "משטחי מעבדה" של דורית דינור - שורה של קופסאות ומכלים קטנים ובהן מין מחקר מקיף על היחס שבין חלודה לברזל, ו"הדברים הנפלאים שאפשר לעשות בעזרת הפיסול" של יעקב חפץ - העשויה כמה חלקים ובהם דימוי חוזר של פטיש מדונג במצבי המסה שונים.

בתפן מוצג מקבץ היצירות הטוב ביותר, וכדאי לבקר שם גם בלי קשר לחלקי התערוכה האחרים. פני יסעור מציגה פיתוח והמשך לעבודה שהציגה בדוקומנטה 10 בקאסל, גרמניה, ב-1997. על ארבע יריעות גומי כתומות ועבות היא שירטטה את מפת הרכבות של גרמניה ב-1938 בתבליט גומי יצוק. היריעות תלויות ממתקן מתכת, ויוצרות מסך בחלל. כיתוב קצר וברור מציג דימוי מהלך אימים, למשל "האי רציונליות של הרציונליות עצמה".

בלו סימון פיינרו מציג יצירה בשפה שביסס ב-15 השנים האחרונות, אך זו אינה מעבודותיו המצטיינות. הוא יצר מין חליפת אסטרונאוט לבנה התלויה באוויר, בראשה קסדת אופנוען ומעליה טלוויזיה זעירה בשחור-לבן הקולטת שידורים. באזור החזה בולטות מתוך כיסים האותיות ש' ומ'. "שם" הוא מוטיב חוזר בעבודתו של פיינרו, המרמז גם על מקום וגם על שאיפה להתמזג עם השכינה. מאחד הכיסים בולט שופר, וכיס אחר מלא עפר.

הפער בין המחוות הרוחניות ובין הטלוויזיה - שמשדרת ללא הרף בליל רדוד של מלל ודיבורים - הוא פער אירוני. היצירה מזכירה את דמות העיתונאית מהסרט "קיקה" של פדרו אלמודובר, שמחברת מצלמת וידיאו לראשה ורשמקולים לגופה כדי להפוך את עצמה ליחידת קליטה ושידור, ולמעשה מבטלת את העצמיות שלה.

השימוש במכשירי טלוויזיה המשדרים ללא הרף אינו חדש. נאם ג'ון-פייק הוא האמן הבינלאומי הבולט הראשון שעשה בכך שימוש כבר בסוף שנות ה-60.

אחת העבודות המופשטות ביותר היא "מבעד לקיר הריח" של יהושע רוזנמן, אמן ישראלי הפועל בעיקר בהולנד. הוא יצר מעין ארון, שהדופן שלו נראית כקיר ומחוררת בעדינות. דרך החורים עובר ריח מתמציות המצויות בתוך הארון. העבודה דורשת מהצופה ריכוז וסוג של קשב, אבל קשה לומר שהיא מתרוממת מעבר לגימיק שכרוך בה.

יזהר פטקין, אמן ישראלי שפועל בעיקר בארצות הברית, אך באחרונה מרבה להציג בישראל, יצר את "הרגע שבו אני מתעורר" - יצירה שבמבט ראשון נראית כמו כד או פרוטומה משובשים. העבודה עשויה אלומיניום שעבר תהליך חשמלי המשנה את צבעו ומעניק לו מראה קיטשי בזהב, ורוד ותכלת. זו מין גרסה מערבית לפסל האל שיווה ההודי מרובה הידיים, אלא שכאן הגוף והראש נעלמו, ונשאר מין גוש קשור בסרט ובו ידיים אדומות ציפורניים בתנוחת תפילה. זהו פסל טוב ומרתק, הנוגע במסורת הפסל כממחיש אגדה.

ליצירה המאכזבת ביותר בתפן יש דווקא שם נפלא: "שתיקה לכל פועל, ציפור לכל עקרת בית". זו עבודה גדולה, מסורבלת ומורכבת של צביקה קנטור: רמזור גדול, שבו שתי מנורות ירוקות ואחת אדומה; מין דמות קרטון הנראית כמו הכלאה של ציפור וחמור. זהו רק הד קלוש ליצירות המרתקות של קנטור מהעבר, והפיוט שבשם אינו ממומש.

עבודות בולטות נוספות הן השושן הכחול מוקף השוטים של מוטי מזרחי; דמויות הברונזה המוקטנות של אורי קצנשטיין, שהוצגו בביאנלה בוונציה ב-2001 ובאחרונה גם בגלריה גבעון בתל אביב; עבודת הווידיאו "שמש שחורה" של בוקי שוורץ, שדומה מאוד לעבודה שלו מסוף שנות ה-70; וחדר עופרת שיצר אבי שחם, ובו חלקי מתכת מחלידים ומים מטפטפים העושים את הזמן נוכח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו