בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיה ובדיה

מבוא לספרות ההיסטורית שבמקרא אלכסנדר רופא. הוצאת כרמל, 115 עמ', 58 שקלים

תגובות

הכרת עברנו בתקופת המקרא היא משימה חשובה לכל ישראלי. אין כאותה תקופה, שבה היינו עם חופשי בארצו, קרובה ללבנו: למפנה הציוני המודרני בתולדותינו, שמטרתו היתה להפוך אותנו מעם "מפוזר ומפורד בין העמים" לעם נורמלי, עם בין עמים, המקיים את עצמאותו בארצו. על כן מגיעה מראש תודה לפרופ' רופא, שבספרו האחרון "מבוא לספרות ההיסטורית שבמקרא" עוזר לנו להכיר תקופה זו בתולדותינו.

כדברי המחבר, הספר "מכוון לקורא המשכיל הלא מקצועי ולתלמיד המתחיל בחוג למקרא" (עמ' 7), אך יחד עם זה יש בו גם סממנים רבים, המכוונים ליודעי-דבר ועונים במדה רבה גם לדרישות כגון השוואות בין טקסטים מקבילים, בין נוסח המסורה ותרגום השבעים, הערות מלומדות עם ציון ספרות נוספת הנוגעת לעניין, ועוד.

עיקר החומר שהמחבר דן בו, הוא, כמובן מאליו, הקטעים ההיסטוריים בתנ"ך: נביאים ראשונים, עזרא-נחמיה ודברי הימים. את הפרק הראשון הוא מייחד להבחנה בין הסוגים הספרותיים השונים בנביאים ראשונים, שאותם הוא מכנה אנקדוטות, מעשיות, לגנדות, "צדקות ה'", כרוניקות מקדש, היסטוריוגרפיה ועוד. לדעתי לא כל ההבחנות ברורות ומוצדקות. מה למשל ההבדל ה"סוגי" בין נפילת שאול הרודף בידי דוד הנרדף (שמ"א כ"ד וכ"ו) ובין חיפוש האתונות בידי שאול, מפגשו עם שמואל ומשיחתו לנגיד (שמ"א ט'), המצדיק, כביכול, את סיווגו של הראשון כ"אנקדוטה" והשני כ"מעשייה"? גם תיאור המתת בני אחאב בידי יהוא (ואופן המתתם) וחיסול עבודת הבעל בשומרון (ואופן חיסולו) - מסווגים משום מה כ"אנקדוטות", אף על פי שהם שייכים לכל הדעות לקטגוריית ה"היסטוריוגרפיה".

אך רוב דבריו של רופא מתמקדים מטבע הדברים באופן כתיבת ההיסטוריה המקראית. בעניין זה הוא מעיר כבר בראשית דבריו הערה חשובה. לדבריו, בהיסטוריוגרפיה הקדומה "יוחסה התשועה לגיבור עצמו... ורק במשך הזמן הטעימו שהיא תשועה אלוהית, ואז הוסיפו בכתובים את שם ה'" (עמ' 20), וגם אם באגדות הגיבורים העתיקות מופיעה הישועה כישועת ה', הרי שבתשתיתן מונחת ההנאה "לספר את הגבורה האנושית" (עמ' 21). רק חבל שהבחנה זו אינה תמיד ברורה בהמשך הספר, והקורא התמים עשוי לחשוב שבכל זאת "לה' הישועה". לדוגמה, הוא כותב, שירמיהו "מסור לדבר ה'" (עמ' 36) ולא "להשקפתו שלו", או ש"ה' משיב ליונה" (עמ' 37) ולא "הוא שוקל בדעתו".

נימה זו של ייחוס המאורעות לה', סבור רופא, הביאה עמה מגבלה חמורה בהיסטוריוגרפיה המקראית: אי-יכולת להתמודד עם הגורמים הריאליים - המדיניים, החברתיים, הכלכליים ואחרים - המניעים את ההתרחשויות ההיסטוריות. עם זאת, לדעתו, אפשר לשחזר, "מפרטים פזורים ושברי ידיעות" (עמ' 29) המצויים בטקסטים, את המהלך האמיתי של ההיסטוריה. כדוגמה מובהקת לכך הוא מביא את תיאור מלכות דוד בספר שמואל ב', שממנו אפשר לעמוד על מדיניות הפנים והחוץ שלו ולהבין מדוע, כמדינאי, פעל כך ולא אחרת. וזאת למרות שהמחבר המקראי מציג את ההתרחשויות כנובעות ממניעים אישיים: קנאה, תאוות שלטון, אהבה, שנאה וכד'.

אך רופא לא תמיד עקבי גם בעניין זה, ולא תמיד מסיק את המסקנות ההיסטוריות המתחייבות מהכתובים. למשל את פרשת "פסל מיכה (שופטים י"ז-י"ח) הוא רואה בעיקר כחומר פולמוסי נגד האלילות וריבוי מקומות הפולחן מצד הרפורמה הדתית של יאשיהו, במקום לנצלו כראוי כמקור היסטורי להכרת דמותה הפגאנית של אמונת יהוה בראשית תקופת השופטים: מקדש פרטי עם עשיית פסל ומסכה, אפוד ותרפים, שאילה באלוהים, מינוי כהן מבני המשפחה (עד שיזדמן כהן מומחה, הוא נכד משה!) והקמתם כמקום פולחן לגיטימי (בדן) "עד יום גלות הארץ" (שופטים י"ט 30).

בתיאור אופן חיבורם של "נביאים ראשונים" רופא קורא תיגר על העמדה המקובלת מבית מדרשו של החוקר הגרמני הנודע מרטין נות, הטוען שכל "נביאים ראשונים" (יחד עם ספר דברים) הם חיבור אחד ואחיד (גם אם פעלו בו גם עורכי-משנה שונים), פרי עריכה דאוטרונומסטית (משנה-תורתית), שלפיה כל תולדות ישראל הן תולדות הברית בין ה' לעמו, וביתר דיוק, תולדות הפרת ברית זו והתוצאות הקשות שנבעו ממנה.

רופא שולל תפיסה אחדותית זו, ומבחין שתי עריכות ב"נביאים ראשונים": דרומית-משנה- תורתית וצפונית-אפרתית, ו"חטיבת סיפורים" (שמואל א', י"ג, מלכים א', ב'), שאינה שייכת לא לזו ולא לזו. העריכה הדרומית כוללת, לדעתו, את ספר דברים, את מחציתו הראשונה של ספר יהושע ואת רוב ספרי מלכים, והצפונית-אפרתית את תיאור מעשי השופטים (שופטים ג'-ט"ז), כולל מעשי עלי ושמואל (שמואל א', א'-י"ג) שגם הם נחשבים שופטים. נימוקיו הם בעיקר הבדלי גישות והשקפות בין שתי העריכות, שהחשובים בהם הם הדגשת ריכוז הפולחן בירושלים בעריכה הדרומית והעדרו המוחלט בצפונית; ראיית מלכות דוד ושושלתו כרצון ה' בדרומית ולא רק העדרה בצפונית; ראיית עצם המלוכה בה כ"מאיסה בה'"; ראיית דמות הנביא כמגיד עתידות בדרומית, כמזהיר ומוכיח בצפונית; ראיית התורה כתורת משה מסיני בדרומית, והעדר מודעות זו בצפונית. חבל רק שבדבריו על "חטיבת הסיפורים" הזאת ("פרקי שאול ודוד", עמ' 54-51) רופא אינו מדגיש דיו את יחודיותה, יופיה וערכה ההיסטורי, לפי שנכתבה, לכל הדעות, סמוך לאירועים המסופרים בה.

לא כאן המקום להכריע מי משניהם צודק, נות או רופא, אך האמת ניתנת להיאמר שנימוקיו של רופא להבחנה בין העריכה הצפונית לדרומית לא תמיד משכנעים. למשל, הלגיטימיות הבלעדית של ירושלים כמקום פולחן חלה - גם לפי העריכה הדרומית המשנה-תורתית - רק מהקמת בית המקדש ואילך (מלכים א', ג' 2, ועוד) ועל כן אין באי-הזכרתה בספר שופטים שום הוכחה לשייכותו של הספר לעריכה הצפונית-אפרתית דווקא, כטענתו. עובדה היא, שאין לעריכה המשנה-תורתית - שאליה שייכת פרשת אליהו, לכל הדעות, וגם לדעת רופא (עמ' 54) - דבר וחצי דבר נגד הקורבן שהקריב אליהו על מזבח ה' "המרופא" על הר הכרמל בליווי היפעמות העם כולו (מלכים א', י"ח 39-30), אף על פי שהמעשה אירע זמן רב אחרי הקמת המקדש. על אחת כמה וכמה אין לדרוש ממנה גינוי על מעשים דומים שנעשו בתקופת יהושע והשופטים.

תחום אחר של ההיסטוריוגרפיה המקראית הוא הספרים המאוחרים: דברי הימים, עזרא-נחמיה ודניאל. את זמנו של ספר דברי הימים קובע רופא - על פי נימוקים לשוניים והמציאות הפוליטית המשתקפת בו - לשלהי האימפריה הפרסית: המאה הרביעית לפני הספירה. יש להצטער על שרופא אינו עומד על אופיו המיוחד של הספר: צירוף מוזר של פנטסיה אפוקליפטית, הנובעת מאמונה בכל יכולתו של ה' והערצה לדוד משיחו (עד כדי העלמת חולשותיו האישיות שאותן מגלה ללא חשש ספר שמואל) עם שמירת ידיעות היסטוריות מהימנות ממקורות עתיקים שאבדו, ושבלעדי דברי הימים לא היו נודעות לנו כלל. כך, מצד אחד דוד אוסף כמות דמיונית של 3,500 טון זהב (!) לבנייה העתידית של בית המקדש וממנה לפרטי פרטים את העתידים לשרת בו (דברי הימים א', כ"ב-כ"ו), ומצד שני הספר מוסר ידיעות היסטוריות יקרות ערך ממעשיו, שאלמלא כן לא היו נודעות כלל, כגון ארגון הצבא והאדמיניסטרציה. ולא זו אף זו: הוא מגלה את מוצאו הכנעני של צדוק, ואת כהונתו "בבמה אשר בגבעון" לפני שנתמנה בידי דוד "לשרת לפני הארון" (דברי הימים א', ט"ז, 39), שעריכות אחרות רצו לטשטשם, מסיבות מובנות (שמואל ב' ח' 17, דברי הימים א' ה' 34). הוא שמר גם את השם המקורי של אחד מבני דוד, "עלידע" (דברי הימים א', י"ד 7) שאתו לא יכלו העריכות "המהוגנות" להשלים בשום אופן ושינוהו ל"אלידע" (דברי הימים א', ג' 8) (כנ"ל: "אשבעל", בן שאול, דברי הימים א', ח' 33) ששמו שונה ל"ישוי" (שמואל א' י"ד 49; בנימין מזר כותב בספרו "כנען וישראל": "ישיו" - "אישיהו") ולאחר מכן ל"אישבושת" (שמואל ב', ב' 8 ועוד), וכן בן יהונתן, "מריב בעל" (שמואל א' ח' 34, ט' 40) ששמו שונה לשבושת (שמואל ב' ד' 4, ט' 6). לדברים אלה חשיבות רבה ביחס למצב הדת בארץ באותה תקופה, ולתפיסה הדתית ומדיניות הפנים של שאול ודוד (שלא כאן המקום לפרטן), ויש להצטער על שרופא התעלם מהם.

צירוף דומה של ריאליה ופנטסיה ניכר גם במה שספר דברי הימים מספר על מלחמתו של יהושפט מלך יהודה בעמונים, במואבים ובאדומים, שפשטו למדבר יהודה, ועל ניצחונו עליהם (דברי הימים כ'). למלחמה זו אמנם אין זכר בשום מקום אחר במקרא, אך אין להטיל ספק במהימנותה ההיסטורית (כותב דברי הימים בוודאי לא המציא אותה יש מאין; וגם לא דברים רבים אחרים, שנודעים לנו רק ממנו, כגון שמות הערים שביצר רחבעם, ועוד). עד כאן הריאליה. הפנטסיה מקבלת את חלקה בתיאור גודל הניצחון מעל ומעבר לכל מידה, שהושג על ידי "הדרישה לה'" (שם 3) ושליחת משוררים ומהללים "להדרת קודש בצאת לפני החלוץ" (שם, 21). כל אלה, שחשיבותם גדולה להיסטריוגראפיה המקראית, נעלמו מתשומת לבו של רופא.

גם דבריו על ספרי עזרא ונחמיה מאכזבים למדי: התלבטויות ארוכות ומייגעות סביב זמן חיבורם עם המסקנה שכמעט אפשר היה להניחה מראש, שהם נכתבו "קרוב לסופה של האימפריה הפרסית" (עמ' 74), ומעט תשומת לב לפולמוס רב עניין שהתנהל באותה תקופה בין חוגים שונים ושכבות שונות בעם בשאלות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ודתיות, כפי שהם משתקפים בספרים אלה. הזנחה זו חמורה במיוחד, מפני שלהכרעות שנפלו בעקבות פולמוס זה נודעה חשיבות רבה ביחס לעיצוב דמותו של העם היהודי לעתיד לבוא: האם יהיה עם חופשי בארצו, עם בין עמים, פתוח לקראת העולם הסובב אותו או שמא קהילה דתית בדלנית, סגורה ומסוגרת.

רופא רואה, בצדק, בשאלת נישואי התערובת את לב הפולמוס, אך הוא רואה אותה גם כתופסת מקום מרכזי בכמה "סיפורות" מקראיות, שהוא מתארך אותן כ"מאוחרות", כגון סיפור אירוסי רבקה (בראשית כ"ד), גאולת רות וכרם נבות היזרעאלי.

במה שנוגע לסיפור אירוסי רבקה, דבריו של רופא מפתיעים. הרמן גונקל, פרשן המקרא הגרמני הנודע מהאסכולה של ולהאוזן, מייחס אותו למקור היהוויסטי (J) של התורה מהמאה ה-9 לפני הספירה, ונימוקי רופא לייחוסו ל"מוצאי התקופה המקראית" (עמ' 81) (התקופה ההלניסטית?) אינם משכנעים. הם עומדים בעיקר על האנלוגיה הקיימת, כביכול, בין מלחמתם של עזרא ונחמיה בנישואי התערובת ובין רצונו התקיף של אברהם "לקחת אשה מבנות כנען" (שם, 3). אלא שאת איסור נישואי תערובת לא המציאו עזרא ונחמיה; הוא איסור מפורש ועתיק יומין מן התורה (שמות ל"ד 16-15; דברים ז' 4-3) ואין להסיק מסקנות כה מרחיקות לכת מחששו של אברהם מהפרתו. כמו כן לא נראה לי מוצדק לייחס גם את מגילת רות למלחמתם של עזרא ונחמיה בנישואי תערובת, ולראות בה ביטוי לעמדת האופוזיציה האריסטוקרטית של עזרא ונחמיה ביחס לנישואי תערובת, לפיה "יש מקום (בישראל) גם לנוכרייה, הדבקה בנאמנות במשפחה יהודית..." (עמ' 84).

גם דבריו של רופא על סיפור כרם נבות לא נראים מוצדקים. העובדה שרצח נבות מסופר פעמיים, פעם בתיאור מרד יהוא (מלכים ב', ט' 26-21) ופעם נוספת, בגרסה שונה, והמפורסמת (מלכים א' כ"א 16-1), אינה מצדיקה את ראייתה של האחרונה כ"סיפורת" והפיכתה לפרי דמיון, פמפלט תעמולתי, מימי עזרא ונחמיה נגד נישואי תערובת (באמצעות הצגתם של איזבל הצידונית כמרשעת ושל החורים כמושחתים, עמ' 86). ייתכן שהיו שתי גרסאות לרצח נבות, וקשה לדעת איזו הנכונה, אך על כל פנים אין לייחס אחת מהן מראש לפרי דמיון תעמולתי.

דומה לזה, ושגוי כמותו, הוא טיפולו של רופא בפרשת מלחמת אחאב בבן הדד (מלכים א', כ'). על סמך הופעת נביא בפרק, האומר פעמיים "וידעת (וידעתם) כי אני ה'" (שם 23 ,18) שולל רופא ממנה כל ערך היסטורי ורואה בה אגדה פרדיגמטית שכוונתה להטיף לאמונה בה', המקבלת חיזוק מניצחון החלשים על החזקים בעזרתו, כמסופר בפרק. את זמן חיבורה הוא קובע לסוף התקופה הפרסית, אף על פי שרעיון "עזרת השם למאמינים בו" אינו ייחודי לתקופה זו דווקא, אלא עובר כחוט השני בכל התנ"ך, מאברהם (בראשית ט"ו 6) דרך יהושע (כ"ד 12), דבורה (שופטים ה' 31 ,3), דוד (שמואל א', י"ז 47-45) ועד נחמיה (ט') ועד בכלל.

הפרק דווקא נושא חותם של מהימנות היסטורית מובהקת, כפי שמעיד גם בנימין מזר ("בימי בית ראשון", עמ' 141-140). המסופר בו מתאים למסיבות הזמן והמקום, במיוחד בקטע האחרון של הפרק (כ' 43-30), המוסר לנו תמונה נאמנה על תבונתו הפוליטית של אחאב, שלא הסתנוור מניצחונו המזהיר על הארמים, אלא ניצלו להתפייסות אתם ולהפקת התועלת המקסימלית ממנו: השבת הערים הכבושות בידי ארם והקמת "חוצות" בדמשק. עמדה זו עוררה אופוזיציה נמרצת מצד חוגים דתיים מסוימים בעם, וגם זה מתקבל יפה על הדעת.

לעומת זאת, הנימה האידיאולוגית-תיאולוגית, בשילוב עם סיפור פולקלוריסטי - כפי שקובע רופא - מתאימים מאוד לפרשת דוד וגולית. כאן ברור ש"ההיסטוריה בצד" והמוטיב הספרותי, המקובל באומות רבות, על הרועה הצעיר והיפה המפתיע במעשיו המופלאים, הוא השולט בכיפה. וכשם שפסל דוד של מיכלאנג'לו בפירנצה לא בהכרח דומה לדוד ועם כל זה מרעיד ביופיו לבבות רבים, כן הרעיד סיפורנו את לב העם בכל הדורות, ועד ימינו אלה, גם אם אין הוא בדיוק "היסטורי".

שלום דותן הוא מורה גימלאי במכללות למורים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו