בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זכות השיבה לברוקלין

בכפר הפלשתיני תורמוס-עיא, ליד רמאללה, גרו בעבר כ-5,000 בני אדם, רובם בעלי אזרחות אמריקאית. קשיי האינתיפאדה גרמו למחצית מהם להגר בחזרה לארצות הברית. סאלח עבד אל-ג'וואד, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ביר זית, אומר שמדוברב"סוציו-סייד", טיהור אתני באמצעות הרס החברה

תגובות

כאשר נאג'ח איג'בארה נכח באחרונה בחתונת בתו הבכורה נביהה בכפר הפלשתיני השליו תורמוס-עיא צפונית לרמאללה, הוא יכול היה להתנחם במחשבה שהיא לא תתגורר במרחק רב ממנו. נביהה תתגורר עם בעלה בברוקלין שבניו יורק, מרחק של גשר ומנהרה מקליפטון שבניו ג'רסי, לשם היגר איג'בארה עם אשתו וששת ילדיו האחרים. גם אנשים אחרים בכפר המתרוקן ידעו כי ביניהם לבין הזוג הצעיר לא יחצצו אוקיינוסים. אחיו של איג'בארה, זיאד, נסע גם הוא לקליפטון והצטרף לארבעת אחיו ושתי אחיותיו, שהם כבר בעלי אזרחות אמריקאית ומתגוררים בארצות הברית. אפילו אב סבה של נביהה, מוחמד איג'בארה, לא יחוש מנותק ממנה. יש לו 28 ילדים מארבע נשים, המתגוררים בארצות הברית, והוא התכונן לנסוע לשם לחתונה של נינה אחרת, בשיקגו.

הנשיא ג'ורג' בוש דרש מהרשות הפלשתינית של יאסר ערפאת דמוקרטיה בנוסח אמריקאי כמחיר לחידוש השיחות על פתרון הסכסוך באזור. אבל רבים, אם לא רוב הפלשתינאים שלהם היכולת והניסיון לבצע רפורמות כאלה, בעיקר אזרחים אמריקאים שהקימו עסקים בארצות הברית והשתתפו בתהליכים הפוליטיים שלה, עוזבים כעת.

תושבי תורמוס-עיא, שרובם אזרחים אמריקאים, לכודים במרבית הימים מאחורי גושי בטון שחיילים ישראלים הניחו על הדרך המובילה לכפר, שאינו נחשב מוקד חם בסכסוך. בכפר שנקרע בין המסורת לחיים המודרניים, בין החזון המצטמק של מדינת פלשתין לבין החירות המובטחת בארצות הברית, החתן, ואליד ראבי, בן 19, הגיע רכוב על סוס, מוקף בידידים שמחאו כף ושרו בערבית, כדי לקחת את כלתו מבית אביה. הזוג נסע במכונית לינקולן טאון לבנה, בעלת לוחיות רישוי של אילינוי, "ארצו של לינקולן". הם לא יצאו מגבולות הכפר.

ההגבלות על התנועה החמירו בעת האחרונה, ובפרט לאחר שישראל השתלטה על רוב הערים בגדה. חלפו הימים שזיאד איג'בארה יכול היה להעמיס את ילדיו על המכונית ולקחת אותם למסעדה של מקדונלד'ס בתל אביב או אפילו לדומינו'ס בירושלים. "היתה התלהבות רבה ורצון לבוא לכאן", אמר אחמד קאסם, בן 68, שזכר את ההתעלות של תהליך השלום של אוסלו בעשור האחרון, כאשר נראה היה שהפלשתינאים עמדו על סף כינון מדינה. "פלשתינאים בחו"ל דיברו על כך שישובו לגדה המערבית להשקיע בה, כי היו לנו שורשים כאן. אז באנו, בנינו בית, והנה אנחנו כאן. לא יכולים ללכת לכפר הסמוך".

ההגבלות על התנועה גורמות לבעיות נוספות. האוניברסיטאות אינן נגישות, ויש רק מעט עבודה, מעבר למכירת קורנפלקס במרכול "קליפורניה" או פיצה במסעדה המקומית.

אם כי יש גם ישראלים אמריקאים שחוזרים לארצות הברית בגלל הסכסוך, ישראלים אחרים, חלקם אמריקאים במוצאם, ממשיכים להתיישב בהתנחלויות בגדה. בארצות הברית, אומרים הפלשתינאים בכפר, יש להם לקוחות יהודים ואפילו ידידים יהודים, אבל כאן יחסים כאלה נעשו בלתי אפשריים.

קאסם, שקיבל דוקטורט בהנדסה כימית באוניברסיטת דרום קליפורניה ועבד בחברה המייצרת בשביל הפנטגון רקטות וטילים, הוציא את חסכונותיו בסך 600,000 דולר כדי לבנות בית פאר, שיש רבים כמותו בכפר. הוא עבר לגור במקום רק לפני שמונה חודשים. לו ידע כיצד יתגלגלו דברים, אמר, "לא הייתי מוציא אגורה". הוא אמר כי הוא חש בחסרון החירות שהיתה לו בארצות הברית, וגם בחסרון החביתיות של רשת "האוז אוף פאנקייקס". אחיו, עטא קאסם, מתמטיקאי במקצועו, הצביע על ביתו שנראה מרשים לא פחות. "חייתי 40 שנים בארצות הברית כדי לבנות את הבית הזה", אמר. הוא הוסיף שלולא הבית היה חוזר לארה"ב. "הילדים שלי אומרים כל יום 'בוא נחזור'", אמר.

יש פלשתינאים המאשימים את אריאל שרון כי יש לו תוכנית סודית להרוס את התעשיות, האוניברסיטאות והמוסדות הלאומיים הפלשתיניים, ובעיקר הרשות הפלשתינית, ולגרש אותם מחוץ לגדה המערבית. סאלח עבד אל-ג'וואד, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ביר זית, מכנה זאת "סוציו-סייד" (על משקל ג'נוסייד). "זהו טיהור אתני בלי להרוג בני אדם. אתה הורס את החברה", אמר. לדבריו, אילו היתה לארה"ב יד פתוחה יותר במתן אשרות, "מחצית האנשים הצעירים לא היו כאן - זוהי המדיניות הישראלית".

תושבי תורמוס-עיא העריכו כי כמחצית אוכלוסיית הכפר בעבר - שמנתה 5,000 נפש - עזבו והשתקעו בארה"ב, במדינות המפרץ, באמריקה הלטינית ובמקומות אחרים. מה שנותר, הם אומרים, זה כפר של זקנים וכמה ילדים קטנים. נביל אלקם, בן 57, מחזיק בחצי תריסר מפתחות של מכוניות של קרובי משפחה שעזבו.

גם הכיתות מתרוקנות. כאשר ראבי החתן החל בלימודיו כאן, היו 54 תלמידים בכיתתו. כאשר סיים את לימודי התיכון שלו אשתקד, נותרו רק תשעה תלמידים בכיתה. הוא נרשם לאוניברסיטת ביר זית, אבל נכח בשיעורים רק שבועיים - עד שהנסיעה לרמאללה, מרחק עשר דקות במכונית, נהפכה לבלתי אפשרית. כעת הוא מתכנן ללמוד ראיית חשבון בקולג' הקהילתי של מנהטן, בלילות ובסופי שבוע, לצד עבודתו כמנהל בית החרושת למצעים של דודו בברוקלין.

פלשתינאים אמריקאים מרוכזים בגדה המערבית, ברמאללה ובכפרים מסביב לה, כמו תורמוס-עיא. במקומות שבהם רואים עמודי כדורסל בחצרות הבתים ותושבים מברכים זרים במלים "Howyadoin". גם דיר-דיבוואן הנמצא דרומה משם מעורר כמו תורמוס-עיא את התחושה של כפר רפאים, לאחר שכה רבים מתושביו עקרו לארה"ב. "כולם נמצאים שם בגלל הבעיות כאן", אמר מיגל זיאדה, בן 18, שחזר ממודסטו שבקליפורניה כדי לבקר את סבו וסבתו ומצא שכל ידידיו עזבו. "זה באמת נורא, בן אדם. הכל השתנה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו