בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללכת עד הסוף

לשלמה שקד יש חלום: לחזור לרפא"ל עם הזמנה רשמית, מכתב התנצלות וצ'ק פיצויים על העוול הנורא שנגרם לו. עשר שנים הוא מנסה להגשים את החלום במסע דון קישוטי כפייתי שכבר הביא להתרסקות משפחתו

תגובות

ביום חמישי לוהט של חודש יולי קם שלמה שקד מוקדם בבוקר, אסף את ערכת ההפגנות הצנועה שלו והחל במסע הלא קצר מביתו בכרמיאל אל בית הנשיא בקרית מלאכי. הוא הגיע בטרמפ אל תחנת הרכבת בעכו, ירד מהרכבת בתל אביב ומשם תפס טרמפ נוסף שהביאו לקרית מלאכי בעשר בבוקר. כעבור חצי שעה כבר ניצב שקד מול ביתו הפרטי של הנשיא משה קצב ברחוב דוד רזיאל, אוחז בידו שלט פלסטיק שעליו כתוב בכתב יד: "כבוד נשיא המדינה נעשה לי עוול!!! היכן מבקר המדינה? תיק 8225908. שקד - רפא"ל. זה קורה בישראל 2000".

"התאריכים כבר לא מעודכנים", אומר שקד בביישנות. "בין השנים 93' ל-2000 עידכנתי את התאריכים, אבל בזמן האחרון אני מזניח את השלט". בצד השני של שלט הפלסטיק יש גרסה השמורה להפגנות מול בית המשפט העליון: "כבוד השופט אהרון ברק!!! הכניסה לבג"צ לעשירים בלבד? שקד - רפא"ל".

אחרי כמה דקות הפגנה בחום של 38 מעלות, לבוש ז'קט שחור ומכנסיים ארוכים, שקד כבר היה רטוב מזיעה. הוא גם התנדנד באופן מדאיג, את מזרק האינסולין שאמור לאזן את רמת הסוכר בגופו שכח בכרמיאל. מאבטחי הנשיא הורו לו לזוז לקצה הרחוב ואחר כך הזעיקו משטרה. השוטר הצעיר פסח צ'יבוטרו יצא מהניידת, ניגש אל שקד שהזדקף למראהו ובמטחי דיבור מהיר תמצת בשביל השוטר המופתע את תקציר חייו בעשור האחרון:

"הייתי עובד של רפא"ל, הגשתי תלונה למבקרת המדינה על שחיתויות, רפא"ל החליטו לחסל אותי והשתילו לי מכתבים רפואיים בתיק שאני מעורער נפשית, פיטרו אותי ומבקרת המדינה לא נתנה לי גב. פניתי לנשיא המדינה לקבל על פי חוק את הפרס לעידוד חושפי שחיתות והוא מתעלם ממני כבר שנים. בגלל זה אני מפגין נגדו".

השוטר צ'יבוטרו גירד בראשו, העיף מבט אל חבריו שנשארו לשבת בניידת הממוזגת והחליט לסגת.

זאת הפעם השנייה ששקד בא לקרית מלאכי להפגין. לרוב הוא מעדיף את ירושלים, שם ביכולתו להחליט אם להפגין מול משכן הנשיא, משרד מבקר המדינה או בית המשפט העליון. אבל לקרית מלאכי יש היתרונות שלה: שקד גדל פה במעברה, השיטוט ברחובות מעורר זיכרונות נעימים, והסיכוי שהפגנה במגרש הביתי של קצב תגרום לנשיא אי נוחות מסב לו עונג רב.

עותר סדרתי

שלמה שקד לא עבד יום אחד מאז פוטר ביוני 1993. מאז היום שבו יצא בפעם האחרונה משערי רפא"ל יש לו חלום צנוע: "אני מדמיין את עצמי נכנס לרפא"ל עם הזמנה רשמית. במשרד מחכה לי המנכ"ל, לוחץ את ידי ונותן לי שני מכתבים; בראשון החברה מתנצלת על פיטורי ועל הסבל שעברתי מאז; המכתב השני הוא הזמנה לשוב לעבודה ובמעטפה יהיה כמובן גם צ'ק עם פיצוי על האסון הכלכלי שעברתי".

כמעט כל יום בשנים האחרונות הוקדש לניסיון להגשים את החלום, אבל אחרי כמעט עשר שנים נהיה המאבק המשפטי הפרטי למסע דון קישוטי נגד כל מערכות החוק והשלטון בישראל, מסע כפייתי של אחד מול כולם, כאשר בדרך מרסק שקד במודע את משפחתו, ומדרדר אותה לתהומות כלכליים עד כדי הזדקקות לצדקה. "אני רוצה לשנות סדרי עולם, אני רוצה שאף אדם בישראל לא יעבור את מה שעברתי, את הריסוק על ידי מערכת גדולה וחזקה", הוא מסביר את עקשנותו.

בשלושה נתיבים מתנהלת מלחמת העולם של שקד. הקרב מול מבקרת המדינה, שממנה הוא דורש עד היום דין וחשבון מדוע לא מנעה את פיטוריו; המאבק בבית הנשיא, שממנו הוא דורש כבר שמונה שנים ליישם את החוק לעידוד חשיפת שחיתויות; והניסיון לקבל פיצוי ולנקות את שמו אחרי הפיטורים מרפא"ל. כחלק מהאינרציה הבלתי נשלטת שבה הוא נמצא, מנסה שקד גם לתקן ליקויים משניים בעולם: העברת בסיס מטכ"ל מתל אביב לנגב, שחרורו של ג'ונתן פולארד מכלאו בארצות הברית ועוד.

השיטה של שקד לשינוי סדרי עולם היא הגשת עשרות עתירות, מהן יותר מעשרים עתירות לבג"ץ, ניהול הליכים המתנהלים בבתי משפט בכל הערים הגדולות במדינה, הפגנות, והתכתבות עם עשרות ח"כ ואנשי ציבור. שקד ניסה כוחו גם בפוליטיקה: הוא ביקש להתמודד על משרת מזכ"ל מפלגת העבודה מול שמעון פרס (וכאשר נפסל הוא עתר כמובן לבג"ץ), הוא הגיש מועמדות למשרת ראש הממשלה (ועתר נגד המועמד האחר, אריאל שרון, לבית משפט מחוזי). באחת מהפגנותיו הרבות מול משרד מבקרת המדינה ראה את עופר נמרודי בא אליה לביקור פרטי, מה שנהפך בסופו של דבר לעוד עתירה לבג"ץ נגד המבקרת.

שקד הפסיד בעשר השנים האחרונות ברוב מהלכיו המשפטיים, בכל הערכאות ובכל בתי הדין השונים. בבג"ץ הוא נבלם לרוב עוד בשלב הבקשה לקבלת פטור מאגרה. עובדה זו אולי היתה מרפה את ידיו של אדם אחר, לא את שקד. לפני שנה, באחד ההליכים, הוא גילה בבית משפט השלום בחיפה מסמך שהוסתר ממנו, הקשור לפיטוריו מרפא"ל. המכתב הוליד תביעה בבית משפט השלום בעכו, תביעה אזרחית בבית המשפט המחוזי בחיפה ועתירה נוספת לבג"ץ.

לפני ארבע שנים מאס נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בעתירותיו הרבות של שקד והעניש אותו. כך התגלגל העימות המשפטי עם ברק: ב-1997 עתר שקד נגד נשיא המדינה עזר ויצמן, וביקש מבית המשפט העליון "צו עשה" שיחייב את הנשיא ליישם את החוק לעידוד חושפי שחיתויות. הרשמת של בית המשפט העליון דחתה את בקשתו של שקד לפטור אותו מתשלום אגרה. שקד עתר נגד הרשמת לבג"ץ והדיון התקיים אצל הנשיא ברק, שמתח ביקורת על ריבוי העתירות של שקד וחייב אותו בתשלום 1,000 שקל הוצאות משפט. שקד הגיב בדרך היחידה שהוא מכיר - עתירה לבג"ץ נגד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. גם הבקשה לפטור אותו מתשלום האגרה לעתירה נגד ברק נדחתה.

למאבקים האין-סופיים האלה יש מחיר נורא. בדרך להשגת מטרותיו הנשגבות היה שקד לאביון חסר כל, אשתו חזרה בתשובה, משפחתו נתמכת על ידי ארגוני צדקה ורבנים, אביו לא מדבר אתו, ילדיו הבוגרים מתחננים שיפסיק וילך למצוא עבודה, אחיו ואחיותיו נותנים לו מפעם לפעם כמה מאות שקלים לקיום המשפחה, בידיעה שחלק מהכסף ישמש לכתיבת עתירה חדשה לבג"ץ או למימון נסיעה להפגנה. אין לו כמובן רכב, אין בשר במקרר, חשבון המים לא משולם ולמרבה ההפתעה מי שאחראי בעקיפין לפרנסתו הוא דווקא מפעל רפא"ל, אויבו הנורא, שם אשתו עוד עובדת כפקידה. את מחיר המשקפיים שהוא מרכיב בהקלידו עתירות ותלונות נגד בכירים ברפא"ל החזירה לו מחלקת הרווחה של רפא"ל.

"בשבת האחרונה הבן שלי התפרץ עלי", מספר שקד. "אני לא מקנא בו, סטודנט בן 24 שעובד במשרה מלאה וחצי מהכסף שלו הולך לממן את הוריו. זה לא הוגן כלפיו. אשתי נשברה כמעט סופית לפני חודשיים וחצי ואמרה שאולי הגיע הזמן להתגרש, היא לא יכולה יותר ללוות מחברות ולבקש עזרה לקבל מזון בסיסי. אבל אני לא יכול אחרת. אני רואה את המשפחה מתפרקת, אבל אני כמו חייל שמסתער עם עוזי מול האויב: אם אני אעצור עכשיו אני אמות. אני חייב להמשיך קדימה והדרך היחידה היא לפתח קהות רגשית למה שאני עושה בדרך למשפחה. אני אמנם עושה כביסה, מכין אוכל, מטפל בילדים היותר קטנים, אבל אני לא מוכן לעבוד. כל שעות היום שלי, שישה ימים בשבוע, מוקדשות למאבק".

שלושה פסיכיאטרים בכירים בדקו את שלמה שקד בשש השנים האחרונות, כתוצאת לוואי של הליכים משפטיים שונים. פסיכיאטר מטעמו, שהתבקש להוכיח כי הפיטורים גרמו לו נזק נפשי, כתב שהתפתחה אצל שקד אחרי הפיטורים צורה של מחלת רדיפה. הפסיכיאטר שהוזמן על ידי רפא"ל בהליך אחר, כדי להוכיח ששקד כבר היה מעורער קודם לכן, כתב שהוא פיתח את מחלת הרדיפה עוד לפני שפוטר. ואילו הפסיכיאטר שהוזמן על ידי בית הדין הארצי לעבודה כבורר נייטרלי קבע חד משמעית לפני שנתיים ששקד נורמלי לגמרי.

"דבקותו של שקד למאבקו היא לפי דעתי מאבק קיומי של אדם לא חולה המוכן להקריב דברים חשובים בחייו כדי לממש מטרות מוסריות חברתיות, שהן עבורו נעלות ושהשגתן קודמת למטרות אחרות", קבע הפסיכיאטר פרופ' רוברטו מסטר, מנהל מרכז בריאות הנפש בנס ציונה, בחוות הדעת שכתב על שקד בשנת 2000. "אני הייתי מעדיף את חוות הדעת של הפסיכיאטר שקבע שהפיטורים הפכו אותי חולה, אבל לפחות יצאתי עם חוות דעת שאני נורמלי", מתנחם שקד.

לפני שנתיים כינס שקד את תיעוד מאבקו בספר בעל הכותרת הארוכה "פרשת שקד הסיפור המלא, סיפורו של חושף שחיתות ברפא"ל ולוחם צדק". זו חוברת עבת כרס הכוללת את רוב התכתובות בעניינו והיא מונחת על המדף במחלקת הביוגרפיות של הספרייה העירונית בכרמיאל, בין הביוגרפיה של אריאל שרון לזאת של רפאל איתן.

מעריץ את ואנונו

"שקד לוקח את המאבקים שלו לרמות קיצוניות מאוד", אומר עו"ד אליהו ציגלר, שמלווה כמה ממאבקיו ההירואיים של לקוחו מאז 1993. "אבל יש לו, לשקד, תפקיד חברתי אחד חשוב למרות הקיצוניות שלו: הוא בעצם 'חור הצצה' על החברה שלנו. תלמד את מה שקרה לו, את המשפטים האין-סופיים שלו, ותראה דרך הפריזמה של אדם אחד איך החברה שלנו דורסת את החלשים שנופלים לצד הדרך, איך בתי המשפט למעשה סגורים בפני רוב האוכלוסייה חסרת הישע".

שלמה שקד נולד בעיראק ב-1951 בשם שלמה סמק. הוא היה הבן הבכור במשפחה של שמונה ילדים. אביו, שהיה לדברי שקד פעיל במחתרת הציונית, עלה לישראל לפני משפחתו והתיישב בירושלים. שלמה הגיע לארץ עם אמו בגיל חצי שנה. בשנת 55' עקרה המשפחה מירושלים לקרית מלאכי. "התגוררנו במעברה כמה שנים, עד שאבא, שנהפך לקבלן, הוציא אותנו משם לבית נאה יותר", אומר שקד.

בביקורו בחודש שעבר בקרית מלאכי הצביע מרחוק בחשש על בית האב, השוכן 20 מטר מבית הוריו של הנשיא קצב. שקד מתבייש לגשת אל אביו, שמתעב את מאבקו. "גדלנו צמוד למשפחת קצב, בגלל זה אני כועס עליו שהוא לא מכיר בי ולא עוזר לי", הוא אומר. אביו של שלמה היה פעיל מפלגת העבודה ("מה שלא הפריע לו לתמוך במשה קצב כשהתמודד על ראשות העיר", נזכר שקד). שלמה הצעיר למד במגמה טכנולוגית בבאר טוביה ואחר כך נשלח לבית הספר הטכני של חיל האוויר. בשנת 70' הוא התגייס לחיל האוויר ושינה את שמו מסמק לשקד.

הוא שירת בחיל האוויר בתפקידי קשר והיה בתפקיד זה, לדבריו, בחפ"ק של מבצע ההשתלטות על מטוס סבנה ב-72' ובמלחמת יום כיפור. "הייתי ברוב החפ"קים והבורות המסווגים ביותר", הוא אומר. "זה נתן לי תחושת ביטחון עצמי גבוהה, כי התחככתי כל השירות בצמרת הצבאית".

ב-75' השתחרר מצבא הקבע וניסה את כוחו כשכיר בכמה תעסוקות: חקירות פרטיות, קומנדו מס הכנסה, ייצור מערכות כיבוי אש. ב-77' התחתן עם אשתו מרים והזוג התגורר בגבעתיים שם נולד בכורם, שי. ב-78' ענה שקד על מודעה שגייסה טכנאים לרפא"ל. הוא עבר לדירת שיכון בכרמיאל והחל לעבוד במפעל באיזור הקריות. שקד, שמוכן לספר פרטים אינטימיים מחייו, שותק כדג בכל הקשור לרפא"ל. "אני מעריץ את מרדכי ואנונו אבל לא מוכן להיות כמוהו", הוא מסביר. "נשבעתי לשמור סוד". גם עורך דינו ציגלר אומר שעד היום הוא לא יודע מה כתוב בתלונות של שקד למבקרת המדינה, כי הן חסויות.

שקד טוען שבעבודתו כטכנאי הוא זכה להערכה גבוהה. ואכן, כל התכתובת של בכירי רפא"ל שקוטלים את תפקודו של שקד מתחילה רק בשנת 92', בקירבת זמנים לתלונות שהגיש למבקר רפא"ל ולמבקרת המדינה, ואין בה שום התייחסות לבעיות מ"העבר" של שקד ברפא"ל. "הייתי ראש גדול, פעיל בוועד העובדים ומארגן דברים", הוא מספר. "אני מודה שיכול להיות שהייתי קולני והרגזתי אנשים. אבל זה בא מהרצון לתרום ומהביטחון העצמי, לא מרצון להסתכסך".

"נפגשתי עם שקד באמצע שנות השמונים כאשר היה טכנאי שנתן למחלקה שלי שירותי תיקונים בקווי תקשורת", מספר דורון טל, מכר של שקד מרפא"ל, שניהל גם הוא מאבק נגד החברה בגלל האופן שבו הסתיימה עבודתו. "הוא היה בולט בנימוס ובנחמדות שלו לעומת נותני שירותים אחרים, שהיו תמיד חמוצים".

בשנת 85' החלו לבנות בגבעת מכוש בכרמיאל שכונת קוטג'ים נאה לעובדי רפא"ל. שקד ואשתו נרשמו עם עוד 80 משפחות. הבנייה התעכבה ושקד ניסה להיות שוב ראש גדול. הוא התעמת עם בכירים ברפא"ל כשטען שיש אי סדרים בכל הקשור להקמת השכונה. ב-88' החל אכלוס גבעת מכוש, אלא ששקד השתהה במכירת דירתו הישנה והסתבך בחובות כבדים מיד כשנכנס לבית החדש. בנוסף לכך, בשנת 90' אובחנה אצלו סוכרת. ב-91' כבר היו בני הזוג שקד מסובכים עד מעל לראש במשכנתאות ובהלוואות שלא הצליחו להחזיר.

שקד הנואש פנה בבקשת עזרה למנכ"ל רפא"ל, אלוף בדימוס משה פלד. "מוסה פלד הציל אותנו", אומר שקד ועיניו מתלחלחות. "הוא ייעץ שנשכיר את הדירה ונעבור לעבוד במתקן סודי בנגב, שם נקבל תוספות שכר ונשלם פחות מס הכנסה".

היחסים עם פלד משקפים את אישיותו המורכבת של שקד: כמה קירות בביתו מכוסים בתמונות מעריצות של פלד. "פינת זיכרון לאיש יקר", אומר שקד. מצד שני, באמצע שנות התשעים לא היסס שקד להגיש עתירה לבג"ץ שבה דרש את פיטוריו של פלד, בטענה שרפא"ל מעבירה לכאורה עבודות למפעל שמנהל בנו.

מחסן הגרוטאות

בספטמבר 91' מצאו עצמם הזוג שקד וילדיהם במתקן "שדמה" הסודי אי שם בנגב. זהו מתקן ניסויים שאליו מוזמנים גם גורמים מחוץ לרפא"ל, כולל נציגי צבאות זרים. במתקן שדמה החל המאבק של שקד ברפא"ל. ראשית הוא קבל על כך שתוספת הכוננות שהובטחה לו על ידי פלד אינה משולמת לו. הוא פנה למשרד מבקר הפנים של רפא"ל וכשזה לא הועיל, פנה למבקר משרד הביטחון. באחד המקרים גם איים בשביתת שבת מול משרדו של מנהל המתקן. "בשלב הזה כבר סימנו אותי", טוען שקד.

אחרי חודשים אחדים החל שקד לאסוף נתונים על מה שהוא קורא "כשלים בטיחותיים וביטחוניים" וגם "שחיתות" במתקן הסודי. מעבר לפרטים המוגדרים סודיים ביותר, שהוא מסרב לפרט, מספר שקד על כמה מקרים שכעבור עשר שנים נשמעים חסרי חשיבות של ממש. סיפור אחד בכל זאת מסקרן: שקד טוען שבמתקן פעלה אכסניה מפוארת לאירוח אורחים מישראל ומחו"ל, ושבאכסנייה נעשה שימוש מושחת לאירוח חברים של בכירים מרפא"ל וקציני משטרה בכירים בנגב.

במאי 92' הודיע מנהל משאבי אנוש ברפא"ל לשקד שחוזה העבודה שלו במתקן שדמה מסתיים והוא צריך לחזור צפונה. שקד זעם, ניסה להתנגד, ללא הועיל. ביולי 92' הוא פנה למבקרת המדינה ופירט את טענותיו על האי-סדרים במתקן הסודי בנגב. באותו חודש כתב מנהל המתקן הסודי מזכר שנמצא בתיק בית המשפט ובו גרסתו להתנהגותו של שקד. מנהל המתקן טוען ששקד לא הסתדר עם אף אחד, היו לו חיכוכים רבים, הוא היה לא מקצועי והתלונן על כל דבר בעשרות מכתבים מעיקים. המכתב של מנהל המתקן קשה ותוקפני, אבל הוא נכתב יום אחד לפני כינוס ישיבה שבה הוחלט לפטר את שקד. שופט בית משפט השלום בחיפה העלה בעצמו את האפשרות שהמכתב "הוזמן" נגד שקד.

ישיבה של ראשי מחלקות ברפא"ל כונסה ביולי 92' כדי לדון בפיטוריו של שקד. ההנהלה טענה שהוא לא מתפקד ועלול להפוך ל"סיכון ביטחוני". החשש מהאפשרות הזאת, שעליו גם הצהיר קב"ט רפא"ל ביוני 92', מסתמך על שלושה מכתבים של רופאת רפא"ל, ד"ר אביבה אלופי. תיקו הרפואי של שקד נעלם ממרפאת רפא"ל באופן מסתורי כשהחלו התביעות המשפטיות שלו נגד בכירי המפעל. באופן מסתורי לא פחות, צצים מפעם לפעם מסמכים מאותו תיק אבוד בבתי משפט.

ב-9 ביולי הוחלט להפסיק את עבודתו ברפא"ל. עשר שנים נושא שקד את עלבון המכתב שהוציא יקותיאל אסיף, שהיה אז מנהל משאבי אנוש בחטיבה שבה עבד, ובו נומקו הפיטורים בהערכה ששקד מעורער נפשית ועלול להיות סיכון ביטחוני. מכאן הדברים הידרדרו במהירות: נציב תלונות הציבור במשרד מבקרת המדינה הורה שכל זמן שתלונתו של שקד מתבררת - אסור לפטרו. באוגוסט 92' הוחזרו לפיכך שקד ומשפחתו צפונה (חודש וחצי אחרי שהוגדר סיכון ביטחוני עוד עבד במתקן הסודי מאוד), ושקד "הוגלה" לעבודה במחסן גרוטאות במפעל הראשי של רפא"ל בצפון. שקד נפגע עד עמקי נשמתו. "אחרי 16 שנה שבהן השקעתי את כל חיי במפעל זרקו אותי למחסן גרוטאות. לא יכולתי להשלים עם זה".

ב-5 באוקטובר 92' בא הפיצוץ הגדול: שקד התבצר בלשכתו של מנכ"ל רפא"ל ודרש להיפגש אתו. הקב"ט הזמין משטרה ושקד זכה לכבוד מפוקפק - עובד רפא"ל הראשון אי פעם שפונה בכוח, כבול באזיקים, מהמפעל. בפברואר 93' באה המכה הסופית: נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה כתב לשקד ולאשתו שתלונותיהם נגד רפא"ל נמצאו לא מוצדקות. להיפך, טען בא כוח המבקרת, רפא"ל נהגה בהם בהגינות מעל ומעבר למתבקש. מכתב זה סלל את הדרך לפיטוריו של שקד: באמצע מארס 93' הוא קיבל מכתב פיטורים עם זכות ערעור לשר הביטחון. כעבור שבועיים דחה שר הביטחון, יצחק רבין, את ערעורו של שקד והפיטורים נכנסו לתוקף.

שקד פנה לבית הדין האזורי לעבודה, בניסיון נואש לעצור את פיטוריו. לטענתו, עורך דינו "מכר" אותו. במאי 93' הוא הסכים להסכם פשרה: הוא קיבל 80 אלף שקל פיצויי פיטורים, שהוזרמו מיד לכיסוי חלק מחובותיו, והתחייב לא לתבוע את רפא"ל בעתיד. בגיל 43 מצא עצמו שקד בלי עבודה, בלי פנסיה, עם מינוס גדול בבנק ועם תווית של מעורער בנפשו וסיכון ביטחוני.

תגובת רפא"ל: "הטענות של שקד נגד רפא"ל נמצאות עדיין בדיון משפטי ולכן איננו מגיבים עליהן בעיתון".

קהות חושים

ב-1995 נעשה הניסיון הרציני ביותר להחזיר את שקד לעבודה סדירה. אריה שומר, אז מנכ"ל בית הנשיא, הצליח לשכנע את הנהלת רפא"ל לסדר לשקד עבודה במפעל שמסונף לחברה בכרמיאל, אבל שקד העלה דרישה לפיצוי נוסף על פיטוריו. שקד אוהב את שומר ואת ויצמן; הנשיא ויצמן קיבל את שקד לשיחה אבהית ושומר נתן לו 20 אלף שקל בכמה תשלומים מקרן של בית הנשיא.

"אני מתפלאת איך זה קרה", מתקוממת מיה קוך, יו"ר עמותת עוגן ולוחמת שחיתות ותיקה, שבינה לבין שקד יוקדת איבה רבת שנים. "אף אדם לא הצליח לקבל כל כך הרבה כסף מהנשיא והיו כאלה שעשו הרבה יותר משקד לחשיפת שחיתות".

כאשר שקד התעלף באחת מהפגנותיו מול בית הנשיא בליל חורף קר, הורה שומר למאבטחים לשלוח אותו לחדר שנשמר בשביל מנכ"ל בית הנשיא במלון "הולידיי אין". כל זה לא מנע משקד להגיש עתירות נגד ויצמן לבג"ץ. "זה חלק מקהות החושים שלי", הוא מסביר. "אני פוגע באנשים שעזרו לי, כדי להגיע למטרה. טיהור שמי הוא לא המטרה. המטרה היא הרבה יותר גדולה - שלעולם לא יעשו את מה שעשו לשלמה שקד לבן אדם אחר בישראל".

שומר, היום מנכ"ל חברת "דחף", נאנח אנחה ארוכה כשהוא שומע את השם שקד. "יהודי קשה", הוא אומר. "שלמה שקד מטופל על ידי מחלקת פניות הציבור בבית הנשיא למעלה מחמש שנים", נמסר מבית הנשיא. "בית הנשיא עזר לשקד, לרבות סיוע כספי נכבד, והנשיא ויצמן נפגש איתו ב-1995. בשנה האחרונה שב שקד ופנה לבית הנשיא ונפגש עם מנכ"ל בית הנשיא. נעשתה פנייה מבית הנשיא למחלקת הרווחה בעיריית כרמיאל בעניינו של שקד לתיאום את הטיפול בו בין רשויות שונות".

גבעת מכוש, השכונה שאליה נכנסו לפני 15 שנים שמונים משפחות עובדי רפא"ל, טובלת היום בירק ונראית כפרבר עירוני נאה ושליו. מבחוץ נראה הקוטג' הדו-קומתי של משפחת שקד ככל הקוטג'ים בשכונה. בפנים ניכרת העליבות הכלכלית של המשפחה: ספות ישנות, אין מערכת סטריאו או טלוויזיה, הקירות מכוסים בתמונות של שקד מעברו ברפא"ל לצד רבנים ומקובלים אהודים על מרים שקד, שנהייתה דתייה ב-96' אחרי מפגש עם הרבנית קוק בטבריה. על השולחן מכתב של הרב הראשי לכרמיאל שמבקש לסייע למשפחת שקד, שהגיעה לחרפת רעב.

סדר יום רגיל של שקד מתחיל בחמש ורבע בבוקר. הוא מכין סנדוויצ'ים לילדים או לבתו החיילת, מעיר את אשתו ומכין את הבת התינוקת, שנוסעת עם אמה למקום עבודתה ברפא"ל, שם היא נשארת במעון. העסקתה של מרים ברפא"ל היא תעלומה בעיניו של שקד עצמו: "אם אני סיכון ביטחוני, מוזר שהיא מועסקת שם. כנראה שהם מתביישים במה שהם עשו לי".

אחרי שבני המשפחה מפנים את הבית מתחיל שקד לסדר ועושה כביסה. השלב הבא הוא בדיקת הדואר: הוא בודק אם קיבל דואר מבתי משפט או מעשרות המכותבים שלו, או לחלופין שולח עתירה או דרישה לאחד מבתי המשפט שבהם מתנהלים ענייניו. את הרעיונות למאבקים ציבוריים שאינם קשורים ישירות אליו הוא דולה מעיתונים שהוא מקבל משכניו אחרי שסיימו לקרוא אותם, או מהאזנה לרדיו. שקד הוא אחד המשתתפים הפעילים בתוכניות "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל.

רק אחרי ארוחת צהריים מתפנה שקד לשבת בשולחן העבודה בסלון ולעבור על הניירת שלו, כותב מכתבים למבקר המדינה או לגורמים אחרים. לאחרונה החל לעדכן את ספרו ולהוסיף אליו את ההערכות הפסיכיאטריות שקיבל בהליכים השונים. לפני ארבע שנים פתח בשבילו חברו דורון טל אתר אינטרנט על שמו. שקד אינו גולש לאתר כי אין לו חיבור לאינטרנט, אבל בהדפס שהוציאו בשבילו מופיעות תגובות אוהדות על סיפורו; לפני שנתיים נפח את נשמתו הפורד קאפרי מודל 72' שלו. מאז הוא הולך ברגל, נוסע באוטובוס או תופס טרמפים.

מתי בפעם האחרונה היית בבית קולנוע?

"לא זוכר, לפני שבע שנים אולי".

איזה סרט זה היה?

"לא זוכר".

מתי לקחת את הילדים לאכול במסעדה?

"הפעם האחרונה שאני זוכר זה ביקור בפיצה האט לפני שמונה שנים".

מה עם הצגות? הופעות?

"אפס, כלום. לא יצאנו לבלות שנים. הישיבה בדיזנגוף לשתות קפה עם אשתי נראית כמו תקופת חיים אחרת. לא הייתי בים או בכינרת כבר שנים. אחרי שהיא חזרה בתשובה אנחנו בכלל לא יוצאים. לפני המקרה עם רפא"ל היה לנו מנוי להצגות, עכשיו אני אפילו לא מנסה לחשוב על זה, אני עסוק בתכנון מה נאכל בשבת. לאשתי אני אומר שעדיף אם רפא"ל היו יורים לי בראש בנשק אמיתי, במקום לירות בי בכיס".

מה יקרה אם אשתך תעמוד מולך ותגיד, נמאס לי, תעזוב את הבית?

"אני אעזוב. לפני חודשיים היא נשברה והעלתה את האפשרות. אני אעזוב ואמשיך להאבק".

מרים שקד מסרבת אפילו להביט לכיוונו של עיתונאי: היא עובדת רפא"ל, והמעט שנשאר למשפחתה, אחרי ששני שלישים ממשכורתה הולכים לכיסוי חובות, בא מרפא"ל. שרה אלטמן, אחותו של שקד, שכיתר האחים מנסה לסייע לו מפעם לפעם כספית, אומרת שהיא מתגעגעת לאחיה שאיבדה לפני עשר שנים. "הוא היה אח בכור נפלא, תמיד דאג לא לשכוח ימי הולדת, להביא מתנות, לסדר דברים. אני מקווה שהוא יחזור יום אחד".

הבן הבכור שלו, שי, אומר שעד לפני שנתיים תמך באביו במאה אחוז. "אני עוד זוכר את התקופה שלפני המשבר ברפא"ל, את הגאווה שאבא עושה דברים חשובים. אחר כך באה המכה ובשנים האחרונות אני מנסה לעזור כמה שיותר. לפני שנתיים הבנתי שיש בעיה, אני ממשיך לעזור אבל יודע שאבא חייב לחזור לעבוד, זה גומר את המשפחה. אני למדתי לקח אחד מכל המאבק הזה: אם אני נתקל בשחיתות או בעיה מול העיניים וזה לא קשור ישירות אלי, אני פשוט זז הצדה ונותן למישהו אחר לטפל בזה, אני לא רוצה להגיע למצב של אבא". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו