בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכבוד האבוד של ויקטור שם טוב

תגובות

1. איל מגד חושף מזימה

במפגש הרחובות ארלוזורוב וברטנורא בירושלים מסתתרת שכונת מגורים קטנה: "מעונות עובדים ב'" שמה. היא נבנתה בשנות ה-30' כדי לספק לפקידות הבכירה של הסוכנות היהודית וההסתדרות דיור שיש בו קצת פינוק. "מעונות עובדים ב'" שמרה על חנה המקורי: שכונת-כוורת נעימה, ששבילים קטנים מתפתלים בתוכה ומובילים לדירות עם כניסות נפרדות. כיאה לתנועת העבודה של אותם ימים, הקפידו יזמי השכונה על צניעות מופגנת - לא וילות של ממש, אלא דירות של 3.5 חדרים - ובכל זאת מקום מגורים שיש בו רווחה, ברחביה, בשכנות לשועי העיר.

בדירה מס' 19 מתגוררים גרטי וויקטור שם-טוב. מעליהם דרים איל מגד ומשפחתו. גם להורי רעייתו של מגד, ריקה ומרדכי שלו, דירה בשכונה. עד לפני חודש היו כולם חברים של כולם, אך מאז התפוצצה פרשת פרס אמ"ת. השתבשו באופן חמור יחסי השכנות הטובה. הזוג שם טוב אינו מחליף מלה עם איל מגד וגם על החברות הטובה שבין ויקטור שם טוב למרדכי שלו מרחפת עננה. כל זה בגלל ויכוח על כסף וכבוד, ששורשיו בדעות הקדומות שהתקבעו לפני ארבעים שנה ויותר בקרב הנפשות הפועלות ושמוצאות להן סימוכין במציאות הפוליטית הרותחת של היום.

עילת הריב - מיליון דולר שתרם אלברט מוסקונה, יהודי עשיר ממקסיקו, לחלוקת חמישה פרסים מדי שנה על הצטיינות והישגים יוצאי דופן בתחומים הבאים: רפואה וגנטיקה; כימיה, הנדסה וטכנולוגיה; כלכלה; תלמוד ומחשבת ישראל; ספרות, שירה ומחזאות. התרומה ניתנה רק לאחר שהובטחה חסותו של ראש הממשלה (עוד בתקופת בנימין נתניהו) ולאחר שלשכת ראש הממשלה ערכה בדיקות שאישרו כי מקור הכסף כשר, ושראשי הממשלה בישראל לא יובכו ממתן חסות לפרס.

לצורך בחירת מי שראויים לפרס כוננה ועדה ובה שמונה אנשים, מחציתם נציגי התורם ומחציתם באי כוחו של ראש הממשלה. נציגי התורם הם: ויקטור שם-טוב (שהוא בן דוד מדרגה שנייה של אלברט מוסקונה), אריה דובסון, עו"ד חיים אהרון והפרופ' מיכאל סלע. נציגי ראש הממשלה הם: עו"ד שלומית ברנע (היועצת המשפטית בפועל במשרד ראש הממשלה), שולמית שמיר (אשתו של ראש הממשלה לשעבר), פרופ' חיים סידר ושופט בית המשפט העליון בדימוס גבריאל בך, שמונה בידי הנשיא אהרן ברק לאחר פנייה של לשכת ראש הממשלה לבחור בשופט ליו"ר הוועדה.

הוועדה בחרה השנה בעשרה חתנים (כולם גברים) לחמשת הפרסים וזאת אף שהתורם דרש שבכל אחד מהתחומים יזכה מדי שנה איש אחד בלבד. במדעי החיים נבחרו שלושה אנשים, במדעי היהדות - שניים, במדעי החברה (כלכלה) - שניים, במדעים מדויקים - שניים, בתרבות ואמנות (ספרות) - נבחר זוכה אחד, הסופר ס' יזהר. על כך התחוללה השערורייה. הסתבר שבקרב צוות המומחים שהתמנה לבחור את הזוכה בפרס לספרות התגלעו חילוקי דעות: פה אחד הסכימו שיש להעניק את הפרס (200 אלף דולר, שהם כמיליון שקל) לס' יזהר; ברוב דעות קבעו הפרופ' יהודה פרידלנדר והפרופ' זיוה שמיר - נגד דעתו של ד"ר אריאל הירשפלד - שיש להעניק את מחצית הפרס לסופר אהרון מגד, היינו לפצל את הפרס בינו לבין יזהר. ועדת הפרס (המתפקדת כמליאה המחליטה אם לקבל או לדחות את המלצות צוותי המומחים) הכריעה נגד דעתם של פרידלנדר ושמיר ופסקה שהפרס יינתן ליזהר בלבד.

איל מגד, בנו של אהרון מגד, ראה מזימה בולשוויקית בשמיטת מחצית הפרס מידיו של אביו. במצוות כיבוד אב יצא להגן על שמו הטוב וגם להשיב את מה שנראתה בעיניו גזילה לאור היום. מגד הסתמך (לדבריו) על דברים שצוטטו בעיתון "מעריב" (שהתחקירן שלו, קלמן ליבסקינד, פירסם לראשונה את הפרשה) ולפיהם היה ויקטור שם-טוב "הרוח החיה" מאחורי החלטת הוועדה לשלול את הפרס מאביו. ליבסקינד הסתמך על "גורם המקורב לוועדה", שציטט באוזניו דברים שייחס לשם-טוב, ולפיהם אמר בדיונים ששמיר ופרידלנדר בחרו במגד "מסיבות פוליטיות, במטרה לאזן פוליטית את ס' יזהר".

2. "מעריב" מזיל ריר

לפני שיצא למסע צלב נגד שם-טוב ירד איל מגד קומה וניגש לשוחח עמו. "אני בן בית פה", אמר לשכנו, "ואני מבקש להבין מה קרה". מגד התרשם ששם-טוב מתפתל ונבוך. "אני יודע שאתה וגרטי אוהבים את ספריו של אבא", אמר. "תמיד הבעתם התפעלות מהם. לפסילת הפרס יכולה להיות רק סיבה פוליטית". שם-טוב נרעש: הטילו דופי ביושרו. הוא אמר למגד שאינו מעוניין להוסיף לדבר על הנושא, משום שגישתו עוינת. האורח השיב ברוגז שאין יותר על מה לדבר, ויצא מהבית, משוכנע ש"המנטליות הבולשוויקית הציפה את שם-טוב", שאינו מסוגל לתת את הפרס למי שבא אמנם מתוך תנועת העבודה, אבל יש לו מבט משלו על המציאות בישראל (דהיינו אבא שלו).

איל מגד כתב מכתב נרגש לזוג שם-טוב, קיבל מהם מכתב תשובה נרגש לא פחות וענה עליו בנימה כעוסה. הם הגיבו ברוגז וכך היה הנתק לעובדה. אחר כך החל מגד לשלשל לתיבת הדואר של הזוג שם-טוב קטעי עיתונים שדיווחו על ההתפתחויות בפרשה, בצירוף הערות קצרצרות. המידע המודפס הזה לא נעם לשם-טוב, משום שייצג בעיקר את הגרסה שהפיץ "מעריב", ולפיה נעשה לאהרון מגד עוול משווע. הכותרות של "מעריב" אכן היו מרעישות: "נימוקי צוות המומחים זויפו", "ויקטור שם טוב הוא בן דודו של התורם מוסקונה", "אמ"ת (שם הקרן מחלקת הפרס) וערפאת - מצא את ההבדלים", "השקרים הקטנים של פרס אמ"ת".

לא רק עמודי החדשות של העיתון העבירו את המסר המשחיר, אלא גם המאמרים. במאמר הראשי של "מעריב" ב-21 ביולי נקבע שוויקטור שם-טוב התערב למנוע ממגד את הפרס. הוזכר לו עברו במפ"ם אגב כריכתו בלא אחר מאשר ז'דאנוב. במאמרים חתומים (מאת דן מרגלית, מאיר עוזיאל ומנחם בן) תוארה השתלשלות הדברים כמזימה של השמאל, שנועדה לשלול מסופר - הנמנה כביכול עם מחנה הימין - אות הוקרה שתגמול כספי בצדו. בני הזוג שם-טוב קצו בשירותי הדוורות של איל מגד. גרטי שם-טוב כתבה לו פתק וביקשה שיפסיק למלא את תיבת הדואר שלהם. בדיעבד המשילה את ההטרדה הזו לעינוי סיני. מאז נעים השכנים בשבילים הזעירים של "מעונות עובדים ב'" ברחביה בלי לומר שלום.

גם לוויקטור שם-טוב יש בן וגם הוא נחלץ להגן על כבוד אביו. שמואל שם-טוב הוא עיתונאי מנוסה, שמילא תפקידים בכירים בעולם התקשורת הישראלי (עד לאחרונה היה מנכ"ל הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה). הוא התקשה לעמוד מנגד כשנוכח בחוסר האונים של אביו מול המתקפה התקשורתית והמסע הציבורי. הוא גם חשש לבריאותו. ויקטור שם טוב הוא בן 86, למוד מאבקים ציבוריים (בעבר היה ח"כ מטעם מפ"ם ושר מטעם המערך), אבל הפעם לא עמד לו כוחו לצאת בפומבי ולהגן על שמו הטוב. הבן למד את קורות הפרשה, עיין בפרוטוקולים והגיע למסקנה שנעשה לאביו עוול חמור.

התיעוד, ככל שהוא משקף את הדיונים ואת מלוא ההתרחשויות (ואין ודאות שכך הדבר), מלמד ששמו של ויקטור שם-טוב הוכפש על לא עוול בכפו. חלקו בהחלטה לשלול את הפרס ממגד היה שולי. הוא התבטא במשפט אחד שאמר בפגישת נציגות הוועדה עם הפרופסורים פרידלנדר ושמיר, לאחר שמליאת הוועדה כבר החליטה להעניק את הפרס ליזהר בלבד. באותה ישיבה, כשפרידלנדר ושמיר ביקשו לערער על החלטת המליאה, הם טענו בין השאר כי יצירתו של יזהר אינה מייצגת את הקונסנסוס, בעוד שיצירתו של מגד משלימה אותה ולכן ראוי לחלק את הפרס בין שניהם. על כך הגיב שם טוב: "זה שיקול זר". ככל שאפשר לשפוט מהכתובים, יותר משהיתה כאן מזימה פוליטית (או אידיאולוגית) היתה זו שלומיאליות ניהולית, ובעיקר "מחלת ילדות" של פרס שנוהליו לא היו מגובשים דיים.

הכתובים מלמדים שמרגע שהתכנסה ועדת הפרס לדון בהמלצות חמשת צוותי המומחים המקצועיים הורגשה בה אי נוחות. אף אחד מהצוותים לא כיבד את בקשת התורם לזוכה אחד בכל פרס. הוצע להחזיר את ההמלצות לחמשת הצוותים, כדי שיכריעו בעד זוכה אחד. מנגד היו מי שאמרו כי צוותי השיפוט הם אוטונומיים והוועדה איננה יכולה להתערב בשיקוליהם. נראה כי הוועדה נקלעה לתסבוכת, נכנעה לנוחות שבחלוקת כל אחד מהפרסים בין שניים או שלושה אנשים במקום להכריע ביניהם - ונדחקה להפגין מנהיגות לפחות בהחלטה אחת. לרוע מזלו של אהרון מגד התגלגלו הדברים כך שהוא היה קורבנו של הלוך הרוח הלחוץ שבו נמצאה הוועדה.

היה למשפחת מגד (ול"מעריב", שהזדרז לאמץ את גרסתה) במה להיאחז כשהתמלאו חשד שהתנהלות ועדת הפרס אינה נקייה משיקולים זרים: העובדה שבשאר התחומים חולקו הפרסים בין מועמדים אחדים (אם כי בהמלצת פה אחד של צוותי המומחים); העובדה (ספק אם ידעו אותה בתחילת הפרשה) שהפרופ' מיכאל סלע אמר בראשית הדיון שיש לקבל את עמדת צוותי המומחים משום שהם אוטונומיים, אך כשהוצגו המלצות צוות השיפוט בתחום הספרות, לחלק את הפרס בין שניים, תבע להחזירן אליו ולבקש מהם להחליט פה אחד; העובדה שסלע נמנע מלהצהיר שהוא חבר אישי של יזהר; העובדה ששם-טוב אמר לפרוטוקול רק בישיבה השנייה של הוועדה שמוסקונה הוא בן-דודו; העובדה שהנמקות פרופ' פרידלנדר, שנוסחו בלשון רבים (יזהר ומגד), הופצו לתקשורת בלשון יחיד (משהוכרע לתת את הפרס ליזהר בלבד) ואף נוספו בהן מלים שאינן מופיעות בנוסח המקורי. אלא ש"סימנים מחשידים" אלה אינם שקולים כנגד מכלול הדיונים בוועדה, כנגד הגינותו הבלתי מעורערת של השופט בך, כנגד המוניטין של ויקטור שם-טוב, כנגד היותו רק אחד משמונה חברים בוועדה ובשום פנים לא האיש הבולט בדיוניה. יכול להיות - וזו תופעה מוכרת בנסיבות של בחירת זוכים בפרסים - שלמי מחברי הוועדה היתה נטייה אישית למועמד מסוים, אך מהתיעוד עולה שההתנפלות על שם-טוב לא היתה מוצדקת ושהריר שניגר מדיווחי "מעריב" בפרשה הזאת היה גילוי נוסף של עיתונות מתלהמת.

3. גרטי שם-טוב מגיעה למסקנה

הנימוק העיקרי לפסילת מגד היה פורמלי, ובכך משתקפת אולי גישתו של יו"ר הוועדה, השופט בך. הצוות בראשותו של פרידלנדר לא הציג טעמים מיוחדים (כפי שדורש תקנון הפרס) לנימוק פיצול הפרס לספרות בין שניים. הנימוקים שכתב פרידלנדר (על דעת שמיר) דיברו על תרומתם לספרות, היותם נמנים עם דור סופרי תש"ח, חדשנותם והשפעתם; לא היתה בהנמקה קביעה כי הם עומדים ברמה שווה. בכך נאחזה הוועדה כדי לקלוע, ולו בתחום אחד, לכוונתו של התורם. עד שהחליטו כך, התלבטו חברי הוועדה אם להחזיר את הסוגיה לעיון מחודש של צוות השיפוט, אם לתבוע מהם הנמקות נוספות להמלצת השניים (שמיר ופרידלנדר) לפצל את הפרס, אם לתבוע מהם החלטה פה אחד, אם לדרוש מהם לעבות את הנימוקים לבחירה ביזהר, אם להחזיר לכל הוועדות את המלצותיהן לעיון מחודש, אם לאמץ את ההמלצה על יזהר ולבחור בו בלבד. תרומתו של ויקטור שם-טוב לדיון היתה המשפט: "זה מקרה קלאסי שאין בו הצדקה לחלק את הפרס בין שני מועמדים; אפשר היה להרחיב ולהעמיק את הנמקת הוועדה, במיוחד כאשר מדובר בסופר ברמתו של יזהר". לבסוף הוחלט להיאחז בעובדה שצוות השיפוט בחר פה אחד ביזהר ולראות בכך את המלצתו, ולהתעלם מכך ששניים מהשלושה המליצו גם לבחור במגד.

כשם שאיל מגד ראה בהחלטת הוועדה ניסיון מחפיר להתעלם מזכויותיו של אביו בעולם הספרות הישראלית ולשדוד ממנו סכום נכבד שנפסק לו בידי צוות מומחים מוסמך, כך ראתה הוועדה כולה את המסע הציבורי שניהל מגד כניסיון חצוף להטות החלטה מוסמכת ולהעביר לרשות אביו כסף רב שלא נועד לו. ההחלטית והתקיפה בין חברי הוועדה היתה עו"ד שלומית ברנע. היא אמרה בדיונים שאסור לוועדה להיראות כמי שמושפעת מלחצים חיצוניים; ההחלטה התקבלה בתום לב, כדין, על פי התקנון ובשיקול דעת נאות ואין לשנות דבר ממנה. ברנע וחברי ועדה אחרים גינו את ההתקפות על ויקטור שם-טוב, קבעו שנעשה לו עוול ותבעו לפרסם גילוי דעת שיבהיר עמדה זו לציבור. ואכן, הוועדה פירסמה מודעה, בחתימת השופט בך, שתיארה את השתלשלות הדברים מנקודת מבטה, והביעה צער על כך ש"יש מי שייחסו שיקולים זרים למי מחברי הוועדה בקבלת ההחלטה הנדונה".

זיוה שמיר חשדה גם השבוע שכוחות אפלים בחשו מאחורי הקלעים ושהיא שימשה עלה תאנה (יחד עם יהודה פרידלנדר) להחלטה שסומנה מראש בידי גורמים עלומים. היא נפגעה עד עמקי נשמתה מהדופי שהוטל במוניטין המקצועיים שלה והיא תשיב לאריאל הירשפלד כגמולו. יהודה פרידלנדר נשמע בדיעבד פחות אמוציונלי: הוא למוד ניסיון בשערוריות שמתחוללות בעקבות חלוקת פרסים. גם לו יש ספקות אם ההתעקשות על הבחירה בס' יזהר בלבד לא היתה תוצאה של יד מכוונת, אבל יותר הוא רואה בהסתבכות המבישה ביטוי של פערים מושגיים, וכמובן של משקעים אידיאולוגיים: כשהוא דיבר בפגישה עם נציגות הוועדה על המידה שבה יזהר מעצב את הקונסנסוס, הוא לא התכוון לתוכן הפוליטי של המושג, אלא למשמעותו האוניוורסלית - הקונסנסוס כטוטאליות של החיים; כשהוא דיבר על אידיאולוגיה, הוא לא דן בהשקפת עולם מפלגתית אלא במצע האידיאי של היצירה. במערבולת היצרים של ישראל בראשית המאה ה-21, כשענייני ממון וכבוד עומדים על כפות המאזניים, המינוחים האלה מתורגמים לאסוציאציות פוליטיות לוהטות ולחשדנות מתפרצת, גם אם מקורן בשפה ובעולם מושגים שלכאורה אבד עליהם הכלח ושבארץ אחרת היו מפרנסים זיכרונות של אנשים קשישים הנעים במדרכות שכונה כדוגמת "מעונות עובדים ב'" ברחביה.

איל מגד אמר השבוע שהוא היה ישן טוב יותר לו היה יודע שרק שלומיאליות וטירונות גרמו את התסבוכת. הוא עדיין משוכנע שמאחורי ההחלטה לשלול מאביו את הפרס היתה כוונה פוליטית, אידיאולוגית. ויקטור שם-טוב אמר שבערוב ימיו הוא מוצא את עצמו מותקף ללא יכולת מעשית להתגונן; רק התנצלות מצדו של מגד תחזיר את היחסים ביניהם לתקנם. "אני בולגרי", הזכיר, "ויש לי כבוד קזבלנקי. מעולם, בכל חיי הציבוריים, איש לא חלק על סובלנותי ועל יושרי". גרטי שם-טוב אמרה: "תראו מה זו אירוניה. אלברט מוסקונה רצה לתת כבוד לויקטור וביקש שיימנה על ועדת הפרס, ומה יצא? - השמצות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו