בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשמות מתגלגלות על הספה

האם טיפול ברגרסיה - שחזור גלגולים קודמים בהשפעת היפנוזה - הוא שיטה לגיטימית בפסיכותרפיה? ד"ר בריאן וייס, פסיכיאטר ממיאמי, מציג בספרו האחרון את הסיפור המופלא של אליזבט ופדרו. גם לממשיכיו בישראל יש הוכחות משלהם

2תגובות

ד"ר בריאן וייס, פסיכיאטר יהודי ממיאמי, מצא את עצמו מול דילמה מקצועית שהיתה גורמת לאבותיו המקצועיים כאב ראש רציני. וייס, בן 57, התחיל את דרכו כפסיכיאטר ממסדי למהדרין. הוא סיים בהצטיינות לימודי רפואה באוניברסיטת קולומביה והתמחה בפסיכיאטריה באוניברסיטת ייל. במשך 11 שנים שימש כראש המחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי "מאונט סיני" במיאמי. רוב הסיכויים היו שהקריירה המקצועית שלו תמשיך להתנהל לבטח בדרך המלך, אלמלא הגיעה לקליניקה שלו מטופלת שנכנסה לספרות של הפסיכותרפיה בשם קתרין.

מה שקרה במשך הטיפול בקתרין טילטל את כל מערכת המושגים המקצועית של וייס והעמיד אותו לפני הכרעת קריירה. תוצאות ההכרעה הזאת יצאו לאור ב-1988, עם פרסום ספרו הראשון "שורשים ושיעורים בזמן", שסימן את המהפך הגדול בחייו. וייס תיאר בספר את דרך הטיפול בקתרין, צעירה שסבלה מחרדות, דיכאון וסיוטים. בשלב מסוים, כשראה שהטיפול הקונווציונלי לא מניב תוצאות, החליט לטפל בה בהיפנוזה. כך גילה שבגיל שלוש עברה התעללות בידי אביה האלכוהוליסט. אבל גם חשיפת המקרה לא גרמה לפחדיה להיעלם. וייס החליט שחייבת להיות טראומה נוספת הקבורה בתת התודעה של קתרין. הוא המשיך בטיפול ההיפנוטי וביקש ממנה לחזור לאחור בזמן, בניסיון לאתר מקור מוקדם יותר לסימפטומים שלה. ואז התרחש המוזר מכל.

קתרין, שעבדה כטכנאית מעבדה, לא נעצרה בשנות ינקותה, אלא החלה לתאר את עצמה כאשה צעירה בתרבות קדומה, שנראתה כשייכת למזרח הקרוב לפני אלפי שנים. היא סיפרה איך נחשול של מים מלוחים ועכורים מטביע אותה, חונק אותה וקורע את התינוקת שלה מבין זרועותיה. הסיפור נשמע דמיוני, אבל מה שהרשים את ד"ר וייס היתה העובדה שבעקבות התיאור בקליניקה נעלם לחלוטין הפחד הכפייתי של קתרין מפני חנק וטביעה. וייס היה סבור שדמיון בלבד לא היה משחרר אותה מפוביה כזאת. הוא החל להשתעשע בהשערה שהמטופלת שלו תיארה למעשה חוויה מגלגול חיים קודם ושעצם העלאתה שיחרר אותה מהטראומה. וייס המשיך בטיפול ההיפנוטי וקתרין המשיכה לספק תיאורים מפורטים מגלגולי חיים קודמים שלה. בכולם היו הסברים וסימנים לפחדיה הנוכחיים. בסופו של הטיפול השתחררה כליל מכל חרדותיה והשאירה את הפסיכיאטר עם תעלומה גדולה - האם באמת חיתה קתרין בגלגולי חיים קודמים? אם לא, כיצד אפשר להסביר את התיאורים המדויקים והמפורטים מהעבר? ואם כן, מה הוא הולך לעשות עם זה? מה זה אומר בקשר להמשך דרכו המקצועית?

בסופה של התלבטות ארוכה החליט וייס לצאת מן הארון ולהודות קבל עם ועולם באמונתו החדשה בשיטת הטיפול ברגרסיה - חזרה בהיפנוזה לגלגולי חיים קודמים. הספר נהפך לרב-מכר בינלאומי, נמכר בשני מיליון עותקים, ואף תורגם לעברית (הוצאת "מרקם"). וייס היה למוקצה על ידי הקהילה הפסיכיאטרית הממסדית, ובו בזמן למוקד עלייה לרגל לרבים מכל רחבי העולם שביקשו לעבור טיפול ברגרסיה. כיום יש ברשימת ההמתנה לטיפול אצלו 5,000 בני אדם.

ההתנסויות הרוחניות של וייס עם מטופליו המהופנטים נהפכו למורכבות יותר (או מטורפות יותר, תלוי בנקודת המבט). הוא המשיך לתעד אותן בספר נוסף, "ריפוי בנבכי הזמן" (תורגם לעברית בהוצאת "מרקם") ואחר כך בעוד אחד, "רק האהבה היא ממשית", שראה אור בימים אלה בסדרת "ספרי דרך", שותפות חדשה בין הוצאת "כתר" לירחון האלטרנטיווי "חיים אחרים", שלדברי חוה רימון, עורכת הסדרה, מיועדת להוצאת ספרות רוחנית איכותית.

בספר הזה הוא מציג וייס שני תיאורי מקרה כה מוזרים, שנדרשות מנות גדושות של רצון טוב ואמון כדי להשתכנע באמיתותם. הספר עוקב אחרי שני מטופלים צעירים ואומללים, אליזבת ופדרו, שעברו תרפיה במקביל בקליניקה של וייס, אבל מעולם לא נפגשו. תוך כדי טיפול ברגרסיה גילה וייס לתדהמתו שהשניים מדווחים בנפרד על גלגולי חיים זהים, שבהם הצטלבו דרכיהם שוב ושוב, לעתים כבני זוג, לעתים כאב ובתו, אבל תמיד כשני בני אדם הקשורים זה לזה בקשר אהבה נדיר וטוטאלי. ד"ר וייס הגיע למסקנה שהשניים הם מה שהגדיר "נשמות תאומות", השבות ומתגלגלות באנשים שונים הנפגשים כל פעם מחדש, ושרק איחוד ביניהם מסוגל להביא להם אהבה אמיתית, עמוקה ומספקת. הוא נפעם במיוחד, מפני ששני המטופלים סבלו מבדידות, אובדן, ובעיקר מחוסר יכולת לקיים קשר זוגי עמוק ובריא.

הדילמה היתה ברורה - האם עליו להתערב במהלך הגורל, להפגיש בין השניים, ואולי לתת להם את הסיכוי שלהם לאושר בחיים האלה? אם החיבור לא יצליח, הם עלולים להיפגע אף יותר, ולאבד את האמון שלהם בו כמטפל. מלבד זאת, האם עליו לשחק את תפקיד אלוהים? היה עליו להחליט במהירות, מפני שהטיפול בשניהם עמד להסתיים וכל אחד היה אמור לנסוע למדינה אחרת.

בסופו של דבר החליט וייס להתערב קצת בגורל ולגרום לאליזבט ופדרו להיפגש. כדי לא לגלות את סוף הספר, לא ייחשף כאן כיצד נגמרה הפגישה הזאת ומה עלה בסופן של שתי הנשמות התאומות.

בסך הכל הייתי פתוח

לפני כשנתיים נקלעתי לקליניקה של ד"ר וייס במיאמי. התאורה הרכה בחדר הקבלה וקול פכפוך המים במזרקת חלוקי נחל קטנה, השרו את האווירה המתבקשת. הוא קיבל את פני בחמימות והוביל אותי למשרדו, שם הושיב אותי באותה כורסת עור בצבע בז' שבה ישבו גם קתרין, אליזבט ופדרו.

וייס, פסיכיאטר עסוק במיוחד, המעביר סמינרים בכל רחבי העולם, משתדל לשמור על עממיות ונגישות. בניגוד לאושיות רוחניות מסוגו של דיפאק צ'ופרה, שמוקף במנגנון משומן של יחסי ציבור המונע כל גישה ישירה אליו, וייס משתדל להיות זמין ואף עונה במידת האפשר על הדואר האלקטרוני שלו. אשתו קרול מארגנת את הסדנאות שלו. כיהודי, הוא נרגש מהעובדה שספריו מתורגמים לעברית. קולו שקט ועדין, עיניו אפורות ומזמינות, וכל כולו נראה כטייפ-קאסטינג מושלם לתפקיד הפסיכיאטר המהפנט.

בתחילת הפגישה הוא בדק את עיני, כדי לקבוע באיזו קלות אפשר להפנט אותי. הבדיקה פשוטה: התבקשתי לגלגל את עיני כלפי מעלה, ובו בזמן להשפיל עפעפיים כלפי מטה. ככל שאפשר לראות פחות מהאישון מתחת לעפעפיים המרפרפים, כך גדול יותר הפוטנציאל שלי להיכנס לטראנס היפנוטי. אנשים שהאישון שלהם נעלם לגמרי, הם מתהפנטים מושלמים. בתום הבדיקה קבע וייס בסיפוק שאהיה מהופנטת מצוינת. "כ-85% מהאנשים מסוגלים להתהפנט, ובין 66% ל-75% זוכרים חיים קודמים", אמר.

במשך שיחתנו חזר והדגיש שוב ושוב את המסר העיקרי בתורתו - הדבר החשוב ביותר בחיים הוא אהבה, באנו לעולם כדי לאהוב. עד כדי כך חזר על הדברים, עד שלפעמים היה נדמה שמקור השראתו אינו בחלל המיסטי שבין חיים למוות, אלא איפשהו בהוליווד.

בשבוע שעבר, בעקבות צאת ספרו האחרון בעברית, חזרתי אליו, הפעם דרך הטלפון.

איך אתה יכול להיות בטוח שהמטופלים שלך חווים חיים קודמים?

"לגבי חלק מהם אני בטוח. פעם הגיעה אלי מנתחת סינית מפורסמת, שקראה את ספרי בסינית ומאוד רצתה לחוות רגרסיה. היא לא דיברה מלה באנגלית, והגיעה עם מתורגמן. הכנסתי אותה להיפנוזה, והיא חזרה לחיים באזור סן פרנסיסקו לפני 120 שנים. היה לה ויכוח עם החבר שלה אז, והיא התחילה לדבר אנגלית מאוד עסיסית. המתורגמן התבלבל והתחיל לתרגם לי מאנגלית לסינית. הסתכלתי עליו ואמרתי לו שאני מבין את האנגלית שלה מצוין. הוא היה בהלם. דיבור בשפה לא ידועה היא תופעה שנקראת קסנוגלוסיה, שבאמת מעידה על חיים קודמים".

איך החינוך המדעי שלך מתיישב עם אמונה בגלגול נשמות?

"המדען הוא רק צופה. הוא לא אומר שיש נשמה או אין. הוא מאומן לצפות בתופעות בלי להכניס את הדעות שלו, ובלי לקבוע מראש. לפני התצפיות הפרטיות שלי, זה קיים. יותר ויותר מדענים, כולל פיסיקאים, מוצאים שהנשמה קיימת לאחר מות הגוף. זה כבר לא דבר בלתי מדעי להגיד כיום".

איך הממסד הרפואי קיבל את ההשקפות הרוחניות האלה?

"בהתחלה היתה תגובה שלילית חזקה. מישהו בחברה הפסיכיאטרית של דרום פלורידה אפילו הקים תנועה בשביל לצנזר אותי. זה הסתיים בוויכוח גדול עם תומכים ומתנגדים שצעקו זה על זה. מצער אותי שמדענים מתנהגים ככה, כי הם צריכים להיות פתוחים לקלוט נתונים חדשים, בלי דעות קדומות. גם אני לא האמנתי בדברים האלה לפני שפגשתי בקתרין, אבל הייתי פתוח".

לדעתך יש עוד תרפיסטים שהמטופלים שלהם עוברים חוויות מיסטיות ספונטניות, כמו קתרין, אבל הם מפחדים לדווח עליהן?

"ודאי שזה קורה. אנשים מאוד מודאגים בעניין המוניטין והקריירה שלהם".

ואתה לא פחדת?

"כן פחדתי. נדרשו לי שלוש או ארבע שנים לכתוב את הספר הראשון. הייתי אז ראש המחלקה הפסיכיאטרית ב'מאונט סיני', והיו לי שני ילדים קטנים ובית עם משכנתה גדולה. בסופו של דבר העזתי לפרסם, כי חשבתי שזה יעזור לאנשים. גם אשתי תמכה בי, ואמרה שחשוב שאעשה את הדבר הנכון, ולא משנה באיזה מחיר. התוצאה היתה שהמוני חולים באו מכל העולם ל'מאונט סיני' בגללי. לבית החולים היו רגשות מעורבים מאוד בקשר לעבודה שלי, אבל מצד שני הם אהבו את זה שהמון מטופלים חדשים מגיעים אליהם. היום, לשמחתי, פסיכיאטרים מקבלים אותי יותר ויותר. עכשיו כבר מזמינים אותי לדבר בבתי ספר לרפואה, מה שלא היה קורה לפני כמה שנים".

לא נראה לך שמה שמדרבן את הממסד להכיר בתרפיה שלך זה הרווח הכלכלי?

"או, כן, זה קורה הרבה כאן. בהתחלה נידו אותי מהחברה האמריקאית הקלינית להיפנוזה, למשל. הם אמרו דברים מאוד שליליים על העבודה שלי עם גלגולים. אבל שלוש שנים לאחר מכן נתנו לי כל מיני אותות הוקרה וכבוד, כי בגללי נוצר מצב שהמון חולים הגיעו לטיפול בהיפנוזה. אבל לא זה מה שמעניין אותי. מה שחשוב לי שזה עוזר לאנשים, שזה מרפא יגון, פחדים וטראומה".

הבטחת שלא תעזוב אותי

וייס מודע היטב לספקנות של קוראיו בעניין גלגול נשמות ומקבל אותה בהבנה. במובן זה ספריו חפים ממיסיונריות ולא מנסים לשכנע את הקוראים, מעבר לתיעוד העובדתי של המקרים. על דבר אחד הוא כן מתעקש: על יעילות הטיפול שלו. לדבריו, לא חייבים להאמין בגלגול נשמות כדי לעבור את הטיפול הזה בהצלחה. מי שלא מאמין, הוא אומר, מוזמן להתייחס לסיפורים שבוקעים ממוחו כמו לדמיונות, חלומות או אסוציאציות חופשיות, שכולם מבטאים את התת מודע. העיקר הוא שכוחם התרפויטי של הסיפורים לסלק מועקות, פחדים, אפילו כאבים פסיכוסומטיים, מוכח שוב ושוב במרפאתו.

ההתעניינות באסכולה הטיפולית הזאת גוברת לאחרונה בעולם וגם בישראל. משנת 93' באים לארץ בקביעות שני מומחים הולנדים לנושא, רוב בונטנבול וטיניקה נורדרגרף, שמעבירים סדרת סדנאות להכשרת מטפלים. להערכת בונטנבול הוכשרו כבר כמאה מטפלים בארץ, אם כי לא כולם פעילים. לפני כשנתיים נוסדה בארץ עמותת "עטרה", שמאגדת מטפלים העוסקים ברגרסיה. העמותה מונה כיום כ-50 חברים ו-70 ידידים, ביניהם פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים. המטפלים האלה מצטרפים לעמדתו המקצועית של וייס, שבלי קשר לאמונה בגלגולים, אפשר להשיג בעזרת רגרסיה תוצאות טיפוליות שקשה מאוד להשיג בשיטות אחרות. עם זאת אין להם אשליות - מה שיפתיע אותם אפילו יותר מהוכחה חותכת להישארות הנפש, היא האפשרות שהממסד הרפואי בארץ יכיר בהם.

בונטנבול, בן 57, גבר רציני, גבוה ורזה, הוא בעל תואר במדע המדינה, מתכנן ערים בעברו. הוא מפתיע בתיאור של גלגול קודם אקזוטי: "הייתי פלייבוי שחור בניו-יורק של שנות העשרים. בחור שמתפרנס מריקודים עם נשים במועדוני הלילה של הארלם".

למה להיעזר ברגרסיה ולא להסתפק בפסיכותרפיה קונוונציונלית?

"בפסיכותרפיה לא יכולים לטעון לתוצאות של יותר מ-60%-50%. רגרסיה נותנת עוד סיכויים. היא מאפשרת למטופלים להבין את מצבם לא רק מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם מבחינה רוחנית. אני, למשל, הייתי ילד מבוהל מאוד, כמעט נוירוטי, וסבלתי מתחושת דחייה חסרת פרופורציות. כשלמדתי איך הסתיימו חייו של הג'יגולו הכושי, שמת כהומלס שיכור בשפל הכלכלי, הבנתי שתחושת הדחייה נובעת גם משם, וזה עזר לי לסיים אתה".

רות שרייבר, פסיכולוגית קלינית וחברה בעמותת עטרה, מספרת שטכניקת הרגרסיה מסייעת לה רבות. "כשאני נתקעת בתהליך הריפוי אני משתמשת בזה, ולעתים קרובות זה עוזר. אנשים נתקעים בטיפול לא כי הם רוצים להיתקע, אלא כי משהו בתת התודעה לא מאפשר. השחזור הופך דברים למאוד חיים בתודעה, וזה משקף לנו כמו במראה הרבה דברים, ומאפשר לגשת לבעיה מזווית חדשה".

צריכים להאמין בחיים קודמים כדי שזה יעבוד?

"האמונה לא נחוצה לתהליך, כל עוד אתה מקבל את מה שעולה מתת המודע שלך".

שרייבר טוענת שרגרסיה יכולה לסייע לפתרון בעיות ביחסים. "הרבה פעמים, כשזוגות נורא אומללים, ורוצים להיפרד אבל לא יכולים, זה קשר מחיים קודמים. לפעמים, כשמישהו עומד למות, אנחנו מבטיחים לו שלא נעזוב אותו. ההבטחה הזו מהדהדת לנו בתת המודע כשאנחנו פוגשים אותו בגלגול אחר, גם כשהיחסים האלה כבר לא נכונים לנו". לדבריה, רגרסיה מועילה אפילו לבעיות גופניות. "היתה לי מטופלת שבמשך שנים סבלה מבעיות וגינליות. בשחזור גלגולים ראתה את עצמה כאשה בשבט אינדיאני שנכבש על ידי שבט אחר. היא נהפכה לשפחה שנאנסה על ידי גברי השבט הכובש. כאשר נכנסה להריון, תקעו לה מקל בנרתיק עד שדיממה למוות. אחרי שחזור הגלגולים, הבעיות שלה נפתרו".

את מאמינה שמה שהיא ראתה זה אמיתי?

"כאדם זה מסקרן אותי, אבל כתרפיסטית זה לא משנה. האשה עצמה היתה בספקות, אבל בכל מקרה זה עזר לה".

ברידג'יט קשטן, בת 48, פסיכולוגית קלינית, בעבר פסיכולוגית בכירה בבית חולים לחולי נפש טירת הכרמל, מוותיקי העוסקים ברגרסיה בארץ וממקימי עמותת "עטרה", טוענת שבמחקרים שנעשו בארה"ב, נמצא שהתחום שבו רגרסיה מועילה ביותר הוא פוביות. "זה מפני שפוביות קשורות בדרך כלל לצורת המוות בגלגול קודם. מי שפוחד מחנק - הבית קרס עליו או שנקבר חיים. מי שפוחד מקהל - הרגו אותו לפני המון לועג. מי שפוחד מאש - שרפו אותו. מי שפוחד ממים - טבע. אלה דברים שגם 20 שנה של פסיכואנליזה לא יחשפו. ברוב המקרים, כשחווים מחדש את הטראומה זה משחרר את האנרגיה שתקועה שם, והפוביה נעלמת".

שרייבר: "הפסיכולוגיה כבר לא קונוונציונלית כשהיתה. לאנשים היום יש חיפוש אחר. הם רוצים יותר הבנה פילוסופית ורוחנית".

אולי את אמא שלי

אבל טכניקות כמו רגרסיה מביאות אתן גם בעיות אתיות בלתי צפויות, כמו זו שמתאר ד"ר וייס, הנוגעות ליחסי מטפל-מטופל ולגבולות ביניהם. שולה אלשיך, פסיכולוגית קלינית המטפלת ברגרסיה: "יש חינוך פסיכולוגי מאוד משמעותי בנוגע לגבולות בין מטפל למטופל. המרחק הנכון שנשמר ביניהם הוא קריטי לשניהם. ברגרסיה, המטפל רואה את המטופל ברגעים לא פשוטים. יש כאן אפשרות להגיע לחשיפה הרבה יותר גבוהה של שני הצדדים".

מטופל יכול לגלות שבגלגול קודם היית אמא שלו?

"בהחלט, אם כי זה עוד לא קרה לי. זו באמת שאלה מטרידה, מה קורה אם מטופל נכנס לרגרסיה, ומגלה שהייתי עבורו דמות משמעותית בגלגול קודם? זה עשוי להציב את מערכת היחסים עם המטפל באור חדש, ויש כאן איום רציני על עניין הגבולות".

בכנס הפסיכולוגיים הקליניים הארצי, שמתקיים בכל שנה, לא איפשרו לחברי עמותת "עטרה" להעביר סדנה בנושא למרות בקשתם, וזאת כבר השנה השנייה ברציפות. איך מנסח הממסד הפסיכיאטרי את עמדתו בעניין הטיפול ברגרסיה?

פרופסור טיאנו, מנהל ביה"ח גהה, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש, נמנע מלפסול את הטכניקה הלא-קונוונציונלית על הסף. "עקרונית הייתי אומר שכל טכניקה שעוזרת לבני אדם ואיננה מזיקה היא טובה. אין לי עמדה מקצועית כלפי רגרסיה מפני שאינני עוסק בטכניקה הזאת".

עשויים להיות סיכונים?

"בוודאי. לא כל טכניקה מתאימה לכל אחד. רגרסיה משלבת תכנים שאפשר לעבוד איתם בעיקר עם אנשים שיש להם מנגנוני הגנה והתמודדות מספיק חזקים. כשמדובר באנשים שאישיותם יותר פגיעה, הייתי מאוד מהסס להפנות אותם לטיפול כזה. אצל אנשים כאלה יש סבירות גבוהה יותר שיגלשו למצבים פסיכוטיים ויאבדו את הגבול בין טיפול למציאות. כדאי מאוד שהאבחנה ההתחלתית במי לטפל ובמי לא תיעשה על ידי איש מקצוע מיומן ומוסמך".

אתה חושב שיש מקום להכניס רגרסיה לתוכנית לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה?

"אישית, אינני חושב. אוניברסיטה נוהגת ללמד את הדברים המקובלים, שאנשי מקצוע מסכימים שהם שייכים לשיטות הטיפול שהוכיחו את עצמן מדעית, ולא ידוע לי שהטכניקה הזאת הוכיחה את עצמה מדעית".

אבל קודם אמרת שזאת טכניקה שעשויה להועיל.

"אז מה? יש גם רבנים שעושים עבודה מצוינת, וגם אותם לא צריך ללמד באוניברסיטה. אני חושב שהרבה יותר אנשים נעזרים ברבנים ודומיהם, מאשר בפסיכיאטרים. אבל עדיין אין מקום לבטל את הפסיכיאטריה המקובלת, כי לצערנו יש יותר מדי אנשים שנזקקים לה".

ברידג'יט קשטן כבר לא מתרגזת על עמדות שמבטא פרופסור טיאנו. "פעם הייתי כועסת, אבל עכשיו לא. כבר נתנו לי ללמד קורס באוניברסיטה הפתוחה בחיפה. באוניברסיטאות הרגילות הם מאוד סגורים, ואפילו את יונג לא מלמדים שם. הם מאוד מפגרים אחרי מה שקורה בארה"ב ואירופה. אם הם ייפתחו למה שקורה בעולם הרחב, ויפסיקו להיות כאלה מרובעים, אני מקווה שזה יגיע גם לכאן, כרגיל באיחור של 20 שנה".

הפסיכולוגים הישראלים העוסקים ברגרסיה אינם מוטרדים מכך שייתכן שעמיתיהם רואים בהם עופות מוזרים. הם מתנחמים בפופולריות הגוברת של השיטה. אנשים כמו ד"ר וייס סוללים את הדרך, מרתקים את דמיונם של רבים, ומשמיעים מסרים פשוטים ונעימים לאוזן, כמו "רק האהבה היא ממשית". אבל בישראל דברים אינם יכולים להישמע פשוטים כמו בקליניקה הממוזגת במיאמי.

שרייבר, גם את מסכימה שאהבה זה הנושא העיקרי בחיים?

"אהבה זה דבר מאוד חשוב, אבל זו לא תרופה להכל. ילדים צריכים את זה, זוגות צריכים את זה, עמים צריכים את זה, אבל החיים יותר קיצוניים ומורכבים. לפעמים אתה צריך להיות רע כדי להגן על עצמך. צריך לדעת להיות רב-גוני ורב-צדדי. נכון שאהבה זה דבר מאוד חשוב, אבל מי שחי רק על הקונספט של אהבה, אז חסר לו משהו בחיים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו