בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקריאה מפגישה אותנו עם אחד מעמודי התווך של המאה העשרים

הטיפול הפסיכואנליטי

תגובות

זיגמונד פרויד. תירגם מגרמנית: ערן רולניק. הוצאת עם עובד, 293 עמ', 89 שקלים

מבקר האמנות הגרמני אדולף מושג טען כי את הספרות הגרמנית המשובחת ביותר במאה העשרים כתבו שניים: תומס מאן וזיגמונד פרויד. גרמנית היא שפת אמי, ואני בהחלט יכול לאשר שקריאת כתבי פרויד במקור היא תענוג אינטלקטואלי ולשוני גם יחד. חבל על כן, ביתר שאת, שכל תרגומי פרויד לעברית עד היום נכתבו, מי מהם פחות מי יותר, בעברית ארכאית ומסורבלת, והיו לא-מדויקים ולעתים קרובות קשים להבנה.

הוצאת עם עובד ועורך סדרת פסיכואנליזה, עמנואל ברמן, עשו שירות גדול לקוראים בעברית כשהוצאו לאור כרך זה של כתבי פרויד על פסיכואנליזה קלינית. העורך והמתרגם של הכרך הזה, ערן רולניק, טרח ואסף ביסודיות את כל כתבי פרויד העוסקים בפסיכואנליזה כטיפול (בניגוד לקורפוס הנרחב של כתביו התיאורטיים), להוציא כמובן את תיאורי המקרה הרבים של פרויד. הכרך הזה כולל גם מסה היסטורית מאת עמנואל ברמן על התפתחות השקפתו של פרויד על טכניקה פסיכואנליטית, ואחרית דבר מאת המתרגם על ערכם העכשווי של מאמריו הטכניים של פרויד. התרגום מדויק וקריא.

ארשה לעצמי להציע כמה הצעות להכנת ארוחה ראשונה מן המרכיבים שבספר הזה (המאמרים מסודרים בסדר כרונולוגי). המאמר "לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים", עמ' 200-149), הוא מן הסתם המבוא הבהיר ביותר לפסיכואנליזה שפרויד כתב, ובהחלט אפשר להתחיל בו. אחר כך הייתי עובר לשני המאמרים על העברה, שהשני בהם ("הערות על אהבת-העברה", עמ' 128-120) הוא בין הכתבים הנוקבים ביותר שיצאו מתחת ידיו של פרויד. אחר כך הייתי עובר למאמר הגדול האחרון שפרויד כתב על טיפול פסיכואנליטי, ("אנליזה סופית ואינסופית", עמ' 226-201), המשקף את ההשקפה הפסימית של פרויד, לקראת סוף ימיו, על גבולות הטיפול הפסיכואנליטי.

אני אומר זאת מתוך הנחה (ותקווה) שאת הכרך הזה יקראו לא רק פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואנשי מקצוע אחרים מתחום בריאות הנפש. "לשם מה", ישאלו אולי הקוראים, "צריך מישהו שאינו פסיכותרפיסט מקצועי לקרוא את כתבי פרויד על טכניקה טיפולית? מה ייצא לי מקריאתם?"

אני חושב שהתשובה פשוטה: כמעט כל אחד בימינו הוא פרוידיאני, במובן בסיסי ביותר. מי איננו מאמין שקיומו של הלא-מודע, בהשפעתם המכרעת של אירועי הילדות על עיצוב האופי, הנטייה האנושית לשחזר בבגרות יחסים מוקדמים בעלי חשיבות מכרעת ושכיחותם של מנגנוני הגנה? המושגים האלה הפכו לחלק אינטגרלי כל כך מפסיכולוגיה של השכל הישר, שאנו נוטים לשכוח כי פרויד הוא שהכניס אותם לשימוש ובנה מהם מערכת מושגית כוללת.

ובה בעת שכולנו פרוידיאנים היום במובן הבסיסי הזה, לרבים יש דעות נחרצות על פרויד: הוא היה פטריארכלי, לא הבין נשים, הוא נטה להיות אוטוריטרי, דוגמטי, והוא אחראי לעוולות רבות בתרבות המאה העשרים. פרויד מעורר רגשות חזקים מאוד עד עצם היום הזה. כמעט 65 שנה לאחר מותו עדיין רואים אור ספרים בכותרות מהסוג של "מדוע פרויד טעה".

זה ראוי לציון: מדוע לצפות שתיאוריה שפותחה בתחילת המאה שעברה תהיה נכונה גם היום? ואולם במקרה של פרויד נדמה כי שוררת אכזבה מתמשכת על שאחרי ככלות הכל הוא לא היה האיש החכם שידע לומר לכולנו איך לחיות.

ואולם רוב מי שמחזיקים בדעות נחרצות על פרויד אינם טורחים לקרוא אותו. אילו קראו - והכרך הזה הוא סיבה טובה להתחיל לעשות זאת - היתה נכונה להם הפתעה. ראשית היה מתחוור להם עד כמה כתביו של פרויד בהירים וארגומנטטיוויים. פרויד חשב במונחים דיאלוגיים. למעשה, "לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים" כתובה כדיאלוג פיקטיווי. פרויד מסביר את רעיונותיו תוך כדי דיון בשאלות ובהשגות של בן-שיח פתוח אבל ביקורתי.

שנית, הם היו מגלים שפרויד היה הוגה מעמיק בחיי אנוש (כן, אני חושב שראוי להדגיש זאת, פרויד לא רק פיתח תיאוריות, הוא באמת חשב). ב"הערות על אהבת-העברה" פוגש הקורא שמתלבט בשאלות אתיות קשות: מה על המטפל/ת לעשות כשהמטופל/ת מתאהב/ת בו/בה? פרויד דוחה את כל התשובות שמשתמעת מהן מניפולציה. הוא סבור שהן מנוגדות לערך העמוק ביותר של עבודה פסיכואנליטית: היות אמיתי. והוא מנסה להראות שפסיכואנליזה מחנכת לקראת ערך מרכזי: יכולתו של אדם לשאת כאב ולחיות עם האמת על עצמו.

שלישית, הם היו מגלים שפרויד לא רחש לרעיונותיו הערצה עיוורת: מאמרו המאוחר, "אנליזה סופית ואינסופית", הוא הערכה כואבת של מה שפסיכואנליזה יכולה לעשות ומה לא. לאמיתו של דבר, פרויד היה פסימי למדי ביחס לערך התרפויטי של הפסיכואנליזה והוא מעולם לא שכח שפסיכואנליזה אינה יכולה להחליף את החיים (דבר שכמה מתלמידיו נוטים לשכוח), ואינה יכולה לפצות על מה שהחיים אינם יכולים לספק. אם בכלל, היא יכולה לעזור לנו להתמודד עם הכאב שמולידות מגבלות החיים, והאופן שבו הם מותירים אותנו ורבות מתאוותינו בידינו.

לבסוף, יתברר להם באיזו דייקנות פרויד חושב. הוא יישם את הסטנדרטים הגבוהים ביותר של בהירות לוגית לחשיבתו: הוא סירב להותיר ולו טיעון אחד לא בהיר, מושג לא מוגדר, חוט מחשבה לא מפותח.

כן, אני מנסה לשדל אנשים לקרוא את פרויד במקור. לא מפני שאני חושב שרוב רעיונותיו עמדו במבחן הזמן. אפילו בתוך תחום הפסיכואנליזה רבים מרעיונותיו המרכזיים עברו רוויזיה, ומעטים הפסיכואנליטיקאים שנצמדו באדיקות לרעיונותיו.

זו פשוט הנאה גדולה לקרוא את פרויד, והקריאה בו מפגישה אותנו עם אחד מעמודי התווך של המאה העשרים. כן, בהחלט ייתכן שהמאה ה-21 היא פוסט-פרוידיאנית. הדינמיקה האדיפלית פינתה מקום לתרבות שהאבות בה בעיקר אינם. אם הפציינט הפרוידיאני סבל מיותר מדי איסורי טאבו, הפציינט של היום סובל מחסרונן של פרות קדושות לשחיטה. היום איננו זקוקים יותר למסך את האשליות שלנו; נראה שפשוט לא נותרו עוד אשליות. רעיונותיו של פרויד אינם ישימים עוד בין השאר משום שהתרבות המערבית השתנתה כל כך.

ואולם פרויד נמצא באוויר: מספר הקוראים של המאמר הזה שהיו, עודם או יהיו בטיפול שהושפע, גם אם בעקיפין, מרעיונותיו של פרויד הוא בוודאי גדול. במלים אחרות: חיי רבים מאתנו הושפעו במידה רבה מהמאמרים שבאוסף הזה.

ספרו של פרופ' קרלו שטרנגר "אינדיווידואליות: פרויקט בלתי אפשרי" ראה אור בספרית אופקים, הוצאת עם עובד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו