בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמו הטוב

24 שנים לאחר צאת ספרו "דדו" יוצא חנוך ברטוב למערכה שנייה על טיהור שמו של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים. מצויד בהקלטות ובפרוטוקולים שלא הוזכרו במהדורה הראשונה מביא ברטוב את הגרסה המלאה לעוול האישי הגדול בתולדות מלחמות ישראל. שרון, דיין וגולדה הם הגיבורים הרעים שלו

2תגובות

בצהרי ערב פסח 76', באחד באפריל, צילצל דוד אלעזר לסופר חנוך ברטוב ואמר לו שהגיעה העת. כשנתיים קודם לכן פסקה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט שמעון אגרנט שאלעזר צריך לשאת באחריות למחדל יום הכיפורים ולפרוש מתפקיד הרמטכ"ל. אלעזר היה מלא בתחושת עוול קשה, אך החליט לוותר על מערכה משפטית, כאילו זיהה את חוסר סיכוייו לגונן על עצמו מול הדרג הפוליטי והעדויות שהתאיידו או נתפרו היטב מכל צד. עורך הדין אמנון גולדנברג יעץ לו לכתוב את גרסתו בספר ואלעזר פנה לברטוב והציע שהם יכתבו את הספר יחד, לאחר שיישב ויטרח על רשימותיו. באותו ערב פסח התקשר לברטוב, הודיע לו כי השלים את חלקו וביקש שיתחיל במלאכת הארגון והכתיבה. השניים סיכמו שאחרי פסח יקבעו תאריך להתחלת העבודה. אלא שלמחרת אחר הצהריים, באימון טניס ושחייה שהיה השני שלו באותו יום, בעודו חותר לאורך הבריכה בפעם ה-22, קרס לבו של אלעזר. התקף לב גרם למותו והוא בן 51.

ביחד עם המדינה כולה הזדעזע ברטוב ממותו הלא צפוי של אלעזר. כרבים אחרים פירש זאת כ"שברון לב" על כפיות הטובה שנהגה הממשלה במצביא שהציל את ישראל מתבוסה צבאית קשה. ברטוב לא התעניין אמנם בנושאים צבאיים, אבל חש מחויבות עזה לכתוב את הספר על הרמטכ"ל התשיעי של צה"ל, שהודח באופן כה משפיל. כבר כבעל טור ב"מעריב" היתה לו ביקורת קשה על הדחתו של רמטכ"ל המלחמה באפריל 74'. בין היתר כתב רשימה תחת הכותרת "אחריותו של השר הלא אחראי" ובה תהה איך ייתכן ששר הביטחון דיין יצא כה צח ונקי מוועדת אגרנט, ב"שעה שהכל ידעו שאיש לא זז ואין תנועה או הכרעה בתחום הביטחוני-צבאי בלא ידיעתו ואישורו".

ברטוב: "לאחר מותו של דדו היתה לי הרגשה שהוא הטיל עלי את הספר וכך אירע שמצאתי את עצמי יום אחד בדירתו ברחוב טאגור ברמת אביב, מול שני ארונות ברזל שהכילו חומרים ומסמכים רבים. בשלב הראשון קראתי וקראתי מבלי שהוסמכתי לכך, אבל כעבור זמן מה היתה אלי פנייה רשמית מצדם של ראש הממשלה אז יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס והרמטכ"ל מוטה גור. ישבתי לבדי ובעשר אצבעותי כתבתי על אלפי כרטיסיות, ממה שמשך את עיני. היה שם תיעוד של מלחמת ששת הימים וכיבוש הרמה הסורית ושל מלחמת ההתשה, לצד החומרים על מלחמת יום הכיפורים. החומר המקורי שקראתי על המלחמה מילא אותי אימה. קשה היה לחוות מחדש את כאב העיוורון ואת המחיר הנורא. המלחמה הזאת היתה החוויה הטראומטית ביותר בתולדות מדינת ישראל. בקריאה על המהלך כולו ריחפה מעלי תחושה שזה כל כך דומה לטרגדיה יוונית, איך הלכנו והתגלגלנו למלחמה עם אבידות כה נוראיות".

לקחת את זה ללב?

"הייתי חוזר בתום היום ומוצא שאני לא יכול להירדם. בפעם הראשונה בחיי לקיתי בדיכאון. לקחתי כדורי ואליום במשך כמה חודשים וגם כדורי שינה. אשתי יהודית ברטוב (היתה מורה לפסיכולוגיה ולספרות ומדריכה פדגוגית, נפטרה ב-98') תבעה ממני לצאת מהפרויקט וכשהיססתי אף איימה בגירושים. בתום שנה עבודה הייתי כה לחוץ ומדוכא שניסיתי להתיר את החוזה עם 'מעריב', אבל הם לא הסכימו. הייתי בטוח שלא אוכל לכתוב את הספר".

אחרי שחזר ל"שיווי משקל", הוא הבין שהוא חייב לעשות זאת למען אלעזר. "הבנתי שנכנסתי לתוך סדק שנפתח בפני כתוצאה מנסיבות בלתי חוזרות. לעולם לא יינתן לאדם כמוני להיכנס לתוך מאסה של חומרים כאלה. אני מאלה שנגזר עליהם לשמוע דברים מפי דוברים או מפי עיתונאים ששכחו את ייעודם והם מתפקדים כדוברים של משרד הביטחון, ומספקים לנו את המידע כשהוא מעובד, מלוקק ומסולף. עשיתי עבודת היסטוריון והקפדתי לדבוק בעובדות כפי שקיבלתי אותן. אף פעם לא התיימרתי לומר שמה שכתבתי זה סוף פסוק, אך כתבתי כל מה שידעתי ועד עצם היום הזה לא נכתבה על הספר ביקורת שלילית. אני די גאה שלא נמצאה עובדה אחת שאיננה נכונה".

כ-24 שנים חלפו מאז ראתה אור המהדורה הראשונה של הספר הדו-כרכי "דדו - 48 שנים ועוד 20 יום" (הוצאת מעריב), שנמכר בתוך זמן קצר בכ-50 אלף עותקים (פרס יצחק שדה לספרות צבאית ניתן לכתב היד עוד בטרם ראה אור). ברטוב: "סיימתי את כתיבת הספר הראשון ומסרתי אותו להוצאת הספרים. הספר הוגש לצנזורה שלא נגעה בו כמעט, למעט עובדה אחת שנגעה להודעה על פרוץ המלחמה שראש המוסד צבי זמיר שמע עליה פחות מ-12 שעות לפני שנפתחה האש. זה קרה באחת ממדינות אירופה, מסוכן שכינויו היה 'בבל'. הוא אמר שהמלחמה תפרוץ בשישה באוקטובר, לפני השקיעה (המלחמה, שבפי הערבים נקראת 'מלחמת יום הדין', אכן פרצה באותו יום, בשעה שתיים בצהריים)".

השבוע רואה אור מהדורה חדשה ומורחבת של הספר (זמורה ביתן), המחזיקה 782 עמודים ומלווה במראי מקום, ב-680 הערות ובמאמרים חדשים, מתכונת שנמנעה מברטוב בעת ההוצאה המקורית. ברטוב: "אני יוצא למערכה לטיהור שמו של דדו, אשר במנהיגות מחושבת להפליא ונחושה הפך את גורל מלחמת יום הכיפורים והנהיג את צה"ל למבואות דמשק וללבה של מצרים. דדו כיתר את אחת משתי הארמיות המצריות שרק התערבות המעצמות הגדולות הצילה אותה מהשמדה גמורה. על דדו ועל עוד כמה מפקדים בכירים הוטלה האחריות כולה על המעשים ועל ההחלטות והמחדלים שקדמו למלחמה, והם כמו נזרקו לכלבים. ואילו הממשלה ובתוכה שר הביטחון רחצו בניקיון כפיהם".

הקלטות מספרות על שרון

הוצאת הספר במתכונתו המלאה היא השלמת המשימה מבחינתו. "כאשר הספר הראשון ראה אור, בדצמבר 78', למעלה משנתיים וחצי לאחר מותו של דדו, היו מגבלות ביטחוניות. האמת היא גם שחששתי מהאנשים שעלו לשלטון ב-77', חששתי שהם ימנעו את הוצאת הספר".

למה הכוונה?

"רבין, פרס וגור, שנתנו את ברכתם לספר, לא היו מעורבים באירועי מלחמת יום הכיפורים. לאחר המהפך ב-77' בגין התמנה לראש הממשלה ודיין עבר למשרד החוץ. אריאל שרון, אלוף, לא היה מצטייר כ'מלך ישראל' אילו לא פסק כתב המינוי של ועדת אגרנט שעליה לחקור את האירועים וההחלטות בתקופת הבלימה רק עד 8 באוקטובר. יש לזכור שמי שמונה למפקד חזית הדרום, מעל ראשו של אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש), היה רב אלוף חיים בר-לב, שהתנה בנסיבות מסוימות את המשך פעילותו בחזית הדרום בהדחתו של שרון, אך דדו, מחשש למהומה ציבורית ופוליטית, הצליח להניאו מכך. כך שכשאני אומר שהיו לי חרדות אני לא מתכוון שחששתי שיהרגו אותי, אלא שמישהו שם למעלה, מין 'ביג בראדר' כזה, יורה לגנוז את הספר".

היתה לך סיבה מעשית לחשוב כך?

"יום לפני הוצאת הספר טילפן אלי חבר שעשה בממשלה בתפקיד דובר ואמר לי: 'פגשתי במקרה במטוס את שר המשפטים שמואל תמיר ודיברנו על הספר שלך, והוא ביקש לדעת אם אתה מוכן להגיש את הספר לוועדת שרים של כותבים עובדי ציבור'. אולי לא נאה שאגיד לעיתון מה שאמרתי לו, אבל אמרתי לו 'שק לי בתחת'. כעבור מספר שבועות קיבלתי מכתב רשמי מראש לשכת שר המשפטים, בלשון מנומסת, שהוא יודע לכאורה שאני חייב לעשות את זה ולהגיש את הספר וכו'. אבל אני לא נתתי התחייבות כלשהי לאף אחד והרי לא הייתי עובד ציבור, אז הלכתי לאמנון גולדנברג והוא כתב להם מכתב כזה שיותר הם לא הטרידו אותי. זאת היתה אינדיקציה שהם רוצים שהספר יגיע לוועדה כדי שהיא תקבור אותו לאי אילו שנים. מאחר שחששתי, הספר בגרסתו הראשונה ראה אור בלא שפירסמתי את רשימת המקורות שלי, מה שנראה לי כבר אז כחיסרון גדול. המקורות היו כולם ראשוניים. הרי היו לפני רוב המסמכים והעיקר, בארונות הברזל בדירת דדו היו 35 קלטות טייפ-ריקורדר שתיעדו את הנעשה בבור המלחמה, וזה היה חומר שלא יסולא בפז".

מי הקליט בבור הפיקוד העליון של המלחמה?

"ההקלטה לא נעשתה למען ההיסטוריה ולא למען השעשוע. כבר בראשית המלחמה דדו חש שדיין מתכונן לימים שלאחרי המלחמה, ומי שהיה הרל"ש של דדו, אבנר שלו (לימים קצין חינוך ראשי והיום יו"ר יד ושם), הניח טייפ על השולחן ודאג באופן מסודר להחליף את הקלטות, והוא הקליט והקליט. מרגע שניתנה לי הרשות לקרוא מסמכים ולהאזין להקלטות שאיש לפני לא התפנה להאזין להן עד אז, וזה כולל את חברי ועדת אגרנט - שביקשו את הקלטות שהם היו מעוניינים בהן, כלומר רק עד ה-8 באוקטובר - ישבתי עם אוזניות ופיענחתי שורה שורה מלה מלה (כיום הקלטות ושאר החומרים מעיזבונו של דדו נמצאים בארכיון צה"ל)".

החומרים מהקלטות נוספו למהדורה החדשה. ההאזנה להן, הוא אומר, היתה חוויה קשה בפני עצמה. "אני לא איש צבא ולקח לי הרבה זמן להיכנס לאווירה של הפיקוד העליון. היה למשל שלב שבו החליטו שמוכרחים להחליף את האלוף גורודיש כי הוא לא משתלט על הפיקוד בדרום ובטח לא על אלופים ותיקים כשרון. בשיחות המוקלטות קיים כל השיח הזה, כולל הניסיון של דדו להרגיע את גורודיש. דדו לא רצה לפגוע בכבודו והוא רצה לרכך אותו. ההחלטה היתה להשאיר אותו עם תוארו ולמנות מעליו את בר-לב כמפקד חזית הדרום. אני מדבר עכשיו לא על העובדות, אלא על הצד האנושי ועל האופן שכל המהלך הזה השתקף בקלטות. היה שלב שדדו רצה לסלק את שרון כי שרון עשה תוהו ובוהו בפיקוד ולא מילא פקודות ועשה מה שרצה, אבל דדו פחד כי שרון נחשב ל'מלך ישראל' והוא חשש שזה יעורר מהומה במדינה. יש קטע שבו דדו משיח את לבו באוזני דיין, ודיין אומר לו: 'תשמע, מדינת ישראל מהבחינה הזאת היא מסכנה'. אבל גם דיין לא תמך בהחלפת שרון. היה שלב שבר-לב אמר 'או שרון או אני', ודדו הפציר בו להישאר".

עד כמה, לפי התרשמותך מהקלטות, התיר שרון את הרסן?

"מההקלטות עולה כי בניגוד לאמונה הרווחת, שרון שיבש את צליחת התעלה. התוכנית המקורית קבעה שאוגדת שרון תיצור ראש גשר, אך שרון החליט לצלוח לפני שהוא השלים את ראש הגשר. הוא השאיר את ציר טרטור חשוף, והמצרים נכנסו לתוך השטח שנקרא בקודים החווה הסינית, שטח שהיה בין טרטור לעכביש, וזה שיבש את העברת גשר הגלילים וגם הכניס גדוד צנחנים לקרב דמים בחווה הסינית עם המון אבידות. יש הקלטה אחרי הלילה הראשון של הצליחה כשהכל השתבש, ולפנות בוקר דדו חזר לבור הפיקוד העליון וחזר על האירועים האלה באוזני אנשי המטה והכל הוקלט, כאשר התימה שעוברת מדבריו שהיתה הזדמנות פז והיא הוחמצה".

שרון הוכיח שאפשר לצאת בשלום מוועדת חקירה ממלכתית שמצאה אותו אחראי למחדל.

"זה מראה לך שיש ועדת חקירה ויש ועדת חקירה. ועדת אגרנט שקברה את דדו השאירה אותו קבור. ועדת כאהן, שהוקמה כדי לחקור את אירועי סברה ושתילה במלחמת לבנון, ועדה שהיו לה שיניים ופעלה במתכונת מסודרת, פסקה ששרון לא יכול לכהן כשר ביטחון. אז ועדה זו אמרה מה שאמרה ושרון כיום כראש ממשלה הוא מעל שר הביטחון והוא מי שקובע את מדיניות הביטחון של המדינה. כך זה עובד, איך שנוח לבריות. אם נוח אז אומרים שוועדת אגרנט פסקה מה שפסקה ואין מה לעשות, אך כשוועדת כאהן החליטה ששרון לא יכול לכהן כשר ביטחון והוא בפועל מנווט את ענייני הביטחון של המדינה ומתערב בכל דבר קטן כגדול, אומרים: טוב, היתה ועדה והעם החליט אחרת".

הסטנוגרמה שלא תיאמן

בגרסתו החדשה של הספר גם מביא ברטוב עניינים שנשמטו מן המהדורה הראשונה בין השאר כי פשוט נעלמו מידיעתו. למשל, ההתייעצות בביתה של גולדה מאיר ב-18 באפריל 1973. זה היה כחצי שנה לפני פרוץ האש, עם ריבוי ההתראות על כוונות המצרים לצאת למלחמה. בדיון שהתקיים במטבחה של ראש הממשלה (המקום בו "יכולנו לגלגל בדברים על ספל קפה או תוך כדי טעימה קלה סביב שולחן המטבח שלי", כהגדרתה), השתתפו באותו יום שר הביטחון דיין, השר ללא תיק במשרד ראש הממשלה ישראל גלילי, ראש אמ"ן אלי זעירא, ראש המוסד זמיר, הרמטכ"ל אלעזר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ועוזרים. הפורום דן בסיכויים למלחמה ומה ניתן לעשות בעניין, וסטנוגרמת הדיון, שמתפרסמת במלואה לראשונה בספר, היא מסוג המסמכים ההיסטורים שצריך לקראם כדי להאמין (צריך לבוא לממשלה "בטונים מאוד מינוריים", המליץ דיין, רק "בתור אינפורמציה").

ברטוב: "אחת הסיבות שהביאו אותי להוציא מהדורה חדשה של הספר היא שאחרי מלחמת יום הכיפורים נדמה היה שהופקו כל הלקחים ושטראומה כזאת לא יכולה לקרות שנית. אבל למרות שעברו כל כך הרבה שנים ואנחנו נכנסים עוד מעט לשנה השלושים מאז המלחמה, הכל חוזר היום ומתנהל באותו אופן. הממשלה ב-73' היתה מחוץ לכל ההחלטות הגדולות, שהתקבלו על ידי קבוצה קטנה שכללה את ראש הממשלה, את השרים גלילי ודיין ולפעמים גם את יגאל אלון. מהסטנוגרמה של אותו דיון בבית גולדה עולה שהקבוצה המנהיגה מדינית-צבאית חששה מצד אחד מאמירת הדברים למליאת הממשלה, ומצד שני חששה מהאמריקאים. גם לאחרונים היו מקורות משלהם והם ידעו והזהירו את ישראל שהרגיעה אותם שאין חשש.

"המקום המסוים בסטנוגרמה, כשגלילי אומר שהוא העביר פתק לדיין שבו נאמר שאלי זעירא הציג את הדברים בפני הממשלה בדיוק כפי שהם רצו ועל פי הנחייתם, הוא מדהים. למה? הממשלה ההיא, בדיוק כמו הממשלה כיום, לא רצתה להחזיר שטחים, והיא ידעה שאם היא תאמר לאמריקאים מצד אחד ולמליאת הממשלה מצד שני שהמצב מגיע לנקודת רתיחה, האמריקאים יאמרו: בואו לקמפ דיוויד, נדבר ונגיע לפשרה. זה היה הדבר האחרון שהמטבח של גולדה רצה. אני הייתי מקבל איכשהו את הגישה הזאת אילו היא היתה מגובה בכוח צבאי מגויס, אבל הם גם לא רצו לגייס מילואים מהסיבה שמדינת ישראל לא יכולה להחזיק צבא גדול לאורך ימים".

קטע אחר מתוך פרוטוקול השיחה מרתק לא פחות בדרך שבה הוא חושף את האופן שבו התנהלו העניינים הגורליים ביותר למדינה ב"מטבח של גולדה":

ישראל גלילי: "בדברי דדו היו שתי מלים משמעותיות מאוד. הוא אמר: אם יקרה (מלחמה) - שיקרה. אך לפי דעתו זה מחייב התנהגות שלנו שתביא לידי 'הכרעה משמעותית'. אלה מלים מסקרנות מאוד".

גולדה: "בכל הרומאנים בהמשכים מפסיקים ברגע זה את הסרט".

ישראל גלילי: "אם כן, אני אומר, על סף ההפסקה של הסרט, שצריך פירוש מוסמך של פענוח דבר זה".

גולדה: "הוא אמר שהם מתכוונים ומתכננים את הדבר. אני מודיעה לפרטיכל שאני לא רוצה במלחמה. זה מפתיע אתכם בוודאי".

משה דיין: "חשדתי בך מזמן בזה".

גולדה מאיר: "הייתי ביום שישי אצל משפחת שור (שבנם סגן אבידע שור נהרג במבצע 'אביב נעורים' כמה ימים קודם לכן) בדרכי לרביבים. אמו לגמרי שבורה ואמרה לי: 'אמרתי כל הזמן שאני בכלל איני מודאגת. אני לא חרדה לחייו כי הוא היה קדוש. הייתי בטוחה ששום דבר לא יכול לפגוע בו'".

ברטוב מזכיר שקצת פחות משישה חודשים לאחר שנאמרו הדברים הללו במטבחה של ראש הממשלה, נהרגו במלחמה 2,350 ישראלים. ברור שכל אחד מהמשתתפים בדיון ראה באבידות הכבדות האלה משום אסון, אבל כאשר עמדה לפניהם הבחירה בין אופציה מדינית, שהיתה יכולה כנראה לתת לישראל את מה שציפתה לו בהסדר עם הערבים, לבין אופציית המלחמה, ויתרו המשתתפים על קיום דיון בנושא וגם על שאלת שיתופם של שרי הממשלה בו. דיון בנושא לא עלה על הפרק כמקובל על פי חוק וסדרי ממשל תקין.

ברטוב: "למה אני אומר שבכתב ההסמכה של ועדת אגרנט טמון הכל? מפני שהם לא עסקו בכחול לבן, במאורעות של האביב ובמה שקדם למלחמה, כולל מה שמשתמע מהסטנוגרמה מהפגישה במטבח של גולדה, שבעצם היתה קנוניה של קבוצת מנהיגים הן כלפי האמריקאים, הן כלפי מליאת הממשלה. ועדת אגרנט הפסיקה את החקירה ברגע שהכוח הישראלי התחיל להתארגן ולעבור למתקפת נגד קודם ברמת הגולן ואחר כך בחזית הדרום, וכל זה אחרי השמונה באוקטובר".

אתה מרמז לקונספירציה?

"אני לא רוצה להשתמש במלה הזאת כי אני לא יודע. אני זהיר כי אני היסטוריון ואני אומר את הדברים די בחריפות. זה הכל החל בכתב ההסמכה של ועדת אגרנט, שהחליטה שחבריה לא עוסקים בדרג המדיני ולא בסוגיות המדיניות הגדולות שגילגלו את מדינת ישראל לתוך המלחמה. אז לא קונספירציה, אבל כן כוונה למנוע את בדיקת הדברים האלה. והוועדה הודיעה במקביל שהיא לא תעסוק באחריות מיניסטריאלית אלא רק באחריות ישירה, ולכן לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון אחראים. גולדה נהגה לומר: 'מה אתם רוצים ממני, הייתי מוקפת גנרלים מצוינים'. הלא את ההחלטות היא קיבלה. השופט אגרנט וחברי הוועדה חשבו שמדינת ישראל נמצאת במצב כה קשה שאוי ואבוי אם גם יחסלו את ההנהגה המדינית, אבל זה לא עזר להם וממשלת המחדל קופלה על ידי החיילים בהפגנות. מדינת ישראל הונהגה על ידי ממשלות אחרות ושרדה ואף התחזקה".

התכונות הבולדוגיות

בוועדה בראשות השופט שמעון אגרנט שחקרה את אירועי המלחמה, ושבעקבות ממצאיה נאלצו אלעזר וזעירא להתפטר מתפקידיהם. אבל במהדורה המחודשת הוא מתייחס גם אל הוועדה, באמצעות פרסום הרצאה של מי שהיה נשיא בית הדין לערעורים של צה"ל, אלוף (מיל') אילן שיף. "הספר מסתיים ביום שנפסקה האש, ב-25 באוקטובר. מדעת לא רציתי להיכנס לפולמוס איתם. אני מכיר את העובדות טוב מהם. ועדת אגרנט עשתה לעצמה עבודה קלה. אני מניח לעובדות לדבר בעד עצמן. לכן אני מביא בספר את דבריו של המשפטן האלוף אילן שיף. היתה זו הפעם הראשונה שמפקד בדרגתו אומר את האמת הנוקבת על הליכי העבודה הפגומים של ועדת אגרנט, שהיתה האחרונה שבה הועמד מה שנחשב ל'טובת הכלל' מעל לזכותו של היחיד, בעצם גם מעל לחוק של ועדות החקירה.

"'איך ייתכן', תהה שיף, 'שהאחריות בעניין זה הוטלה על דדו לבדו, שתבע גיוס, ולא על דיין, שהסמכות היתה כולה בידו והוא הפעילה נגד גיוס כללי?' השופט אגרנט, טען שיף, פיקפק אם ראוי להמליץ על הדחת דדו, אבל כיוון שרוב חברי הוועדה גרסו שיש להדיחו הוא לא רצה להישאר בדעת מיעוט והצטרף אליהם. זה גילוי יותר ממדהים נוכח העובדה שאחד מחברי הוועדה, רא"ל חיים לסקוב, שימש כאומבודסמן של מערכת הביטחון והיה כפוף לשר הביטחון דיין".

"קץ עידן התמימות" נקרא נספח הרצאתו של שיף, שאותה נשא בעודו לובש מדים בסמינר על תוצאות המלחמה הלא תמימה. נושא ההרצאה היה ההיבטים המשפטיים בחקירת ועדת אגרנט ובעבודתה. בסיס הטענה של שיף הוא שספק אם דרך העבודה והמסקנות של ועדת אגרנט היו ישימים גם לעידן של ימינו, שבו עומד האדם יותר ויותר במרכז. שיף, שייצג את הרמטכ"ל רפאל איתן בוועדת החקירה של סברה ושאתילה, מצביע על העובדה המתמיהה שחלק מן האנשים שנחשדו הופיעו לפני הוועדה ללא ייצוג של עורכי דין, וביניהם הרמטכ"ל דדו וראש אמ"ן זעירא. לטענת זעירא התייעץ עם השופט אגרנט וזה יעץ לו לא להשתמש בשירותיו של עורך דין. לפי שיף, אחת הסיבות לכך שאלעזר וזעירא לא היו מיוצגים היתה הלחץ של הוועדה עצמה לסיים מהר את העבודה (לפחות למען פרסום הדו"ח הראשון החלקי), כי הציבור מעוניין לדעת מה קרה ולמה "וטובת הצבא וטובת הכלל הן לסיים כמה שיותר מהר".

איך היית מאפיין את יחסה של גולדה לדדו? התחסדות?

"למעשה כולם התחסדו בעניינו, למעט יצחק רבין שעשה אז כשר העבודה והיה השר היחיד שהציע להחזיר את הדו"ח לוועדת אגרנט לשם השלמתו. כולם כולל גולדה שתקו וכאשר היא נתנה לדדו לקרוא את המסקנות, ודדו הביט בה ואמר 'אני מבין שאני מתבקש להתפטר', היא אמרה: 'לצערי כן'. גולדה אמרה לדדו, וזה מופיע בספר, שהאדם היחיד שהיא בטחה בו היה הוא, ושכל מה שהוא יעץ לה היה טוב ושבזכותו היא יצאה בשלום מן המלחמה. גנרל עבד אל-ראני גמאסי, שהיה קצין המבצעים של הצבא המצרי ב-73' ובהמשך התמנה לרמטכ"ל המצרי, אמר שלדעתו הקצין הישראלי הטוב ביותר של המלחמה היה דוד אלעזר, השני שהיה הטוב ביותר היה אלעזר והשלישי היה גם כן אלעזר. בשלב כלשהו גולדה באה אל דדו הביתה והציעה לו להיות שגריר ישראל בארה"ב, והוא דווקא נטה לקבל את זה אלא שהוא מת".

ומה חלקם של הכתבים הצבאיים והעיתונאים בכלל בליקוי המאורות?

"כולם ניזונים מאותם מקורות אז כהיום. בה' באייר ערב המלחמה חגגה מדינת ישראל 25 שנה לקיומה, והיא חגגה במצהלות של כל החכמים, הרמטכ"לים לשעבר והכתבים שכתבו כל אחד בסגנונו הוא שמדינת ישראל היא מעצמה צבאית אדירה וכו'. כך חיים הרצוג וכך משה דיין, שאמר בראיון ל'טיים' שלא נשקפת סכנה לישראל בעשר השנים הבאות. גולדה אמרה בראיון לדב גולדשטיין על סאדאת שייתבשל בתבשיל שלו - 'לט הים סטו' אמרה ביהירות אופיינית - ולא היה עיתונאי אחד שלא דיקלם ומילמל את הטקסטים האלה. יעקב ארז מ'מעריב' היה מסתובב שנים ומספר שערב יום הכיפורים 73' הוא כתב על ריכוזים גדולים של צבא מצרים והצנזורה לא התירה לו לפרסם, ולמחרת פרצה המלחמה.

"גם כיום, ברגע שכל הכתבים מדברים במקהלה זה סימן שהם דובררו על ידי דובר צה"ל, ובמצב הדברים הנוכחי כאן הדמיון למלחמת לבנון, כאשר הכתבים דיקלמו אוטומטית את דבריו של אריאל שרון. אני מניח שהייתי הראשון ב'מעריב' שכתב לאחר פרוץ מלחמת לבנון שזאת 'מלחמת שלום יהודה ושומרון', כשבעצם כל מטרותיה הן לפתור בדרך זו או אחרת את הבעיה הפלשתינית. אז עברו עשרים שנה בדיוק ואנחנו לא שקועים בבוץ הלבנוני, אבל אנחנו שקועים בבוץ הפלשתיני ושוב אומרים שאין עם פלשתיני ואין כלום ואין הנהגה פלשתינית ראויה כי הם מתפוררים וכו'. התבנית חוזרת על עצמה בדיוק רב, וצר לי לומר שמה שקורה בשנים האחרונות שאין ולא קיימת יותר דעת הקהל הישראלי. אנחנו ניזונים מהשלטונות ובפעם האחרונה שהיתה הפגנת המונים מוסרית עם איזה להט, היתה ההפגנה לאחר הטבח בסברה ושתילה".

ולמה זה קורה לדעתך?

"הכל נמוג מפני שאף אחד לא יודע באמת מה המוצא. יש לנו אויב שהצליח לחזק את הימין. אף אחד לא יכול לרשום לעצמו זכויות על התגברות כוחו של הימין לבד מיאסר ערפאת. במצב כזה אנשים לא יודעים מה לעשות ויש שתיקה כללית, פסיווית ומיואשת, ומי שלא שותק ועושה - עושה, וכך מקימים עוד ועוד התנחלויות ומנהלים מדיניות של דיכוי ולא רואים מוצא וכל האחרים שותקים".

רבות נכתב על האיפוק ועל האצילות בתגובותיו של דדו נוכח החלטות ועדת אגרנט. איך אתה מסביר את זה?

"הוא השתדל לשמור על סנטר מורם ולהתנהג כדרכו באיפוק ובאצילות. אבל מכמה סיפורים ששמעתי הוא לא פעם הגיע לידי דמעות בחברה מצומצמת. סיפר לי אלי ויזל הסופר האמריקאי שפגש את דדו בבוסטון, והם ישבו ודיברו, ופתאום דדו החל להזיל דמעה אם לא יותר מזה. דדו הגיע לארץ כנער בודד בן 15, יתום מאם ורחוק מאביו. כל חייו הוא שמר לצדו את התצלום שלו מהלוויית אמו. הוא הגיע לכאן והובל לקיבוץ, לשער העמקים, וצורף לחברת הנוער היוגוסלווית ולא ידע מלה עברית. הוא עבד ולמד. גרעין ההשלמה שלו הופנה לקיבוץ עין שמר והוא רצה להתגייס לצבא הבריטי וחבריו לא נתנו לו. הלך לפלמ"ח, יוגוסלווי, או איך שכינו אותו חבריו 'המונטנגרי', ילד-נער בן 21, אחד בין כל הצברים האלה. זה היה ב-46' ותוך שנתיים הוא נעשה למפקד הגדוד הרביעי, גדוד הפורצים. זה אומר משהו על סגולות המנהיגות הצבאית שלו, על הכוחות הגדולים שהיו לו".

"כמה גדולים? במארס 58', כשנתמנה למפקד חטיבה 7, חטיבת היוקרה הסדירה של צה"ל, הוא נסע בג'יפ בהרי ירושלים בסיור והג'יפ, שנהג אותו גורודיש, התהפך שלוש פעמים עד שנחת בתחתיתו של הוואדי. דדו נפגע בשני קרסוליו והרופאים הכניסו לקרסוליים ברגים שנקבעו בתוך גבס. חבריו דיברו על 'האכזריות המונטנגרית' שלו כנטייה להתאכזר גם כלפי עצמו. כשהרופאים המליצו על פיזיותרפיה, הוא צעד יום יום מכפר מנחם לבסיס השריון במסמייה למרות כאבי התופת, ואף עשה את כל המסלול של צעדת שלושת הימים לירושלים".

אתה יכול לשער מה עבר בראשו ברגעים הקשים ביום כיפור?

"קרבות ירושלים בתש"ח שקעו בנפשו כטראומות ומשקלן חזר והופיע בכל שעת משבר, וזה כולל את הרגעים הנוראיים במלחמת יום הכיפורים. הקרב על מנזר סן סימון, שבמערב שכונת הקטמונים, נהפך לו לסמל. המנזר שחלש על דרום ירושלים מנה עשרות לוחמים ערבים חמושים היטב. הניסיון הראשון לכבוש את המנזר נכשל בליל ה-29 באפריל, ואילו הקרב השני, שדדו לקח בו חלק, נמשך 16 שעות של לחימה רצופה. בשלב כלשהו, כאשר כבר כבשו את המנזר אך הפכו להיות נצורים בתוכו, וההכרעה היתה על חודו של תער והפלמ"ח איבד המון לוחמים, הם שקלו לסגת ולא ידעו מה לעשות עם הפצועים קשה. דדו החליט להישאר עם הפצועים ולפוצץ את הבניין עם כולם. המתנגד החריף לנסיגה מן המנזר היה בני מרשק, שחזר וציטט את יצחק שדה: 'כאשר יורד גשם ואתה נרטב עד לשד עצמותיך, זכור - הגשם יורד גם על האויב'. כלומר, מחזיק מעמד זה שמחזיק דקה יותר מהצד השני. דדו זכר את המשפט הזה מאותו רגע של נסיגה והתקפלות ומאז, ברגעים הכי קודרים ובכל שעת משבר, הוא חזר על המשפט הזה, והוא מופיע בקלטות מבור המלחמה. משפט המעיד על תכונת הבולדוגיות שהיתה בו". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו