בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי ראה את שר היער

ברומאן "מותו של מבקר" אסף מרטין ולזר כמעט כל קלישאה אנטישמית והשתמש בה בבניית הדמות הפיקטיווית של ארל-קניג, הוא מבקר הספרות מרסל רייך-רניצקי. גם הנושא המרכזי של העלילה הוא אנטישמי מובהק: שעבודם של הגרמנים הנאנקים תחת רגשות אשמה בידי ריקא יהודי תאב כוח ושלטון

תגובות

,Suhrkamp: Frankfurt a.M. 2002, 219 pp. Martin Walser, Tod eines Kritikers

ב-29 במאי השנה נפל דבר בשדה התרבות בגרמניה. פראנק שירמאכר, העורך האחראי על תחום התרבות בעיתון השמרני "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", פירסם בעיתונו מכתב גלוי לסופר הגרמני החשוב מרטין ולזר (יליד 1927), אחד מהאבות המייסדים של הספרות הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה וחבר בקבוצת 47 המפורסמת. במכתב הודיע שירמאכר לוולזר כי העיתון לא יפרסם קטעים מרומאן חדש של ולזר שטרם יצא אז לאור כבקשת המחבר והוצאת זורקמפ.

שירמאכר טען כי הרומאן הוא הוצאה להורג, חיסול חשבון עם דמות מרכזית בחיי התרבות בגרמניה - מרסל רייך-רניצקי, קודמו של שירמאכר בתפקיד, ו"כוכב" תוכנית טלוויזיה של ביקורת ספרים. "ספרך איננו אלא פנטסיית רצח", כתב שירמאכר, "ואולם אין מדובר כאן ברצח של מבקר בתור מבקר, כמו שקורה למשל אצל תום סטופארד, אלא זהו רצח של יהודי". שירמאכר הדגיש כי רייך-רניצקי הוא ניצול גטו ורשה, והוא וקרוביו נפלו כבר קורבן לפנטסיות רצח ממשיות של היטלר. שירמאכר האשים את ולזר בשימוש בקלישאות אנטישמיות, ועורר סערה גדולה בסצינת התרבות הגרמנית, שרק הדיה הגיעו למקומותינו. בעוד שעיתונאי ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" ניצבו לצד שירמאכר, יצאו יואכים קייזר ואנשי העיתון הליבלי ממינכן "זודויטשה צייטונג" להגנתו של ולזר. הם טענו שאין בספר כל ביטוי אנטישמי והתקיפו את שירמאכר על פגיעה קשה בחופש הביטוי של הסופר, בכך שהוציא משפט כה קטלני על ספר שטרם התפרסם. היה מי שטען כלפיו שעצם הנחתו שלפיה רצח של יהודי גרועה מרצח של לא יהודי מצביע בעצם על אנטישמיות. שכן ידוע שפילושמים הם אנטישמיים שאוהבים יהודים.

בינתיים יצא הספר לחנויות הספרים. בחלון ראווה של חנות ספרים בנוישטדט של דרזדן נתלה מעל ערימה של עותקי הרומאן החדש הכיתוב "קראו ושפטו בעצמכם", ואכן זה בדיוק מה שראוי לעשות.

במה עוסק איפוא "מותו של מבקר"? זה בעצם סיפור בלשי המתרחש על רקע הסצינה הספרותית של גרמניה, ועל אף השמות הבדויים אפשר בנקל לזהות את הדמויות בשר ודם הניצבות מאחורי הדמויות הבדויות. במרכז העלילה ניצבת היעלמותו המסתורית, בליל סערה מושלג, של מבקר הספרות וכוכב תוכנית טלוויזיה אנדרה ארל-קניג (הוא שר היער, בגרמנית), הלא הוא מרסל רייך-רניצקי. רק סוודר ספוג בדמו נותר מושלך על השלג. חוקרי הרצח במשטרת מינכן משוכנעים כי המבקר נרצח ועוצרים כחשוד ברצח סופר ושמו הנס לאך, שהמבקר ארל-קניג ביזה את ספרו החדש בתוכנית הטלוויזיה האחרונה שלו. גם כל אנשי הסצינה הספרותית תמימי דעים שהנס לאך הוא הרוצח, ורק ידידו, הסופר מיכאל לנדולף, משוכנע בחפותו של רעו ויוצא לנהל חקירה פרטית כדי למצוא ראיות שיחלצו את הנס לאך מהכלא. לאך אינו מסייע במיוחד לעניינו שכן הוא גוזר על עצמו שתיקה אף שהוא ממשיך לטעון בינתיים כי הוא חף מכל פשע.

לנדולף משחזר את האירועים שקדמו להעלמות המסתורית של המבקר תוך שהוא מנהל שיחות עם אנשי השם של סצינת הספרות הגרמנית העכשווית. שיחות אלו, יותר משהן שופכות אור על האירועים, הן מציירות באורח קריקטוריסטי את דמותו השטוחה והשטנית של המבקר ארל-קניג. ארל-קניג אינו גרמני כלל. הוא מוצג כיהודי קוסמופוליט: הוא נולד וגדל בצרפת לבנקאי היהודי קניג, בבגרותו עבר לגרמניה שבה דרך כוכבו, אך הוא מחזיק גם באזרחות בריטית. יתר על כן, ולזר מלגלג ברשעות בעלת ניחוחות גזעניים על מבטאו הזר בעל הניחוח הצרפתי, במיוחד המלה ספרות (Literatur בגרמנית) שהמבקר מבטא Literatuer. במהדורת האינטרנט של הספר שהתפרסמה בראשית יוני נכלל בהצגה המגחכת של ארל-קניג גם השיבוש doitsch למלה "גרמני" (Deutsche), לגלוג רווח בחוגי הניאו-נאצים, המחקה את שיבושי הלשון של זרים בגרמניה המתקשים לבטא כהלכה את צלילי השפה הגרמנית, ובכך מוכיחים - לדעת גזענים אלו - את נחיתותם התרבותית. אולם ולזר או עורכיו טרחו לסלק ביטוי מפוקפק זה מעותקי הספרים ששווקו לחנויות.

לארל-קניג אין כל תכונות חיוביות. הוא תכלית השלילה, רודף כבוד, תאב בצע, נפוח ופומפוזי, הוא קטנוני ונקמן וגס רוח וריקא. את דמותו הטלוויזיונית הוא חב לידידו ריינר היינר הנקל, הוא ולטר ינס. אפילו אמרות הכנף של ארל-קניג מתגלות כיצירות מפרי מוחו הקודח של ידידו הנקל. ארל-קניג עצמו מתואר בידי ולזר כעקר מבחינה יצירתית, כמי שאינו מסוגל כלל להעלות מלים על הכתב, אך מרשה לעצמו להשפיל ולקטול את מי שבדם לבם כותבים ספרות.

זוהי ממש השמצה מבזה וחסרת שחר של רייך-רניצקי, שאמנם הוא מבקר מחמיר, אך בר סמכא מעין כמוהו בספרות הגרמנית, שכתב ספרים רבים בנושא זה. ספרו האוטוביוגרפי, "חיי", שהתפרסם לפני כשנתיים ובו נפרשה מסכת חייו הססגונית, כתוב בצורה מרתקת ושובת לב. לארל-קניג אין גם עמדות פוליטיות, וולזר מרמז שהוא חסר חוט שדרה פוליטי. אביה של אשתו הצרפתייה היה מזכירו האישי של המרשל פטן וראש השירות החשאי של וישי, אבל שמועות מספרות שהיה פעיל ברזיסטאנס (המחתרת האנטי-נאצית בצרפת) ושלצורך הישרדותו עבד בשביל מחלקת המשטרה הפלילית הידועה לשמצה בווישי. ולזר מרמז בכך על שירותו של ניצול השואה, מרסל רייך-רניצקי, בשירות החוץ ובשירות החשאי הפולני בטרם עבר מפולין לגרמניה. מכך משתמע כי הוא רואה בכך שירות השקול לשיתוף פעולה עם הנאצים.

הביטוי האותנטי היחיד שנזקף לזכותו של ארל-קניג הוא עיסוקו במין. ארל קניג הנו דמות שטופת זימה של אדם מבוגר ולא נאה במיוחד, ובעל גינונים דוחים, כמו למשל נטייתו לאכול בעת שהוא מנהל שיחות טלפוניות. ארל-קניג גם מרבה לבקר בשירותים, ומתרגז כאשר ידידו מתעניין אם יש לו בעיות בפרוסטטה. המבקר היהודי מנצל את מעמדו כפטריארך של הספרות הגרמנית העכשווית כדי לשכב עם סופרות גרמניות צעירות בראשית דרכן, המקוות כנראה, שבעבור שירותיהן תזכינה ממנו לביקורת טובה שתפתח בפניהן את דלתות שוק הספרים. ואולם פרשיות אלו לא משפיעות כהוא זה על מעמדו הציבורי. גם בביקורתו הספרותית מחפש ארל-קניג מין ביצירות. באחת מתוכניות הטלוויזיה שלו הוא מקוננן על כך שבספר שסקר "אין אירוטיקה שחודרת לך מתחת לעור, אין מיניות היאה לגביע שמפניה - רק פנטה, פנטה, פנטה".

ביקורתו הספרותית מתאפיינת בקטילה שיטתית וביזוי של הסופרים הגרמנים העכשווים ושל הספרות הגרמנית העכשווית. על ספר חדש של המחזאי והמשורר הגרמני בוטו שטראוס אמר: "כל סופר ידוע מרשה לעצמו לפרסם זבל!" באחת מתוכניותיו הוא מתלוננן כי לאחר כמה ימים שבהם היה שקוע בקריאת ספרות גרמנית עכשווית "הוא מתקנא במפני האשפה". לעומת ביזויה של הספרות הגבוהה הגרמנית והתנכלות לנושאיה, ולזר חוזר ומדגיש כי ארל-קניג מהלל ומשבח את ספריו של הסופר היהודי האמריקאי פיליפ רות. היהודי הקוסמופוליט, המצהיר כי כל מעייניו נתונים לגורלה של הספרות הגרמנית העכשווית, פועל כדיקטטור ומנסה לשעבד את שדה התרבות הגרמני לטעמו הבידורי הנמוך, שרואה בערכי חרושת התרבות האמריקאית מופת ודוגמה.

הנס לאך, בן דמותו של ולזר בסיפור, מכנה את התרבות הזאת, שכל מטרתה היא הנאה מיידית, תרבות הפליטה-אורגזמה. זהו מוטיב אנטישמי ישן, שהועלה לראשונה כבר במאה ה-19 כנגד שני כותבים יהודים בולטים בגרמניה - לודוויג בדנה והיינריך היינה - על שהם מחדירים סגנון חקייני חסר רוח ומסרסים את מעמקי הרוח הגרמנית.

שיחותיו של מיכאל לנדולף עם הסלבריטאים של שדה התרבות הגרמני מאפשרות אולי לוולזר לתת ביטוי לפנטסיות הרצח שמקננות בו כנגד רייך-רניצקי, שוולזר בעצמו נפגע מביקורתו המחמירה על ספריו. על ספרו הקודם של ולזר Ein springender Brunnen, העוסק בשנות ילדותו ובחרותו של המחבר באגם קונסטנץ בתקופת המשטר הנאצי, טען רייך-רניצקי כי אושוויץ (המטאפורית) לא זכתה לשום ביטוי ברומאן. ולזר טען שהוא תיאר את הדברים בדיוק כפי שחווה אותם. מאחר שאז לא ידע דבר על הפשעים, אילו הציג את הדברים כפי שהוא מבין אותם היום ודאי היה חוטא לאמת ההיסטורית ולאותנטיות.

דמותו השלילית וחסרת העומק של ארל-קניג היא כה שטנית עד כי וידויו ההזוי ורווי השנאה של משורר מטורף ושמו ברנט שטרייף בפני לנדולף, על פנטסיות הרצח שלו כלפי ארל-קניג שפגע בו, נראה כתגובה סבירה לשעבוד ולהשפלה הממושכת של חיי הרוח הגרמנים בידי הדיקטטור היהודי של שוק הספרים. שטרייף משבח את הנס לאך המואשם ברצח; הוא משוכנע כי עשה את המעשה הנכון והראוי, ומוסיף שאילו פגש בו בסימטה חשוכה אין הוא יכול להתחייב לתוצאות מעשיו.

בהמשך העלילה נשבר הנס לאך ומודה ברצח שלא ביצע. לשמחתו, מודה אשתו של ארל-קניג כי היא רצחה אותו מכיוון שירד לחייה. אולם באותה פתאומיות שבה נעלם מופיע ארל-קניג חי וקיים. מתברר כי הוא הסתלק עם הסופרת הצעירה קוזימה פון זירגנשטיין, הקרויה בפי כל קוזי, לאחוזתה. משנודע לו כיצד טיפלה התקשורת בהעלמותו, במקום להודיע כי עודנו חי הוא מחליט להישאר במחבוא ולעקוב אחר התפתחותה - "אולי אפשר יהיה ללמוד כאן איזשהו לקח". זהו הביטוי העילאי של האגוצנטריות ושנאת האדם של ארל-קניג. הוא נהנה לעקוב אחר התפתחות הפרשה, כאילו מדובר בספרות ולא בחיי אדם. ברור לחלוטין שלא אכפת לו כלל ועיקר שבמחיר הנאתו מהסיפור נמק הנס לאך בכלאו מאחר שאיננו יכול להציג אליבי למעשיו בערב העלמותו של ארל-קניג. לאך מושפל כרוצח, ולנדולף מדמה אותו בספר לישוע הסובל. מה שמזכיר דברים שאמר ולזר במהלך הסקנדל שעורר ספרו: "ביחסים ביני לבין רייך-רניצקי מבקר הספרות, אני היהודי". דהיינו, ולזר רואה עצמו כקורבן של רודף יהודי. ואולם ארל-קניג אינו משלם לעולם שום מחיר על מעשי הנבלה שלו. הוא חוזר לאשתו, מלווה במצלמות הטלוויזיה, והיא מקבלת אותו. היא מספרת שהיה לה ברור שאם תודה ברציחתו הוא יבין שעליו לחזור הביתה, כפי שאכן עשה. יתר על כן: הוא זוכה לתואר אצולה ממלכת בריטניה. בחלקו האחרון של הספר מתברר כי מיכאל לנדולף הוא דמות בדויה, וכי הספר הוא בעצם ספרו של הנס לאך המתעד את שאירע לו.

ב"מותו של מבקר" אסף ולזר כמעט כל קלישאה אנטישמית והשתמש בה בבניית הדמות הפיקטיווית של ארל-קניג. גם הנושא המרכזי של העלילה הוא אנטישמי מובהק: שעבודם של הגרמנים הנאנקים תחת רגשות אשמה בידי ריקא יהודי תאב כוח ושלטון, השולח ידו הגסה בקודש הקודשים של התרבות הגרמנית הנשגבת, מורשתם של גתה ושילר. בצלה של אושוויץ נקשרת בגרמניה כל התבטאות אנטישמית ברצחנות הנאצית. אחת ההשלכות של קישור זה היא התפישה המוטעת שלפיה אנטישמיות היא שנאה חסלנית כלפי יהודים. לפיכך, רבים בגרמניה מתקשים לראות ב"מותו של מבקר" ספר אנטישמי, ובסופר חשוב ברמתו של מרטין ולזר, אנטישמי. ואולם אנטישמי הוא מי שמשתמש בקלישאות ובסטריאטיפים אנטישמיים ורואה סביבו קנוניות השתלטות יהודיות, גם אם אינו בונה להם תאי גזים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו