בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיבוש התבור

29 שנה אחרי שהשתתף בניסיון הכושל לכבוש את החרמון נכנס מוטי רוזן להיסטוריה של צה"ל בהקשר חיובי יותר: "תבור", הרובה שהגה ופיתח, נבחר לרובה הסער של החי"ר בישראל. דרך ארוכה עבר רוזן משכונת התקווה עד צמרת התעשייה הצבאית

תגובות

פילו עכשיו, כשהוא סמנכ"ל התעשייה הצבאית ומנהל מפעלי הנשק הקל של החברה, זוכרים לו בעיקר את "כוח מוטי". ב-8 באוקטובר 73' נעשה הניסיון הראשון לכיבוש מחדש של מוצב החרמון וסגן מוטי רוזן, אז סמ"פ בבית הספר למ"כים של גולני, נשלח בראש מחלקה למשימה עצמאית מצומת הטנק דרומה. "האויב לא הבחין במוטי וזה פתח עליו באש מאחור", כתוב בסיפור המעשה הרשמי של צה"ל. הסורים, שהיו רבים פי כמה ממספר חייליו של רוזן, יצאו להתקפת נגד, אך נהדפו.

הקרב התנהל בטווח של זריקת רימונים. "כוח מוטי" עמד בלחץ כבד והתחמושת שלו כמעט אזלה. למרות שכל הלוחמים, והוא בתוכם, חסרו ניסיון קרבי, הם פעלו בנחישות, ממש לפי הספר. בחילופי האש נפצעו קשה שניים מאנשיו ורב"ט מיכאל שטרקשל נהרג מפגיעת צלף. "שטרקשל שכב בין הבולדרים, עשרה מטר בערך מאיתנו", מספר רוזן. "שלוש פעמים יצאנו, הסמל ישראל הדני ואני, בריצה כדי לנסות לחלץ אותו אבל בכל המקרים הכדורים ששרקו לנו ליד הראש החזירו אותנו למחסה. לא ידענו כלום על הברוך שקרה בינתיים אצל שאר הכוחות שהשתתפו בקרב, היינו נפרדים ולגמרי לבדנו. תוך כדי לחימה הגיעה אלינו פקודת נסיגה. בלית ברירה ביקשתי מהמח"ט וגם קיבלתי אישור להשאיר את הגופה בשטח, עניין שייסר אותי מאוד, כי נשבר פה ערך. רק לשם השוואה, קצת לפני המלחמה, אחרי חדירה שהובלתי אל תוך התחום הסורי, שלחו אותי למקום ארבע פעמים רצופות, לילה אחרי לילה, כדי לחפש חלק של מחסנית שאיבד אחד החיילים. לכן המועקה הקשה, למרות שעבדנו היטב". בסופו של דבר ההתקפה נכשלה וגבתה מחיר כבד: 25 חללים ו-57 פצועים. "'כוח מוטי' היה קטע החי"ר שבוצע הכי נכון בקרב", אומר היום מודי בן ש"ך, מפקדו של רוזן במלחמה ההיא. "זה לא מנחם, אבל בניגוד לכל האחרים הוא, במיקרוקוסמוס שלו, ניצח".

29 שנים לאחר מכן נכנס מוטי רוזן להיסטוריה של צה"ל בהקשר הרבה יותר חיובי: לפני חודש וחצי, בתום תקופת ניסויים ממושכת, החליט מפקד זרוע היבשה, האלוף יפתח רון-טל, לבחור ב"תבור", הרובה שרוזן אחראי לפיתוחו, כרובה הסער של חיל הרגלים. התבור הועדף על פני מתחרהו האמריקאי, M4. ההכרעה נסמכה על מסמך שהפיץ הקחצ"ר ביוני 2002 שתמציתו: "התבור הוא בעל הנדסת אנוש מעולה המהווה שיפור משמעותי מאוד ללוחם. צריך לבחור בתבור כנשק הבא של החי"ר".

"נשק מצוין, יכולת פגיעה טובה מאוד", קבע מח"ט גבעתי. ומח"ט גולני קבע: "יתרונות מבצעיים גדולים לתבור בהשוואה ל-M4". בדיקות חימוש הובילו אף הן למסקנה דומה.

בכירים לשעבר בצמרת תע"ש מצביעים על רוזן כעל הרוח החיה של פרויקט התבור. "בכל הנוגע לתבור תרומתו של מוטי רוזן היא רבה, אבל כמה מהכרומוזומים שייכים לו אני לא יכול לקבוע במדויק", מסייג מנכ"ל תע"ש הקודם, גבי קומיסר, שבתקופת כהונתו יצאה יוזמת התבור לדרך. "מדובר הרי בעבודת צוות. פיתוח מסוג זה הוא אף פעם לא של אדם אחד אלא של מערכת שלמה. יחד עם זאת, אין ספק שהוא דמות דומיננטית מאוד בפרויקט". ורוזן מצטרף להסתייגות: "רק לא יותר מדי סופרלטיווים. בתעשייה כל אחד תורם את חלקו, אני נתתי את האפיון, את ההנהגה ובשלבים המכריעים לקראת הסיום - את הניהול".

הפושטק מבת-ים

מוטי רוזן, רוזנשטוק במקור, נולד ב-52' בשכונת התקווה בתל אביב להורים שניצלו מהשמדה הודות לכך שנמלטו מעירם צ'רנוביץ לאוזבקיסטן שבעומק ברית המועצות. אביו התגייס לצבא האדום ולחם בחזית סטלינגרד. כשהיה מוטי בן שבע מת האב, והמשפחה עברה "ללב הקשה של בת-ים" (במלעיל), ייחוס שניכר שהוא נהנה לנופף בו. אמו, שזיהתה בעוד מועד את מה שהוא מכנה "נטיותי הפרחיות", שלחה אותו, בתקווה למתן את ההשפעה המזיקה של הרחוב, לבית ספר דתי במתכונת חדר, שבו הרביצו בו גמרא, תרתי משמע, עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. זה לא ממש עזר, גם לא המכות שספג מהמורים.

לאושרו הוא עבר בכיתה ח' למסגרת חילונית ובזאת נגאל. בתיכון "חשמונאים" הוא נמנה עם המוכשרים שהתקבצו במגמה הריאלית הנחשבת. "זה רק הודות לאמי ז"ל שהתעקשה לא לוותר לי על הלימודים", הוא אומר. "אבל בפועל ניהלתי חיים כפולים". משחקי קלפים על כסף, חברות, קטטות, סחיבות קטנות, כפסע היה בינו לבין גורלם של שאר מרעיו מאז, שכמה מהם כיכבו כעבור שנים במדורי הפלילים.

כשהתגייס לצבא הוא ביקש שישלחו אותו לחיל הכי מופרע וכך מצא את עצמו בחטיבת גולני שאז, 1970, נחשבה ארץ גזרה. "על המשאית שנסעה מהבקו"ם לבסיס הטירונים במחנה שרגא עלינו ארבעים, כל צומת קפץ אחד או שניים, כך שלתחנה הסופית הגענו רק עשרים", הוא נזכר. לקורס קצינים הוא סירב בתחילה לצאת, והתרצה לבסוף בהשפעת האיום שאם יעמוד במריו הוא יישלח להיות שין-גימל או טבח בפיקוד צפון. בקורס קצינים הוא השתובב כהוגן, אבל איתרע מזלו וההדחה שכה ייחל לה לא קרתה.

היה לו דימוי של פוחז, קומבינטור, לא רציני. את מדי הזית הוא הצר בסגנון הנהגים, הדוק הדוק עד כדי התפוצצות באזור החלציים, הוא התרועע עם האפסנאים, השיער הארוך שיווה לו חזות של נער מועדונים. בהדרגה הוא חרג מעבר לחוכמת הרחוב שניחן בה והתכונות שהיו סמויות מן העין - מקוריות, אינטליגנציה, יצירתיות ומקצוענות - נחשפו אחת לאחת.

"הוא יהלום שהיה זקוק לליטוש", משבח מפקדו ביום כיפור, היום מנכ"ל פז, מודי בן ש"ך. "מוטי רוזן הוא מהדמויות שהמלחמה גרמה להם לפרוח. בשגרה המנהיגות שלו באה פחות לידי ביטוי. בעיני זו אירוניה שדווקא הוא, הכל כך לא שגרתי, הצטיין בקרב בזכות פתרונות בית-ספר לבעיות; הוא פעל בדיוק כמו שתירגלנו באימונים".

הוא התחיל את המלחמה עם תת-מקלע עוזי ובהזדמנות הראשונה שנקרתה לו החליף אותו בקלצ'ניקוב, שבזמנו היה המלה האחרונה. אחרי המלחמה הוא התמנה למ"פ והוצב בעומק המובלעת הסורית. כשהשתחרר מצה"ל הוא נכנס כשותף לספינת דיג שצדה שרימפס בימת ברדוויל בצפון סיני, הרפתקה שלא האריכה ימים בגלל מנוע ששבק וגרר פשיטת רגל. החבורה התפזרה ורוזן, שהדרים לאוניברסיטת באר שבע, בחר ללמוד הנדסה גרעינית והנדסת חומרים. הוא השלים תואר כפול, קיבל את פרס הדיקן, התחתן עם בלהה, אחות בדימוס וסוכנת נסיעות בהווה, והצטרף לצוות הריתוך של מפעל "מרכבה" בתל השומר.

מקץ שנתיים, די מתסכלות מבחינתו ("הרגשתי משועמם, לא הצלחתי להסתגל לסגנון החיים"), הוא העביר שדרים למח"ט גולני אילן בירן, שברצונו לחזור למדים. העמיתים ממפעל המרכבה הרימו גבה בתמיהה, אך הוא היה נחוש בהחלטתו לחזור לצבא אחרי שש שנים כאזרח. הוא התמנה לסמג"ד ואחר כך יצא ללימודים בבבית הספר לפיקוד ומטה.

דגש על הנשק הקל

במלחמת לבנון הצטרף רוזן לחפ"ק של תא"ל עמוס ירון, מפקד אוגדה 96. כשבגולני נפצע מג"ד 12 הוזעק רוזן להחליפו בהתראה של שעות ספורות בלבד. גדוד 12 פעל בכל גזרות הלחימה, בעמיק, בזחלתה ובסוק אל-ע'רב. בפינוי ביירות היה רוזן מהאחרונים שעזבו את העיר כדי להתייצב בקו החדש בצידון. אלא שלמרות ההרואיקה של 73', "בהתחלה לפחות הייתי מג"ד גרוע", הוא מגלה. "לזכותי, התאפיינתי בעקומת למידה ובפירוש השתפרתי. אני המג"ד היחיד בתולדות החטיבה שהיו לו שני תארים אקדמיים, ועוד בהנדסה, רקע שבגולני לא ממש מוסיף. לא הייתי סחבק עם הרובאים, בנושאי משמעת מבצעית נכנסתי בהם חזק מדי, הכל כדי למנוע אבדות. זה יעד שהצבתי לעצמי וגם עמדתי בו, הייתי סופר נוקשה".

חיילי הגדוד, שחרקו שיניים, הגיבו על הריחוק שלו בהתאם. בסקר סוציומטרי הם העניקו לסא"ל רוזן ציון כה מביך שגרם לו הלם. בעזרת המח"ט עמנואל (מנו) הרט, שחנך אותו בעתות השפל, הוא הפיק את הלקחים. "כשהצגתי למוטי את הממצאים הקשים", הרט לא מתקשה להיזכר במעמד, "לשבחו הוא היה קשוב וידע לספוג את הנתונים העגומים כפי שהם. הוא לא התווכח, הוא הראה נכונות ללמוד, הוא לקח על עצמו את מלוא האחריות על הנתק בתקשורת, מבחינתי זאת היתה אחת מנקודות המפנה הבולטות. במקביל עשינו בגדוד מספר שינויים פרסונליים שייצבו את המצב. התוצאה היתה שבכל האירועים תחת אש הגדוד תיפקד למופת, במינימום נפגעים. מוטי התגלה כאיש שטח וכמתכנן מעולה, הוא לא נכנס ללחצים, התרגילים שהוא בנה וניהל התאפיינו תמיד במרכיבים לא סכמטיים, מוטי היה בהחלט דמות מובילה". בהיותו מג"ד בבית הספר לקצינים הוא היה כבר חביב הצוערים.

כששירת בתפקיד ראש ענף אמל"ח חי"ר במפקדת חילות השדה ובהמשך ישיר כראש תחצ"ן (תורת חי"ר-צנחנים), הוא שם דגש על הנשק הקל. "תחום החי"ר היה עד כדי כך משני, שלא לומר שולי, שקודמי אולצו להתעסק בזוטות שלא ייאמנו. בגלל ההזנחה המתמשכת, הפרויקטים הלא סגורים החשובים ביותר שהועברו לטיפולי היו הנצנץ החשמלי והחבל האישי".

בשנת 85' כינס רוזן את נציגי התעשיות הביטחוניות ליום עיון שכותרתו "רובה-סער עתידי". "שאלנו אז את עצמנו אם יש הצדקה טכנולוגית ומבצעית לפתח מוצר חדש שיהיה בו הבדל מהותי מהרובים הקיימים", הוא מספר. "התשובה היתה לא. ממש באותה עת האמריקאים התלבטו בסוגיה דומה, רק שבהבדל מאיתנו, הם גנזו את הרעיון אחרי שהוציאו בדרך 40 מיליון דולר. אנחנו ירדנו מהנושא אחרי כמה סימפוזיונים". מנהל השיווק של אלישרא ישראל, אל"מ במילואים דוד חכים, השתתף ביום העיון ההוא. "את אבני היסוד של התבור מוטי רוזן הניח כבר אז", הוא אומר.

לקראת דיוני השיבוצים של אותה תקופה רוזן ציפה להתבשר על בחירתו למח"ט גולני, אבל בשיחת טלפון אפופת סוד מהאלוף אורי שגיא הוא שמע על מינויו למפקד יחידה עילית שעסקה בתחום מסווג ולחלוטין חדש אז בצה"ל. תחנתו האחרונה היתה במשמ"ם (מפקדת שליטה למשימות מיוחדות) שהוביל האלוף דורון רובין; התוכניות שנועדו לביצוע בעירק לא יצאו בסופו של דבר אל הפועל, ובסוף 92' היה רוזן לאלוף-משנה במילואים. כדי למתן את הלם השחרור ולחוות ריגושים חלופיים הוא רכש מיד אופנוע.

תאונה בדרך לגליל

הראיון איתו, שנועד להתקיים בלשכתו שבמטה תע"ש ברמת השרון, נערך לבסוף בחדר הרופאים של אורתופדית ב' בבית החולים הדסה עין כרם. רוזן הובהל למחלקה בעקבות "סיבוב שלקחתי מהר מדי. טעות שלי. יצאנו בשבת כמה חבר'ה מהיישוב לרכב ליד הבית, לפני נס-הרים נכנסתי במעקה בטיחות, עזבתי את האופנוע והתגלגלתי חמישים מטר". להונדה BCR-600 שלום; רוזן נותח בכף רגל ימין, מוסמר ובתום שבוע אשפוז הוצמד לקביים.

יומיים בלבד לפני התאונה הוא שב ללא שריטה ועם מטען חוויות ממסע אופנועים באירופה שבו גמא 3,500 ק"מ בשבועיים. הסיבוב האירופי הגדול, על אופנועי תיור BMW 1050-R, התחיל ונגמר במינכן. יחד עם שותפו להרפתקה עבר רוזן ב"אוסטריה, סלובניה, קרואטיה, במעבורת מספליט, אלה שדפקו אותנו פעם בכדורסל, לאנקונה, הדולומיטים בצפון איטליה, מעבר ברנר, האלפים הטירוליים וחזרה לגרמניה. נופים מדהימים".

בינתיים הוא חזר לעבודה, נעזר בקביים, עוד לא במיטבו, מוקדם לדבר על חזרה לג'וגינג הקבוע. המרוויח העיקרי יהיה כנראה משחק הברידג', אהבה שהוזנחה בשנים האחרונות. את עבודתו בתע"ש בסיבוב הנוכחי הוא החל כסגן ראש אגף השיווק. כעבור חודשים ספורים התקבלה במפקדת כוחות השדה החלטה להפסיק לצייד את יחידות החי"ר ב"גליל" הישראלי, ולהעדיף על פניו את ה-M16 האמריקאי. החלק השני של ההחלטה היה לספק את ה"גליל" לחיילי השריון. אפשר היה להציג את המעשה כהצרחה, אבל בפועל זה היה רגע של שפל לחברה. הצעד ביטא אי אמון ובישר מכה אנושה ליצוא.

"רק הודות לכך שצה"ל קנה למערך החי"ר חמישים-שישים אלף גלילים, מכרנו בחו"ל 700-600 אלף רובים", אומר רוזן. "ולכן, כשהפסדנו את מגרש הבית, התגובה המיידית היתה להיאבק בהחלטה. אלא שמלכתחילה היה ברור שאין להתנגדות שלנו שום סיכוי".

המנכ"ל גבי קומיסר כינס ישיבת חרום, השאלה הבוערת שריחפה באוויר היתה מה הצעד הבא. "נפתח וינקר, נעקוף גם את הגליל וגם את ה-M16 שכבר מיצו את עצמם", הציע המצטרף הטרי בחוצפה אופיינית. "אבל אין לנו כלום", היתה התגובה על דבריו. "תן לי חודש ואני שם לך על השולחן תכנון עקרוני", פנה רוזן למנכ"ל. "כולם הביטו בי כאילו אני חיזר שנפל מהשמים", הוא מספר.

"קח חודשיים", נענה קומיסר לאתגר. "קיבלתי ממנו מינוי מיוחד וצוות מהנדסים של המפעל", מספר רוזן. "עשינו יחד חשיבה מאומצת, כשאני משתמש בכל התובנות שצברתי בצה"ל, לקחים שרבים מהם מתקופת 'שלום הגליל'. במקביל, באחת השבתות אצלי בגינה, החלפתי מחשבות עם שכן, מוטי שכטר, יוצא חיל חימוש ומומחה באלקטרו-אופטיקה. אפשר לומר כי 50 אחוז מהאפיון של התבור נולדו שם, תחת העץ".

רובה כסמל לאומי

פרויקט התבור יצא לדרך למרות שצה"ל אותת שוב ושוב שאין צורך, שהוא מרוצה בהחלט מה-M16. "רובה סער הוא המרצדס של תעשיית הנשק", אומר רוזן. "זהו סמל לאומי. זה לא עוד אקדח או תת-מקלע, שאותם רבים יודעים לייצר. רובה סער, שזאת חיה שחייבת לעמוד בתנאים הכי קשים, רק מעטים יודעים לעשות. תמיד צרם לי שהלוחמים שלנו מצוידים בנשק זר".

והוא ממשיך להלל את הכלי החדש: "במרכז האפיון של התבור עומדת התפישה שיש לצייד את חייל החי"ר במערכת שתאפשר לו לחימה רצופה יום-לילה. זה לקח שנשאר לי מלבנון, כשיצאנו למארבי 36 (שעות) ולא פגענו. נכנסנו עם כוונות יום, כשהחלפנו אותן בשטח לכוונות לילה ושוב לכוונות יום זה יצא מאיפוס, זה היה מסורבל, נרשמו אובדנים, כל העסק לא היה סיסטם. היעד שאני הצבתי לעצמי היה שכל המיתקונים האלקטרו-אופטיים, נקודה אדומה ליום וציון לייזר בלילה, יהיו בילט-אין על הרובה. בלי אבזרים נלווים, בלי מתאמים נפרדים, בלי פירוקים מיותרים. חידוש נוסף שמגולם בתבור", הוא מציג בגאווה את מרכולתו, "הוא האפשרות להחליף את הקנה בהתאם לסוג הלחימה" - קצר בשטח בנוי, ארוך בשטח פתוח.

בחזונו הוא ראה רובה סער שיהיה אמין עד כדי כך "שהחייל יוכל אפילו להתקלח איתו". הסעיף הבא שעליו עבדו היה ממדים ומשקל. שלא ככל דבר בצה"ל, המורכב באופן מסורתי משלושה חלקים, לתבור שניים בלבד - קנה וגוף שהוא גם קת, BULL-PUP בעגה המקצועית. זהו רובה קטן ממדים, 72 ס"מ אורך בגרסה הסטנדרטית, 64 ס"מ במהדורה למפקדים, קוטר הקנה 5.56, הטווח היעיל 360 מטר, המשקל נטו 2.8 ק"ג בלבד. "השתמשנו בחומרים מרוכבים, שילוב של סיבי זכוכית ופחמן בפלסטיק. היתרון הבולט של ההרכב הזה הוא חוזק בפחות כובד", מתגאה רוזן.

ולא, אין לו שום בעיה עם זה שאת מיטב כישרונו ומרצו הוא רתם למעשה לבניית מכשיר הרג. "בעצם אני כמו הרובאים שהיו לי בגדוד 12. ישבנו בעומק לבנון, הפרדנו בין הדרוזים לנוצרים, ואפילו פעם החיילים לא שאלו מה אנחנו עושים כאן. העניין היחיד שהטריד אותם היה שככל שהם הצפינו, המרחק לחופש גדל. אבל אם בכל זאת אתה מתעקש על ראייה פילוסופית של הדברים, אפשר לומר שככל שכלי הזין שלנו יהיו יותר טובים, כך יהיו לנו פחות נפגעים".

נתפסנו לא מוכנים

אבל רוזן לא התמיד עם התבור זמן רב. כשהתמנה לנהל את מפעל התחמושת "צורף" של תע"ש, הוא עזב את פרויקט התבור, והשאיר את יתר חברי הצוות, זלמן שבס, דורון ארז ואמנון שילוני, להמשיך במלאכה. אחר כך, בשנים 99-'96' הוא היה מחוץ לחברה וניהל את "תדירגל", מפעל בבעלות זרה לייצור מתכת. משם חזר לתע"ש כסמנכ"ל ושב לעסוק בתבור, שכבר היה בשלב פיתוח מתקדם. ניסוי השדה הראשון נערך בתחילת 2000 בבית הספר למ"כים ובעקבותיו נשלחו אנשי תע"ש עם התבור למקצה שיפורים. בעוד הצוותים שוקדים על התיקונים על פי ההערות שקיבלו, פרצה האינתיפאדה וכעבור חודשים אחדים רכש צה"ל בארצות הברית ליחידות החי"ר שלו אלפי רובי סער מדגם M4 - גרסה משופרת של M-16.

"לנו זה היה אגרוף בפרצוף", אומר רוזן. "נתפסנו לא מוכנים, התחננו לצבא שיחכה קצת אבל זה לא עזר. הרגשתי כמו רץ מרתון שרואה כבר את המנהרה המובילה לאיצטדיון, נכנס אליה ראשון, יוצא להקפה אחרונה כשהמתחרה המובהק שלו הרחק מאחוריו ואז, כשקו המטרה הוא כבר בהישג יד, היריב חולף על פניו".

בחודשים שבהם הרכש החדש צבר ניסיון מבצעי עשיר בעימות עם הפלשתינאים, המתין התבור בסדנה להשלמות ותיקונים. "לא הרמנו ידיים. אני חייב להודות שבשלב הפינאלה המרכיב של אמביציה אישית, של לנצח בקרב, בפירוש היה קיים. העניין של לשכנע את הצבא שלך שיש לך ביד משהו אדיר בער בי", מספר רוזן. מסקנות ניסוי בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) גבעתי, שבו צוידה פלוגה אחת בתבור ואחרת ב-M4, החזירו להנהלת תע"ש את האור בעיניים. הדו"חות שפרסם אל"מ דוד מרציאנו, ראש מחלקת אמצעי לחימה במפקדת זרוע היבשה, הראו יתרון בנקודות לתבור. "ההצלחה נבעה מתנועת מלקחיים", אומר רוזן. "יו"ר מועצת המנהלים אריה מזרחי והמנכ"ל אהוד גנני פעלו בדרגים הגבוהים, אני פעלתי מלמטה".

ההחלטה של האלוף רון-טל בחודש יולי נענתה בחגיגה רבתי. כשברקע איום ממשי בגל פיטורים שיקיף 1,000 מתוך 3,700 העובדים בחברה, הנה, לראשונה זה זמן רב, שוב יש בתע"ש סיבה לאופטימיות ותקווה לזינוק. "ברור לחלוטין שאם ההחלטה חלילה היתה הפוכה, שני מפעלי הנשק הקל שלנו, בקרית שמונה וברמת השרון, היו נסגרים לאלתר או נמכרים בחלקים".

הדרך עוד ארוכה עד שתמומש החלטת האלוף רון-טל. באוקטובר תיפול בצה"ל ההחלטה על קצב ההצטיידות והמימון. מנהל הרכש במשרד הביטחון מעוניין שחלק הארי של הייצור יועתק לארצות הברית, שבה אפשר יהיה לשלם תמורתו בכספי הסיוע שיש להוציאם בדולרים, ולא בשקלים. כאילו לא די במכשלה הזאת, מתברר שלמרות תוצאות הניסוי ההשוואתי בין התבור ל-M4 בצה"ל יש ספקנים לא מעטים, שגם כשהתוצאות החד משמעיות בידיהם אומרים, בחצי פה אמנם - תחושת בטן בלי להציג ראיות - שהיתה פה הטיה מסיבות פטריוטיות ולאומיות.

טיעון מסוג זה מרתיח במיוחד את רוזן, שהרי בעליו מפקפקים למעשה בהישג הטכנולוגי שהוא מאבותיו. "יש לי רתיעה מהאדרה אישית, כל אחד הרי עושה את מה שהנסיבות הובילו אותו אליו, אבל במקרה של התבור אני חש עונג וסיפוק עצום שאני, מוטי מבת-ים ומגולני, שנולדתי בשכונת התקווה, נמנה עם גרעין לא קטן של אנשים שבצורה זאת או אחרת, מי יותר ומי פחות, תרמו למעשה ביטחוני שעליו הם ראויים לחץ קטן". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו