בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבוקר האחרון שלא נגמר

באיזו שעה בדיוק נקשו הבלשים הבריטים על דלת דירת המסתור של אברהם ( יאיר) שטרן? רק שעה מפרידה, מבחינת איש הלח"י משה סבוראי, בין האמת לשקר, המדיד שינה מעיניו במשך יותר מחצי מאה. עכשיו מצא עוד מסמך שהוא דורש לבער בטענה שהוא מזויף

תגובות

בשביל טובה סבוראי, בשנות ה-80 שלה, הוא עדיין עזריה, אחד מכינוייו המחתרתיים של אברהם (יאיר) שטרן, מנהיגה של הלח"י, שרגעי לכידתו ורציחתו בדירתה ברחוב מזרחי ב8 בתל אביב זכורים לה כאילו היה זה אתמול. הפעמים הרבות שסיפרה אותו סיפור, כמעט באותן מלים, אינן ניכרות בהתרגשותה, כשהיא מדגימה איך הבחין עזריה באותו יום גורלי, ב-12 בפברואר 1942, בשמונה בבוקר, שמישהו מסתובב על הגג מול חלונם. בתנועה מאומנת התנועע עזריה עם הדלת והסתתר מאחוריה ואילו היא ניגשה לחלון וסגרה את שלבי התריס. כשעה מאוחר יותר נשמעה נקישתם של הבלשים הבריטים בדלת ויאיר שטרן נכנס כדרכו לארון, בפעם האחרונה.

משה סבוראי, בן 88, קטן קומה, מזוקן, נמרץ, לא פסק מאז לנהל את מלחמתו על האמת ההיסטורית שלו. הריגוש הקנאי של איש "ברית הבריונים" לשעבר עדיין פועם אצלו בעוז מאחורי הארשת המחויכת. מדירתם המרווחת שבהתנחלות שקד הוא ניהל וזכה ב-13 השנים האחרונות בשני משפטי דיבה נגד אנשל שפילמן, מנהל ארכיון לח"י, והעיתון "מעריב". על המשפט הראשון כבר כתב ספר, הספר השני בעיצומו, והמשפט השלישי - נגד ארכיון ההגנה - ייפתח בעוד חודש וחצי.

פרק א'

היו אלה ימי ינואר 1942. חורף קר במיוחד. משה סבוראי ושלושה חברי לח"י נוספים נלכדו על ידי הבריטים ברחוב דיזנגוף 30, בעת אימוני ירי בנשק קל. בחדר מצאו הבריטים רק רשימות של מתקני חבלה ו"קליפה" של חצי רימון יד עם דמה של נפץ לצורכי לימוד, והארבעה הרימו ידיהם מול הרובים השלופים, העידו לימים שני הניצולים, משה סבוראי ויאשקה לבשטיין-אליאב.

אלא שמבחינת הבריטים היו אלה ימי "תקנות חירום", שכל שלטון כיבוש משתבח בהם ברגעי מצוקתו. בהשראתם ניתן בזמנו הכשר לעשרות מעצרים מינהליים, ללא משפט, ויד קלה על ההדק. המצוד אחרי "כנופיית שטרן", כפי שכונתה לח"י בפי הבריטים, היה בשיאו. שרידי לח"י היו היחידים אז שהמשיכו להילחם בבריטים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בניגוד להלכי רוח רווחים ביישוב היהודי, כאשר האצ"ל וההגנה הכריזו בגלוי על שיתוף פעולה עם האנגלים במאבקם נגד הנאצים.

רק זמן קצר קודם לכן גבה מטען הנפץ שהטמינו אנשי לח"י ברחוב יעל 8 את חייהם של שני שוטרים יהודים, שיף וגולדמן, ושל השוטר הבריטי טרטון, ועורר זעם ברחוב היהודי. המקרה גרר שפע של הלשנות, נאמר בדו"ח מסווג שכתב לאחר מכן אלן סונדרס, המפקח הכללי של הבולשת הבריטית בארץ ישראל, לממונים עליו. רוב ההלשנות היו חסרות ערך, טען סונדרס, אבל אחת מהן הובילה את השוטרים הבריטים ב-27 בינואר לרחוב דיזנגוף 30.

ג'פרי מורטון, מפקד הבולשת במחוז תל אביב, שעמד בראש הכוח שפרץ לדירה ואשר עד היום שומר בקנאות על גחלת שנאתו האישית ל"כנופיית שטרן" - חש כנראה שדמם הותר. הוא ירה. אברהם אמפר וזליג זק נפצעו אנושות ולאחר גסיסה ממושכת מתו. משה סבוראי ויאשקה אליאב נשארו זמן מה בבית החולים הממשלתי ביפו. ההודעה הבריטית הרשמית שצוטטה למחרת בכל העיתונים קבעה: שלושה צעירים מזוינים נפצעו בחילופי ירי עם "אנשי השלטון" ואילו הרביעי נפצע כשחמק מהחלון.

עתה, כבולים באזיקים למיטותיהם בבית החולים, חיפשו סבוראי ואליאב איזשהו צוהר החוצה. מיד עם בואם עוד נתמזל מזלם להיתקל באחות היהודייה אהובה רבינוביץ, שהיתה מתלמדת בקופת חולים לאומית כשזו שימשה בהסתר מטה של הלח"י. היא הבטיחה לאליאב למסור לאמו שלומות ממנו ואת שעונו, אך למחרת הועברה למחלקה אחרת. תחושת המצור בחדר גברה. המשטרה אסרה על צוות בית החולים לספק להם אפילו מברשות שיניים, תנ"ך וספרים. בחדרם של האסירים נכח כל העת שוטר ערבי.

פרק ב'

כעבור זמן קצר הופיע בחדרם שוטר בריטי ממוצא אירי, דיילי שמו, והבטיח לעצורים את עזרתו. אט אט התיר את הרצועה, סיפר סבוראי. הוא השיג בשבילם מברשת שיניים ותנ"ך וניהל עמם ויכוחים ערים בטענה שלא ייתכן שנורו בדם קר. גם פצעיו של סבוראי ביד שמאל ובצד השמאלי של חזהו, שתאמו את טענתו שנורה כשידיו מורמות, לא שיכנעו אותו. "באירלנד זה קורה כל הזמן ותמיד יש האשמות הדדיות", קבע.

ואכן, לפי דו"ח סונדרס, כבר ב-28 בינואר, יום לאחר מעצרם, פנה אותו סרג'נט דיילי, האחראי על המשמר והדובר עברית מצוינת, לסניף הבולשת ביפו והציע את שירותיו "להוציא מהאסירים מידע בעל ערך". הוא קיבל אור ירוק לקבל שלמונים על הסיוע שיגיש להם.

יאשקה אליאב, היחיד שלא הואשם בירי מזוין, החל להתכתב, באמצעות השוטר דיילי, עם משפחתו שהתגוררה ברחוב רמב"ם 24. הוא הקפיד להיות זהיר ולסנן לפתקיו את הגרסה שעדיין קיווה שתסייע לו לחמוק מהרשעה במשפטו. "הוא כתב שהוא מצטער על האסון שהביא על אמא ושהוא בתמימות בא ללמוד אלגברה או מתמטיקה ושאינו יודע מה רוצים ממנו", העיד לימים אחיו, הרצל אליאב, שהיה אז בן 12 וחצי.

האם, בתיה, אז בת 42, השליכה יהבה על השוטר החביב שהציג עצמו כ"אירי שונא אנגלים" והביא לה מפעם לפעם אות חיים מבנה. היא הקפידה לנהוג בו בזהירות ובחמימות, אולי ייאות להעיד לטובת בנה במשפטו הקרב. "אמא תמיד האכילה אותו ואפילו הלכתי עם אמא לקנות לו מתנה, תיק לכלי רחצה, לאות אסירות תודה", סיפר האח הצעיר בעדותו במשפט הדיבה שניהל סבוראי ב-1989 נגד שפילמן.

סבוראי שהיה פצוע קשה יותר מאליאב, מדוכא וחשדן, סירב לשלוח מכתבים לאשתו, טובה. בדירתם השכורה ברחוב מזרחי ב8 בשכונת פלורנטין הסתתר, מאז 3 בינואר, יאיר שטרן. בימים ששטרן, מבוקש מספר אחת של הבריטים, שוטט מפוחד ברחובות תל אביב עם מזוודה שהכילה מזרן מתקפל, "ישן במקלטים ציבוריים ורעב ללחם", כעדות אחיו, דוד שטרן, היחידים שהיו מוכנים לאסוף אותו לביתם היו משה וטובה סבוראי.

סבוראי ידע, לטענתו, שבתחילת פברואר אמור היה שטרן לעבור דירה אחרי ששהה כחודש ימים במקום מחבוא אחד. ואכן, איש הלח"י דוד טילמן שכר בשבילו דירה ברחוב שמעון הצדיק בירושלים ושטרן התכונן להעתיק את מחבואו אליה בסוף ינואר, מחופש לאשה, או במשאית, בתוך ארון. סבוראי לא שיער שברגע שפורסמו תמונותיו של שטרן בכל רחובות תל אביב והוכרז פרס של אלף לא"י על ראשו, החליט שטרן לדחות את המעבר.

ביום מעצרו של סבוראי, כשהדירה בפלורנטין נעשתה מסוכנת לכל הדעות, ברח ממנה שטרן ובמשך יומיים שב לשוטט ברחובות במחיצת הקשרית שלו, חיסיה ראובני (שפירא). בלילה ישן אצלה. אבל אז הופיע שוב בפתח ביתה של טובה סבוראי והיא אספה אותו אליה בלי שאלות, למרות הסיכון. "אני מצטער, אין לי לאן ללכת", אמר, כפי שסיפרה.

סבוראי לא ידע דבר מכל מה שהתרחש מחוץ לכותלי בית החולים. כשגברו געגועיו והשתכנע שמכתבי הקצין דיילי מגיעים ליעדם, הסכים לבסוף לשלוח באמצעות אמו של יאשקה אליאב מכתב לטובה סבוראי. המכתב, ככל המכתבים, נקרא בעיון על ידי הצנזורה הבריטית. המקור מעולם לא נמצא. סבוראי מתעקש שכל מה שנכתב ב"פתק" שצורף למכתבו של אליאב היה דיווח קצר על פצעיו ושאלות דאוגות לשלומה של ילדתו ואשתו, שסבלה מסיבוך קשה בעקבות ניתוח בכיס המרה.

לעומת זאת, מדו"חות של הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) מאותם ימים, ששאבו את המידע שלהם גם ממקורות בריטיים, ומדו"ח סונדרס, שאחד מנספחיו הוא לכאורה מכתבו של סבוראי, מתורגם לאנגלית - עולה גרסה אחרת. סבוראי, לפי מסמכים אלה, שירבב פעמיים שאלות בדבר "האורח", שעודדו את הבריטים, לטענת סונדרס, לעקוב אחרי אמו של יאשקה אליאב. אלא שהאם לא הלכה לשום מקום ואיש לא בא לדרוש את המכתב.

העדות היחידה לקיומו של מכתב כזה, חוץ מהמסמכים הבריטיים ומסמכי הש"י, הובאה במשפט סבוראי-שפילמן בידי אחיו של אליאב, הרצל, שב-1942 היה תלמיד כיתה ז' או ח'. לטענתו, כשהתחוור לאמו שאינה יודעת את כתובתה של טובה סבוראי, הציעה לפתוח את המכתב, אולי תלמד ממנו משהו על מוצאותיה של טובה. משום שלא ידעה עברית, נתנה לו לקרוא, והוא זוכר היטב, טען, את המשפט: "מסרי שלום לאורח שנמצא אצלנו". לאחר רצח יאיר הם הרבו לדבר על כך במשפחתם וכך נשאר הדבר חרות בזיכרונו. הוא לא ידע מה עלה בגורל המכתב. ייתכן שאמו השמידה אותו, אמר.

מכל מקום, אין מחלוקת שביום הרצח, 12 בפברואר, שבה אמו של יאשקה אליאב לחצר בית החולים בערך בשעה עשר בבוקר. השוטר דיילי הציע לה לראות את בנה דרך החלון ואף כיוון אותה לזווית שממנה תיטיב לראותו. סבוראי ואליאב ניהלו עם האם שיחה, כבולים למיטותיהם ברגל אחת.

נתת את המכתב לאשתי? שאל סבוראי. לא, השיבה אמו של יאשקה אליאב, אני לא יודעת את הכתובת. הכתובת היא רחוב מזרחי ב8, באה התשובה. לפי זיכרונותיו של יאשקה אליאב המנוח, פני שניהם חוורו לאחר פליטת הפה הזאת. סבוראי מכחיש. "הוא לא ידע כלל ששטרן מתחבא בדירתי", טען.

באותו בוקר נרצח יאיר שטרן, כשידיו כבולות באזיקים, בביתה של טובה סבוראי. בערך בשעה 11, לטענת סבוראי, הוא נלקח עם יאשקה אליאב לזהות את גופת שטרן בבית החולים ביפו והבלש מורטון אמר לו: "מצאנו אותו בביתך".

דו"ח סונדרס ומברק "סודי ביותר", שנשלח למחרת מהמפקד העליון לא"י ולעבר הירדן אל משרד ההגנה הבריטי, התענגו על "חוכמתם" של השוטרים שאיתרו את שטרן בעזרת צנזורה על פתקים של שני אסירים פצועים מ"הכנופיה", שנתפסו לאחרונה. דו"ח סונדרס אף פירט בהרחבה את חלקה של השיחה עם אמו של יאשקה אליאב ב"הצלחה" המודיעינית הבריטית. אותו דו"ח עצמו גם דבק בגרסה הבריטית המופרכת, כאילו נורה שטרן בעת שניסה לברוח דרך החלון.

פרק ג'

משה סבוראי היטלטל מכלא לכלא עד 20 בפברואר 1948, אז ברח מבית הסוהר בירושלים דרך מנהרה. שש שנים ושמונה ימים חלפו מאז רצח שטרן. כל אותן שנים היה סבוראי רדוף חרדות ורגשי אשם מהאפשרות שהיה זה הוא שהוביל את הבולשת לשטרן. היו לו אפילו מחשבות התאבדות. העיתונות פירסמה את ההודעה הבריטית ששטרן נורה למוות ב-11:45, כשעה ו-45 דקות אחרי השיחה שניהל עם אמו של אליאב. הוא שיתף לא מעט חברים בכאבו.

כל תקופת מעצרו לא היה לו כל קשר עם אשתו, טען סבוראי. עד שלא פגש אותה בתחילת מארס 1948 ושמע מפיה, העדה היחידה לרגעיו האחרונים של יאיר שטרן, שהבריטים התדפקו על דלתה בערך בתשע או תשע וחצי בבוקר, כחצי שעה עד שעה לפני שיחתו עם אמו של אליאב - לא נחה דעתו.

זו לא היתה פליטת פה, הוא מתעקש גם היום, כאילו היה זה פשע שאין עליו מחילה. הוא היה משוכנע שלא ייתכן שיאיר שטרן מתארח בביתו תקופה כה ארוכה אחרי שנעצר, אבל למרות זאת לא היה מסוגל להשלים עם האפשרות שהיה לו חלק בתוצאה הקטלנית.

לאחר בריחתו מהכלא, עוד לפני שפגש את אשתו, פנה סבוראי לישראל אלדד (שייב), מראשי הלח"י, וביקש ממנו לקיים חקירה על נסיבות רצח שטרן, לפני שהוא שב לפעילות בלח"י. אלדד הבטיח להתייעץ עם נתן ילין מור, ולאחר כמה ימים הודיע לו שאין זה הזמן לחקירות מסוג זה. באותם ימים היה נוח, מן הסתם, לראשי המחתרת לא לפשפש יותר מדי בכישלון המחתרתי הזה ולגולל אותו על "משתפי הפעולה היהודים" ו"בידודו של יאיר", כפי שכתב לימים אלדד.

הוא הציע לו להעלות על הכתב את בקשתו וסבוראי עשה זאת, לטענתו, על דף פשוט, בכתב ידו, בתכלית הקיצור, אולי חצי עמוד ותו לא. הוא לא הביע במכתב זה את חששותיו בעניינו שלו, מתעקש סבוראי, אלא דרש בפשטות חקירה של מה שנראה כמחדל חמור.

בשנים האחרונות התברר לו שגם מכתב זה נעלם מארכיון לח"י כלא היה ובמקומו צץ, לטענתו, עותק של "מכתב מזויף" שלו, לא חתום, כתוב במכונת כתיבה, שהגיע בדרך לא דרך מארכיון ש"י לארכיון השב"כ ומשם לארכיון צה"ל ולארכיון ההגנה. מכתב דומה נמצא גם בארכיון הבולשת הבריטית; לטענת הבריטים, הוא נתפס בחיפוש בביתו של ילין מור בעת מעצרו.

ב"מכתב המזויף" פורש, לכאורה, סבוראי את כל השתלשלות האירועים שלמעשה אינו חולק עליה, חוץ מכמה פרטים מכריעים מבחינתו: הוא מספר על הפתק לאשתו וטוען ש"הביע דאגה לאורח" והוא מודה, כביכול, ששוחח עם אמו של אליאב בעשר וחצי ונלקח עמו (אליאב מכונה במכתב המודפס אביאל) לראות את גופתו של יאיר שטרן בבית החולים "בשעה 11 וחצי ואפשר 12".

מידע "מושתל" זה נועד, לדעת סבוראי, לחזק את הגרסה הבריטית כאילו הגיעו הבריטים לביתו בעקבות שיחתו עם אמו של אליאב. "מורטון הודיעני שהוא מודה לי על האינפורמציה. שאלני אם אני מכיר את ההרוג. לא עניתיו דבר והודיעני שלפני כשעה הוא הרג את יאיר בדירתי", נכתב ב"מכתב המזויף".

"חושבני שיודעים אתם מה היו הרגשותי במשך כל השנים האלה, עקב המקרה הארור הזה", נאמר שם עוד, "הנני חוזר ומודיע: אני מכיר בכישלוני ובאשמתי ואמנם התעניתי הרבה, אך הנני מוכן לקבל עלי כל אשר תמצאו לנכון להטיל עלי. חשבתי שמן הראוי היה להעמיד את כל פרשת שבט תש"ב, פרשת יאיר, לבירור יסודי. ביטלתם בקשתי-הצעתי זו. כן קיוויתי בהיותי במעצר שתינתן לי האפשרות לפחות לנקום בכל האשמים במעשי הרצח של תחילת 1942... אתם נתתם ונותנים בי אמון. זה עודדני מאוד ועזר לי לחזור לשיווי משקלי הנפשי שהיה חסר לי במשך שנים... בברכת חרות ונקם. אלון".

יש לו סימנים בדוקים לזיופו של המסמך והוא גם יכול לנחש מי עשה זאת, אמר בזעם גובר. החתימה "אלון" וברכת "חרות ונקם" שייכים לתקופת הקמתם של התאים הפולניים בטורצ'ין ב-1935. בימים שהוא כתב, כביכול, את המכתב היה כינויו המחתרתי "אריה".

ב-5 בנובמבר ייפתח איפוא משפטו השלישי של סבוראי, בניסיון לשרש מההיסטוריוגרפיה של ימי המחתרות כל פרשנות אחרת משלו לנסיבות גילוי מקום מחבואו של יאיר שטרן. הפעם הוא עותר נגד ארכיון ההגנה בבקשה לבער את "המסמך המזויף" ולסלקו מכל התיקים ומאגרי המידע. הארכיון עדיין לא הגיש כתב הגנה.

פרק ד'

לאחר קום המדינה, בימי התחרות הקשה והדורסנית של הגיבורים האלמונים של העבר להבטיח את מקומם בפנתיאון הלאומי ולשכתב את ההיסטוריה על פי זיכרונותיהם ומאווייהם, טובה ומשה סבוראי לא ליקקו דבש. זכותם במתן מחסה ליאיר שטרן לא עמדה להם אצל חבריהם. גם בחלוף השנים נמצאו אנשי לח"י שהאשימו את סבוראי ב"רשלנות פושעת", שבויים עדיין בקודים המחתרתיים הנוקשים.

משפחת שטרן "עשתה חקירה משלה והסיקה את המסקנות, בלי להאשים חס וחלילה מישהו ברצון רע", כפי שטען דוד שטרן במשפט שפילמן-סבוראי. יאשקה אליאב, ילין מור, אנשל שפילמן, דוד שטרן ואחרים קיבלו פחות או יותר את הגרסה הבריטית, לרבות סיפורו של השוטר ברנרד סטמפ על כובע של גבר ומברשת גילוח שנמצאו בדירתה של טובה סבוראי ועוררו את חשד הבלשים.

הגרסה הרשמית של לח"י נהתה אחרי קטעי זיכרונות והתרשמויות של חברי המחתרת על התגלגלות הגרסאות, מי אמר מה למי, מתי ולמה ולא היתה חפה כנראה גם מאהבות ושנאות אישיות. היא בחרה, למשל, להתעלם מכך שהקשרית חיסיה שפירא חשדה שעוקבים אחריה כבר חמישה ימים לפני הרצח וטובה סבוראי הבחינה בסביבה ב"בלש יהודי שחור" שהכירה, וכן מעדויות אחרות על נוכחות צבאית במקום כבר בשעות הבוקר המוקדמות.

החיזיון האור-קולי על רצח יאיר בשנות השמונים, שנועד למבקרים בבית שטרן, גימד במפורש את חלקה של טובה סבוראי, שאירחה את יאיר בחודש האחרון לחייו וניסתה לגונן עליו בגופה, כשהשוטר סטמפ גילה אותו בארון ושלח אוטומטית את ידו לאקדחו. "זו לא היתה דירה שלה, המחתרת שכרה אותה בשביל סבוראי", לא נרתע דוד שטרן לטעון במשפט שפילמן-סבוראי, "מי שנתן מקלט ליאיר לא סיכן את חייו".

משה וטובה סבוראי החלו לטפח תחושות נרדפות ודחייה מ"המשפחה המורחבת של לח"י", המפקירה אותם ל"דיבה, שקרים נוראים, עלילת דם, זיופים, קנוניה ורצח אופי", כלשונם. עצם הרעיון שאנשי לח"י מוכנים בכלל להביא בחשבון את גרסת "הרוצחים הבריטים", "אויבי ישראל", הידועים ב"שקריהם", נתפש אצלם כעלבון קשה, כמעט הפרה של כללי המשפחה המורחבת, שאפשר להסבירה רק בניסיון לחפות על אשמים אחרים.

ב-1989 הגיש סבוראי תביעת דיבה נגד אנשל שפילמן וזכה בה מעבר לציפיות. בפסיקתו של השופט א' וינוגרד ניטשטשו מעט הגבולות בין השופט להיסטוריון. הוא לא הסתפק בקביעה ששפילמן לא הצליח להוכיח "אמת דיברתי" במשפט הדיבה, שנסב על קלטת זיכרונותיו שבארכיון לח"י, שלפיה לסבוראי "היה מצפון לא נקי" בשל פליטת הפה שלו לאמו של יאשקה אליאב "וככה כנראה גילו את החדר בו הוסתר יאיר". השופט פסק חד-משמעית שיאיר שטרן נרצח ב-9:30 בבוקר בחיפוש שגרתי ולכן לא ייתכן שסבוראי הוביל את הבריטים אליו.

זו אינה פסיקה היסטורית אלא משפטית, כתב השופט. מסקנתו נקבעה על סמך העדויות שהובאו בפני בית המשפט ולא על יסוד כלל העובדות ההיסטוריות. ספרות היסטורית, כתבי זיכרונות והמסמכים הבריטיים נפסלו על הסף כעדות שמיעה. דו"ח סונדרס שהוגש לבית המשפט כ"מסמך מועתק" על ידי הש"י נפסל גם בגלל העדר מקור.

לאחר מכן, במשפט הדיבה שהגיש סבוראי נגד "מעריב" ב-1998 ואשר בו כבר הוצג דו"ח סונדרס שמקוריותו אושרה, נקבע, למעשה, שדו"ח זה לא יכול לשמש הגנה למי שחולק על פסק דינו של וינוגרד, מכרסם בזכייתו של סבוראי ומגולל עליו מחדש את הדיבה.

השופט עדי אזר נטה לקבל בפסק דינו את הטענה הספקולטיווית של עו"ד שלמה ליבליך, פרקליטו של סבוראי, שלפיה מטרת דו"ח סונדרס היתה להפיץ דיסאינפורמציה, כדי לסכסך בין אנשי שטרן, וכי השקר שלו על הירי ביאיר שטרן בזמן מנוסה מעיד על אי-אמינותו. זאת אף על פי שהרבה יותר סביר להניח שמסמך מסווג וסודי בדרג כה גבוה ישקר שקרים מוסכמים שנועדו להגן על המערכת הפנימית מפני האשמות בהוצאה להורג של אדם כבול, מאשר יעסוק בהסתה של חברי ארגון טרור.

פסיקות אלה ישתבצו, מן הסתם, אף הן במחקר ההיסטורי ולא יבואו במקומו. היסטוריונים שישובו ויתמודדו עם שלל העדויות ההיסטוריות, הכוזבות והאמיתיות, יזדקקו לכל בדל של מידע, כדי לבור את הבר מהתבן ולמצוא דרכם במסכת השכתובים המתמידים שההיסטוריה המודרנית משופעת בהם יותר מכל תקופה אחרת. ביעור מסמכים, מכל מקום, אינו הדרך לאמת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו